על רקע תוצאות הבחירות והדה־לגיטימציה של השתתפות האזרחים הערבים בדמוקרטיה הישראלית, ד"ר עו"ד עלא חיידר יוצא נגד השימוש במונח "טרור בחירות" ושואל: כיצד ייתכן שקולם של האזרחים הערבים שווה בקלפי, אך זכותם להשפיע על השלטון עדיין מוטלת בספק?
מודה שלא בכל מערכות הבחירות לכנסת הצבעתי, וזאת מתוך ייאוש. אינני משתייך לשום גוף פוליטי, ואינני מזוהה עם מפלגה כלשהי, ומעולם לא ראיתי בעצמי חלק ממחנה פוליטי כזה או אחר.
בעבר נמנעתי מהצבעה משום שהייתה לי תפיסה מסוימת באשר ליכולתם של האזרחים הערבים להשפיע על הפרלמנט: הכנסת שנועדה לחוקק חוקים ולפקח על עבודת הממשלה, והממשלה נועדה לבצע את החוקים ולנהל את המדינה. חשבתי שהשפעה אמיתית על המציאות אינה מסתכמת בהכנסת פתק לקלפי, ושקידום חקיקה, במיוחד בתחומים חברתיים ואזרחיים כמו גם ניהול המדינה, הוא תהליך מורכב וקשה במיוחד עבור נציגי החברה הערבית.
אלא שהפעם הצבעתי. ולא רק שהצבעתי, אלא גם ניסיתי לשכנע אנשים רבים לממש את זכותם הדמוקרטית, לרבות אמי בת ה-74, שלצורך העניין לובשת חיג'אב.
ההצבעה שלי הפעם הייתה בראש ובראשונה הצבעת מחאה. כן מחאה על ארבע השנים הקשות שעברו על החברה בכלל ועל החברה הערבית בפרט: היעדר אופק מדיני, מלחמה ועוד מלחמה, הפשיעה המשתוללת וגובה חיי אדם, הריסת בתים ללא מציאת פתרון צודק למצוקת הדיור בחברה הערבית, הסתה לגזענות מצד מפלגות הימין, מדיניות הממשלה בכל הנוגע ליחס כלפי הפלסטינים, ובעיקר עצימת העיניים לנוכח הטרור היהודי בגדה המערבית.
אבל מעבר לכל אלה, ההצבעה הייתה ביטוי לאמונה שעדיין יש משמעות להשתתפות האזרחית, ושגם כאשר אדם אינו מזדהה עם מפלגה מסוימת, הוא יכול וצריך להשתמש בקולו כדי להביע עמדה ולהשפיע, גם אם הדבר כרוך באפשרות של בחירות חוזרות, לנוכח אוזלת ידם של שני המחנות הפוליטיים בהרכבת ממשלה.
באשר לתוצאות הבחירות, לצערי, החברה הישראלית היהודית טרם השלימה עם האפשרות לראות באזרחים הערבים חלק לגיטימי מהמרחב הדמוקרטי, שלא לדבר על שותפים שווי זכויות בו. במקום להבחין בין עמדות פוליטיות שונות, בין יחידים, קבוצות ומפלגות, קיימת נטייה להתייחס לציבור הערבי כמקשה אחת ולהדביק לו תוויות, ובהן "תומכי טרור".
השימוש במושגים הללו אינו תמים, והוא בוודאי אינו עניין סמנטי בלבד. למילים יש כוח, במיוחד כאשר הן נאמרות שוב ושוב מפי בעלי השפעה ציבורית ופוליטית: ראש הממשלה, בנו, שרים, חברי כנסת ועיתונאים יהודים בעלי עמדות קיצוניות. כאשר מחברים בין ציבור שלם לבין טרור, מטשטשים את הגבול בין ביקורת לגיטימית לבין הכללה מסוכנת, בין חשד פרטני לבין האשמה קולקטיבית.
גם הביטוי "טרור הבחירות", שהחל להישמע עוד לפני פרסום החשדות בפרשת מימון הבחירות, מעורר שאלות קשות. אם קיימים חשדות לעבירות, יש לחקור אותם, לבדוק את הראיות ולפעול בהתאם לחוק. אין בכך כל מחלוקת. אבל מדוע השיח הציבורי נוטה למסגר את התופעה באמצעות המושג "טרור בחירות"? גם כאשר מתעורר חשד, מדוע לא להשתמש במושגים המקובלים: חשד לזיוף בחירות, הטיית בחירות, פגיעה בטוהר הבחירות או עבירות מימון?
הרי חשד אינו הרשעה, ובוודאי שאינו הופך מעשה באופן אוטומטי לאירוע טרור. מה הקשר בין שוחד או מימון בחירות לבין טרור? אני ואמי הצבענו. איש לא שילם לנו תמורת הצבעתנו, ואיש לא הכתיב לנו כיצד להצביע. מימשנו זכות אזרחית בסיסית, בדיוק כפי שעשו מיליוני אזרחים יהודים אחרים.
אלא שכאשר מדובר בנו – אזרחים ערבים – נדמה שלעתים עצם ההשתתפות הפוליטית שלנו מעוררת חשד. כאילו הזכות הדמוקרטית שלנו מותנית במבחן נאמנות, כאילו עלינו להוכיח שוב ושוב שאנו ראויים להשתתף במשחק הפוליטי.
ובאותו הקשר, אני שואל אילו היו עומדות בקלפי ביום הבחירות נשים חרדיות בלבוש מסורתי, האם מישהו היה מעז ללעוג להן, להעליב אותן או להטיל ספק בלגיטימיות של הצבעתן רק בשל זהותן או צורת לבושן? מדוע כאשר מדובר באזרחים ערבים [הנשים הערביות בנגב], נדמה שהגבולות של השיח הביקורתי משתנים?
הבעיה אינה נעוצה בביקורת על התנהלות פוליטית. ביקורת היא חלק בלתי נפרד מדמוקרטיה שפויה. הבעיה מתחילה כאשר ביקורת הופכת להכללה, כאשר חשד הופך להרשעה קולקטיבית, וכאשר שיח פוליטי הופך לכלי של הדרה, הסתה ודה־לגיטימציה.
השימוש במושג "טרור" בהקשרים האלה ללא ספק משרת ארבע מטרות מסוכנות: ראשית, ערעור הלגיטימיות של זכותו של האזרח הערבי להשמיע קול שווה לזה של האזרח היהודי; שנית, הסחת דעת הציבור מהמשמעות הפוליטית של תוצאות הבחירות ומהכישלון של הימין הקיצוני; שלישית, המשך ההסתה נגד ציבור שלם בשל השתייכותו הלאומית; ורביעית, דה־הומניזציה של אזרחים שאמורים להיות שותפים שווים בחברה.
בסופו של דבר, אזרחי ישראל הערבים אינם אורחים במדינה. הם אינם צריכים לקבל רשות מאיש להשתתף בחיים הפוליטיים, ואינם חייבים להוכיח את אנושיותם, אזרחותם או נאמנותם בכל פעם שהם מבקשים לממש זכות המוקנית להם בחוק.
הקול שלי, ושל אמי ושל הנשים הערביות בנגב שווה לקול של כל אזרח יהודי אחר. לא פחות ולא יותר.
בסוף, דמוקרטיה אינה נמדדת רק ביכולתו של הרוב לבחור את נציגיו, אלא גם בנכונותו להכיר בזכותו של המיעוט לבחור את נציגיו, להשפיע, למחות ולהיות חלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי.
אפשר להתווכח עם האזרחים הערבים, אפשר לחלוק על עמדותיהם הפוליטיות ואפשר לבקר את נציגיהם. אבל אי אפשר לשלול את הלגיטימיות של השתתפותם ולהדביק להם תווית "טרור".
ואם עצם מימוש הזכות הזאת בידי חמישית מאזרחי המדינה נתפס כאיום וכטרור, נדמה שהבעיה אינה באזרחים שמצביעים, אלא במי שמתקשה לקבל את הצבעתם.
על הכותב: ד"ר עו"ד עלא חיידר הוא משפטן, מלמד בקריה האקדמית אונו, ועמית מחקר במכון למחשבה ישראלית.
