תכנית מתאר לניצחון הישראליות, השמאל והליברלים בגדול, על גוש הליכוד הכהניסטי, הלאומני, הדתי והמשיחי
ז’בוטינסקי התלונן פעם בפני ויצמן: ״הם מוחאים לי כפיים אבל לא מצביעים לי״. ויצמן השיב לו: “כי אתה לא מציע להם מה לעשות. בן גוריון מציע להם מה לעשות”. מכאן נובעת נקודת המוצא של התכנית שלפנינו. מטרתה אינה רק להחליף ממשלה, אלא להציע לציבור דרך פעולה ברורה ומעשית שתאפשר להחליף את שלטון הליכוד והשותפות הכהניסטיות, הלאומניות והמשיחיות.
פרדה אינה מנצחת סוס מרוץ בהיפודרום, אלא בהרים. ההרים במקרה זה הם מכלול הבעיות של מדינת ישראל: הממשל, התרבות, החברה, הכלכלה, המדיניות והביטחון. כפי שהיה הסכם בין רוזוולט לבין רעייתו אלינור, שלפיו היא אומרת מה צריך והוא מחליט מה אפשר, כך גם כאן. התכנית מגדירה מה צריך לעשות, ואילו המנהיג שיאמץ אותה יחליט כיצד ובאיזו מידה ניתן לממש את הדברים.
הצעד הראשון הוא ייזום והקמה של תנועה ציבורית חדשה בשם ״הדמוקרטיה החברתית״. משימתה העליונה תהיה לחלץ את המדינה מן המציאות הקשה של ההווה אל העתיד הרצוי. לשם כך עליה לכנס קואליציה ציבורית רחבה ופתוחה, שתכלול אזרחים, ארגונים מקצועיים וחברתיים, עמותות, תנועות התנדבות וכל הכוחות הלאומיים שאינם שותפים לתפיסה הלאומנית-משיחית. מטרת הקואליציה היא לאחד את כלל המחנה הליברלי והדמוקרטי בישראל סביב חזון משותף.
הדמוקרטיה החברתית תתפקד כמסגרת מארגנת לכל הכוחות הדמוקרטיים והליברליים: ימין לאומי מתון, מרכז, שמאל, פלסטינים אזרחי ישראל, דתיים וחילונים, וכן שותפים בעם היהודי בארץ ובתפוצות. תפקידה יהיה לגבש ולהגשים חזון לישראל אחרת.
לכל ישות, מאדם ועד מדינה, יש שתי מטרות על: הישרדות וייחוד. הישרדותה של ישראל תובטח באמצעות עוצמה צבאית וחוכמה מדינית, ואילו ייחודה יובטח באמצעות סולידריות חברתית. מכאן נגזר החזון הכולל של התכנית.
כלפי חוץ על ישראל לשמר עוצמת מחץ צבאית שתבטיח הרתעה, אך להשתמש בה כאמצעי לקידום מדיניות של פיוס והסדר עם הפלסטינים במדינתם ועם מדינות ערב באזור. במקביל עליה לחדש את הקשר עם הדור הצעיר של יהדות התפוצות, ובעיקר בארצות הברית, ולפעול למחיקת הדה-לגיטימציה של מדינת היהודים בעולם. ישראל צריכה להיות מדינתו של העם היהודי ושל כל אזרחיה, בעלת גבולות מוסכמים והסדרי ביטחון יציבים הנשענים על שיקולים ביטחוניים ולא על תפיסות תיאולוגיות.
כלפי פנים, התכנית נשענת על שני עקרונות מכוננים. הראשון הוא הסולידריות החברתית. בישראל הסולידריות איננה ערך מוסרי בלבד אלא מרכיב אסטרטגי לקיומה של המדינה. השני הוא המוביליות החברתית והכלכלית, המהווה את מבחן האמת לסולידריות. חברה המאפשרת לכל אדם להתקדם ללא קשר למוצאו או למעמדו היא חברה המממשת בפועל את ערכי הסולידריות שעליהם היא מצהירה.
שני העקרונות הללו יהוו את אמת המידה שלפיה יישפט המהפך הפוליטי שהדמוקרטיה החברתית מבקשת לחולל. רק באמצעותם ניתן יהיה להתמודד עם הקלקלות שפגעו באיכות החיים בישראל ולהוביל לבניית מדינה מתוקנת.
התכנית יוצאת מן ההנחה שכל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים כשלו בשלושה תחומים מרכזיים. הן לא יצרו הזדמנות לכולם, לא דרשו אחריות מכולם ולא בנו חברה של כולם. את הכשל הזה מבקשת הקואליציה החדשה להפוך על פניו באמצעות שלושה עקרונות משלימים: הזדמנות לכולם, אחריות מכולם וחברה של כולם.
הזדמנות לכולם משמעותה הקצאת המשאבים הדרושים כדי שכל אדם, ללא קשר למוצאו, למעמדו או לנסיבות חייו, יוכל להגיע לרמת הידע, ההשכלה והמיומנויות הנדרשת להשתתפות מלאה בחיים המודרניים. אדם כזה יוכל לבחור את דרכו בחיים מתוך מגוון האפשרויות הפתוחות בפניו ולהפוך לשותף מלא בחברה ובתרבות.
אחריות מכולם משמעותה יצירת תרבות ציבורית של אחריותיות. זוהי תרבות שבה קיימת מחויבות עמוקה לעיקרון של ״לא ייעשה כן במקומנו״, לצד שמירה על כללי משחק דמוקרטיים הוגנים. האחריות נדרשת מן האזרח, מן המשפחה, מן החברה, מן העסקים, מן התקשורת, מן הפוליטיקה ומן הממשלה כאחד. ללא אחריותיות אין מדינה מתוקנת, אין סולידריות חברתית ואין דמוקרטיה חברתית.
חברה של כולם היא התוצאה של שני העקרונות הראשונים. כאשר אזרחים שקיבלו הזדמנות אמיתית להתפתח פוגשים במרחב ציבורי הוגן, אחריותי ומעודד מוביליות, נוצרת חברה סולידרית שבה לכל אדם יש מקום. זוהי חברה שבה קיימים סולמות התקדמות במרכז ובפריפריה כאחד, ובה ההכשרה האישית פוגשת מערכת ציבורית מתפקדת והוגנת.
התנאי ההכרחי להצלחת הקואליציה החדשה הוא בידול ברור מן הליכוד ומבעלי בריתו המשיחיים וההתנחלותיים, במיוחד בתחום המדיני והביטחוני. רוב הציבור הישראלי מבין כי נדרשת פשרה היסטורית עם הפלסטינים והסדרים אזוריים רחבים יותר, לצד שיקום הלגיטימציה של מדינת ישראל בעולם. מנהיגות אמיצה נבחנת ביכולתה לעשות את מה שרוב הציבור מבין שצריך לעשות.
כדי לתרגם את החזון למציאות יש להקים צוותי יצירה רחבים, שבהם יהיו שותפים כל מרכיבי הקואליציה. צוותים אלה יגדירו מטרות, יעדים מדידים, סדרי עדיפויות, תכניות עבודה, תקציבים וכלי מדידה בשלושת התחומים המרכזיים: הזדמנות לכולם, אחריות מכולם וחברה של כולם. עבודתם תתמקד בשאלה המעשית: כיצד מממשים כל אחד מן היעדים הללו במציאות.
לצד הצוותים הארציים יפעלו אלפי פעילים בקהילות, בערים, בארגונים ובמוסדות שונים. הם יגבשו פתרונות המתאימים למקום ולסביבה שבהם הם פועלים. כך תיווצר תנועה רחבה המחברת בין החזון הארצי לבין העשייה המקומית.
הדמוקרטיה החברתית תפנה אל הציבור באמצעות שילוב של תקשורת ארצית ומפגשים ישירים. התכניות המדיניות, הביטחוניות והחברתיות יוצגו לציבור הרחב, ובמקביל תוקם רשת ארצית של פרלמנטים פתוחים תחת הכותרת ״בואו נדבר״. מפגשים אלה יאפשרו שיח פתוח, מובנה ורציף בין הנהגת התנועה לבין האזרחים. פעילים יוכשרו הן להנחיית הפרלמנטים הללו והן להובלת מיזמים קהילתיים שיממשו את רעיונות התנועה בשטח.
התהליך כולו ילווה באירועים ציבוריים רחבי היקף: כנסים של כלכלנים חברתיים, אנשי חינוך, יזמים חברתיים, ראשי רשויות מקומיות, תושבי הפריפריה, סטודנטים, משפטנים, רופאים, עובדים סוציאליים, בעלי עסקים קטנים וקבוצות נוספות. לצד אלה יתקיימו גם אירועי תרבות ברחבי הארץ, כחלק מן המאמץ לבנות תנועה אזרחית רחבה ומעורבת.
הקמפיין הציבורי של הדמוקרטיה החברתית יחייב גם יצירת שפה חדשה ומעוררת השראה. כך למשל, בתחום החינוך לא יוצגו המורים רק כמלמדים אלא כשליחים שתפקידם להכין עשרה מיליון ישראלים לעמוד בחזית המודרנה העולמית. בתחום הכלכלי יינתן מקום מרכזי ליעילות ולפריון במגזר העסקי, אך במקביל יתקיים מאבק ציבורי מתמשך למען חלוקה הוגנת של פירות הצמיחה. בתחום הביטחוני יודגש כי תקציב הביטחון הוא בראש ובראשונה תקציב ההגנה על המדינה, ובתחום ההתיישבות תינתן עדיפות לשיפור איכות החיים ביישובים הקיימים לפני הקמת יישובים חדשים.
זוהי רק מסגרת רעיונית ראשונית. מאחוריה עומדת תפיסה רחבה יותר, הכוללת הצעות מעשיות וכלים ליישום בכל אחד מן התחומים המרכיבים את הדמוקרטיה החברתית ואת המדינה המתוקנת. בראש הקואליציה הגדולה שתקום יעמוד מנהיג חדש של מחנה המרכז, השמאל והליברלים, אשר יהיה גם המועמד לראשות הממשלה. 
