האתגרים העומדים בפני ישראל מחייבים הצבת מודל מוסדי המבוסס על חלוקה מבוזרת של אחריות, תקציבים וסמכויות בין שלוש שכבות שלטוניות: הממשל הלאומי-מרכזי (50%), המרחב המקומי-מגזרי (30%) והקהילתי (20%). ד"ר רעות פינגר דסברג רואה בחלוקה הזאת הזדמנות להטמעת זהות וממלכתיות חדשה ומאוזנת – שיביאו את ישראל ליציבות ושגשוג, שהיא כה זקוקה להם
מבוא
"תודה מיוחדת למירי רגב שאחרי תכנון מדוקדק של 30 שנה למלחמה עם איראן לא הספקת לארגן הסעות למילואימניקים ואני צריך לשלם על מונית" (פוסט בפייסבוק של חייל במילואים, נועם סובוביץ, במלחמת שאגת הארי, 5.3.2026)[1].
בעשורים האחרונים מדינת ישראל נתפסת כסיפור הצלחה מרשים כמעט בכל פרמטר: עוצמה ביטחונית, מעצמה טכנולוגית, כלכלה משגשגת. אך במקביל להישגים הללו הולכת ומעמיקה מציאות אחרת, כמעט הפוכה: שחיקה באמון הציבור, שבטיות פוליטית, משבר זהותי וחברתי והתרופפות המסוגלות של מוסדות המדינה לנהל את המורכבות שהם עצמם יצרו.
אירוע הטבח הנוראי של השבעה באוקטובר 2023 והמלחמה הארוכה שבאה בעקבותיו העצימו את המשבר החברתי-פוליטי. הם חשפו, מצד אחד, את העוצמה המדינית-ביטחונית שלנו ולא פחות מכך את העוצמה והחוסן של העורף האזרחי, ומן הצד השני, את כשלי הממשל הריכוזי בישראל, חוסר ההיערכות של מוסדות המדינה למצבי חירום, הסקטוריאליות המתוגמלת והיעדר "מערכת הפעלה" סדורה.
לא בכדי, אף אחד לא מתפלא על הפוסט שנכתב פה למעלה המתאר באופן ציני, אך מדויק, את הפער בין העוצמה הביטחונית שהתגלתה במערכות השונות מול איראן ושלוחותיה, לבין האופן שבו מדינת ישראל מנהלת את מדיניות הפנים שלה והיערכות העורף למלחמה.
וחשוב לציין, אין מדובר בכשל נקודתי כזה או אחר, אלא בתוצאה מתבקשת של תהליכים ארוכי טווח. תהליכים שמתחילים בהיעדר סיפור משותף וכללי משחק מקובלים, ריכוזיות שלטונית, ומסתיימים במבנה מדינתי שמתקשה לקיים לכידות חברתית ומשילות אפקטיבית גם יחד.
על מנת להתמודד עם האתגרים הרבים העומדים בפני מדינת ישראל, אנחנו מבקשים להציע מערכת הפעלה חדשה, אנחנו קוראים לה 50:30:20. מערכת הפעלה שמייצרת מנגנון חדש לחלוקה אחרת של סמכויות, משאבים וסמלים בין מישור לאומי, מישור מקומי-מגזרי ומישור קהילתי. זהו אומנם מנגנון המייצר שינוי מוסדי, אולם אנחנו רואים בכך גם הזדמנות להטמעת זהות וממלכתיות חדשה ומאוזנת – שיביאו את ישראל ליציבות ושגשוג, שהיא זקוקה להם.
במאמר זה אבקש להציג את הרקע ליצירת המודל, את עיקרי המודל והעקרונות העומדים מאחוריו. מפאת קוצר היריעה לא ארחיב איך ניתן ליישם את המודל על נושאי ליבה שונים. המעוניינים להרחיב כיצד המודל מיושם באופן מעמיק ופרגמטי בנושאים מהותיים כמו חינוך ויהדות, מוזמנים להיכנס לאתר ייעודי של מרכז מנור מבית יוזמת המאה.
שני משברי ליבה מאפיינים את מדינת ישראל: לכידות ומשילות
משבר הלכידות
מדינת ישראל נמצאת אפוא במשבר זהותי, ערכי וחברתי עמוק. חלוקתה לארבעה שבטים – הגם שזו לא כוללת מספר קבוצות שהולכות וצוברות דומיננטיות בחברה הישראלית, כמו המסורתיים והחרד"לים – אינה מתמצה באותו נאום מפורסם שנשא הנשיא לשעבר ריבלין[2], אלא מבטאת מחלוקת ותפישות עולם מנוגדות המאיימות על הלכידות החברתית ומערערות את היציבות הפנימית.
המשבר החברתי איננו שטחי או אקראי; הוא נובע מטעויות שנעשו בשנות הקמת המדינה, מטראומות העבר של קבוצות באוכלוסייה ומחוויות של הדרה וניכור. כתוצאה מכך, כל קבוצה חשה שכללי המשחק מפלים אותה, כך שהחלקים השונים בחברה נמנעים משיתוף פעולה, וחוסר האמון בין הקבוצות מתגבר.
אלא שמשבר הלכידות החברתית אינו מתאפיין רק בשונות ובמחלוקת על תפישות עולם, המשפיעות על היכולת של המדינה לפעול יחד מול האתגרים הקיומיים העומדים לפתחה. משבר זה נובע ומתעצם מן העובדה כי המדינה – באמצעות חקיקה, קביעת מדיניות גלויה וסמויה ומנגנוני תקצוב – מתאימה את מערכת החובות והזכויות האזרחית בהתאם לשייכות השבטית. לא חסרות דוגמאות על מנת להמחיש זאת, די להסתכל על התקצוב השונה בחינוך בין המערכות השונות (ממלכתי-עברי, ממלכתי-דתי, חרדי, ערבי) או הפערים בחובת השירות הצבאי והמסלולים השונים התלויים בשייכות המגזרית.
כך נוצר מעגל חוזר בעל השלכות שליליות, שבו המדינה חותרת תחת עצמה ובמקום לייצר מבנה המעודד לכידות חברתית, הוגנות אזרחית וחיבור בין השבטים השונים, היא מתגמלת ומעודדת את הפילוג, השונות והפיצול ביניהם. להתנהלות זו יכולה להיות השפעה הרסנית על עתידה וחוסנה של מדינת ישראל.
וכאמור, משבר הלכידות על מובניו השונים אינו עומד לבדו. הוא קשור היטב למשבר נוסף שאנו רואים כמשבר ליבה המאפיין את ישראל בשנים האחרונות: משבר המשילות.
משבר המשילות
משבר זה מוגדר בראש ובראשונה כפער ההולך וגדל בין מורכבות האתגרים לבין המסוגלות והיכולת של מוסדות המדינה ואנשי הממשל להתמודד עמם בהצלחה. משבר זה נובע מחוסר אמון עמוק ומהותי בין העם לנבחריו, בין הנבחרים למוסדות השלטון ומשרתי הציבור ובין רשויות השלטון השונות, פוליטיזציה של השירות הציבורי, מינויים על בסיס שייכות ונאמנות פוליטית ולא על בסיס כישורים.
המשבר הזה יוצר שיתוק פוליטי וממשלתי, שחיקה באפקטיביות ובתדמית המגזר הציבורי והיעדר יכולת ומוטיבציה לתכנון ארוך טווח. כך מתנוונת המערכת המדינתית, והיא מתקשה לעמוד מול אתגרי השעה. שירות המדינה גדול מדי וריכוזי, ונדמה שאינו יעיל דיו ולא מצליח לקדם את טובת האזרחים כולם.
ובעוד הממשלה מסורבלת, מרוחקת ונעדרת גמישות, ניתן לראות כי רשויות מקומיות בישראל מהוות גופי ביצוע בעלי יכולת אספקת שירותים טובה יחסית ומותאמת הרבה יותר עבור האזרח הנתון להשפעתה. ניתן היה לראות זאת ביתר שאת בהתמודדות עם משבר הקורונה, המלחמה האחרונה מול איראן ושלוחותיה – כאשר הרשויות ידעו לרוב לספק מענים לתושביהן ולתפקד בצורה מיטבית ביחס למכשולים ולהיעדר התפקוד של הממשלה במצב הכאוטי שנוצר.
תמונת מצב, ישראל 2026: שבטיות קיצונית כמפתח לתקצוב
עצוב לומר זאת בקול רם – בישראל אין חוזה חברתי אחד, אלא ארבעה. המדינה מקיימת ומתחזקת ארבעה חוזים חברתיים שונים מול ארבעת ה"שבטים": החילוני, הדתי-לאומי, החרדי והערבי. בכל אחד מן החוזים הללו מערך החובות והזכויות משתנה בהתאם לזהותו השבטית של האזרח. זו אינה תובנה תיאורטית על מבנה המשטר החוקתי בישראל: ארבעת החוזים הללו נוגעים כמעט לכל תחומי החיים ומשפיעים על עתידנו ועתיד ילדינו בצורה משמעותית. דוגמה בולטת לכך היא נושא השירות הצבאי והלאומי, שעמד במוקד בשנים האחרונות לאור המלחמה הארוכה. אין ספק כי שירות כזה הוא "המס האזרחי" המאתגר ביותר המוטל, לכאורה, על כל פרט בישראל. אך בפועל, לכל אוכלוסייה חוזה חברתי נפרד סביב נושא זה – כאשר יש קבוצות הנהנות מפטור גורף, רק בשל השתייכותן השבטית.
כפי שכבר רמזתי על כך בתחילה, ביטוי נוסף לריבוי החוזים ניתן למצוא בתחום החינוך הציבורי. משרד החינוך הוא המשרד האזרחי בעל התקציב הגבוה ביותר, אך גם כאן אין חינוך ממלכתי אחד, אחיד והוגן. מערכת החינוך הישראלית מורכבת מארבעה זרמים שונים המקנים תכנים, תקצוב ותנאים אחרים לכל שבט.
אלא שהחוזה החברתי, אפוא, אינו נוגע רק לשירותים הממשלתיים שצורכים חברי השבטים, אלא גם לאופן קבלת התקציבים. השבטיות היא זו שמעצבת את "צינורות התקצוב" הממשלתיים, מתווה מדיניות הלכה למעשה וסוללת את הדרך שבני ובנות השבט יצעדו בה – או תחסום בפניהם דרכים אחרות. באופן זה, שיטת התקצוב בישראל מעודדת היבדלות והפרדה, וככל שגרעין השבטיות מובחן וקשה יותר – כך תקצובו של השבט גבוה יותר.
כתוצאה מכך, כל שבט חש שעליו להילחם על תקציבים שיבטיחו את חיוניותו, בעוד שהשאיפה ליצירת בסיס ישראלי משותף הולכת ונחלשת. האינטרס ליצירת מרחב משותף לכלל החברה כבר איננו בראש מעייניו של איש. אפשר היה לראות זאת גם בימי המלחמה האחרונה. בזמן שהציבור המשרת קרס תחת הנטל, חברי ממשלת ישראל הובילו חוקים מגזריים והעבירו תקציבים סקטוריאליים המחזקים מנגנונים שבטיים.
הדבר איננו רק כשל מוסרי, אלא בעיה מבנית אקוטית. המבנה הפוליטי בישראל אינו מאפשר למשתתפים בו לפתח תחושת מעורבות והשפעה תוך שמירה על זהות ייחודית. תחת זאת נוצרת הכרעה כמעט אוטומטית בין ממלכתיות לשבטיות – כשידה של האחרונה על העליונה.
הסיסמה "ביחד ננצח", שנולדה אי אז עם פרוץ המלחמה, ביטאה רצון כן ללכידות, אך ראינו כי בפועל היא לא יכולה להתקיים כל עוד המבנה השלטוני מעודד את ההפך ממנה, כל עוד נציגי השבטים השונים בממשל יכולים לבחור האם להצטרף לחוזה החברתי או לא. הבעיה איננה רק היעדר סולידריות חברתית – אלא היעדר לכידות מבנית. ומי שמשלם את המחיר הזה בסופו של יום הוא כל אזרח ואזרחית במדינת ישראל.
את הלכידות המבנית יש להתחיל לבנות באמצעות הסדרת חוזה חברתי משותף המייצר אמון ותחושת הוגנות, ובאמצעות תקצוב ומנגנונים ממשלים שמתגמלים שיתופי פעולה בין-שבטיים ולא את הקצוות הקיצוניים, שמעודדים השתתפות ולקיחת אחריות. במציאות של היעדר לכידות מבנית, הפוליטיקה הופכת למגזרית, והחברה הישראלית כורכת עצמה במאבקים מתמידים על חלוקת נטל, משאבים וסמכויות. אין לנו את הפריווילגיה להמשיך ככה.
לפיכך, הדרך הראויה קדימה היא הנעת מהלך דרמטי שיחבר בין לכידות למשילות ויסלול את הדרך ליציבות ארוכת טווח ובעלת חזון לישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית חזקה ומשגשגת. ללא הסדרה כזו יהיה קשה מאוד לישראל לעמוד בפני האתגרים הקיומיים שעוד נכונים לה.
בין חזון למציאות
במכוני המדיניות השונים עובדים חוקרים וחוקרות שונים על הצעות שונות כיצד להתמודד עם המשברים השונים שמדינת ישראל סובלת מהם, יהא אשר יהא הגדרתם של המשברים הללו.
כאשר אנחנו התחלנו לחקור את בעיותיה של מדינת ישראל ולחשוב על המודל הרצוי, תהינו: האם לכתוב תוכנית אידיאלית, כזו שתתרכז כל כולה במצב הרצוי – או לנסות לעצב תוכנית שכפופה באופן אבסולוטי למציאות הישראלית העכשווית ומניחה המשכיות לינארית במגמות החברתיות והפוליטיות הנוכחיות. בין תמונת העולם האידיאלית, המשוחררת מעכבות המציאות, הפוליטיקה הקטנה והמכשולים האדירים שבדרך, ובין הייאוש והדוגמטיות שהן לעתים מנת חלקן של הצעות רדיקליות לפתרון, בחרנו להציג תכנית שניתן לכנותה "אופטימלית".
כך, אנו מבקשים להציע מודל שאולי נראה רחוק ויומרני, אך יש בו פרגמטיות רבה; זהו מודל של חזון ושל מציאות, של תפיסת מרכז רעיוני, שביסודו שינויים הדרגתיים ובעלי רגישות לניואנסים, ובכך הוא מבטא את חשיבת הרצף הנדרשת בעינינו לפתרון משברים.
חשוב לציין כי המודל מכיר בכשלים של כור ההיתוך ובבעיות בתפיסה של רב-תרבותיות גם יחד. הוא מבקש להציע מענה חדש המפריד ומחבר בה בעת, עם חבילת הסדרים כוללת המאזנת בין הקבוצות השונות בנושאי הליבה. אין הכוונה לשבור את הכלים, אלא לארגן אותם מחדש. ייתכן שבזמנים של שיח דיכוטומי – מגזרי ומבדל מחד גיסא, או מאחד ומטשטש מאידך גיסא – מודל מאזן ורגיש הוא זה שמבטא חדשנות בהבנת המציאות המורכבת ובהתמודדות עמה, וממילא יש ביכולתו להיטיב עם כלל האזרחים בטווח הארוך ולהגביר את סיכויי הצלחתו.
מודל 50:30:20 – מערכת הפעלה חדשה לישראל
המודל המוצע מבקש להוות פתרון נורמטיבי אך גם ריאליסטי לאתגרי הלכידות והמשילות גם יחד. הוא מבוסס על ביזור מושכל של אחריות, תקציבים וסמכויות בין שלוש שכבות שלטוניות: הממשל הלאומי-מרכזי (50%), המרחב המקומי-מגזרי (30%) והקהילתי (20%). למספרים הללו יש משמעות סימבולית בעיקרה, אך הם מהווים גם קו מנחה לחלוקה הרצויה בין שלושת המרכיבים: מרכיב מדינתי רחב ואיתן המחזיק בתפישה לאומית; מרכיב מגזרי-מקומי המחזיק תפישות מותאמות זהות ושייכות; ומרכיב קהילתי מתפתח, קונקרטי וקרוב לאזרח, המדגיש את הסגולה הישראלית.
המודל מציע מערכת הפעלה שבה מתקיימת מערכת יחסים הדדית בין המישורים: כל אחד מהם שואב מן האחר, מוגבל לגבולות גזרה ברורים אך נהנה מחופש פעולה וסמכויות נפרדות. כך מתאפשר תיקון של מודל התמריצים הפוליטי הקיים כיום, אשר הפך את רשויות השלטון לזירה של התכתשות בין מגזרים ותחרות על משאבים. תחת שיטה זו, רשויות השלטון המרכזיות יהפכו למרחב שמיישם עקרונות של ייצוגיות, אחריות לאומית ופיקוח.
החלוקה החדשה יוצרת גם סדר ויעילות הדרושים לנו גם בימי שגרה, ולא כל שכן בימי משבר, והיא מבוססת על עיקרון של ביזור מושכל: לצד האצלת סמכויות כלפי מטה, רשויות הדרג העליון נותרות מעורבות, אחראיות ומפקחות. עיקרון מנחה נוסף במודל הוא עיקרון הסובסידיאריות (שיוּריות), שלפיו מוטב כי קבלת ההחלטות תיעשה ביחידה הקרובה ביותר לאזרח – זו המייצגת והרלוונטית ביותר עבורו. על כן, חלוקת הסמכויות במערכת 50:30:20 איננה מוחלטת אלא גמישה, ותותאם לתחום הפעילות, למציאות הקיימת ולקצב התהליך הנדרש כדי לייעל את מערך המשילות ולחזק את הלכידות המבנית.
כיצד המודל עובד לפי חלוקה למישורים?
מודל 50:30:20 מציע לחלק את האחריות הציבורית בין שלושה מישורים, כך שכל אחד מהם נושא תפקיד מובחן, אך פועל בתוך מסגרת משותפת אחת. מטרה זו מחייבת הגדרה מחדש של תפקידי הליבה של כל מישור, לצד יצירת מנגנונים שיבטיחו שהביזור לא יוביל להתפרקות אלא ללכידות מבנית.
המישור הלאומי – 50%: כללי המשחק והזהות המשותפת
במישור הלאומי המדינה ממשיכה לשאת בשלושת תפקידיה הקלאסיים: (1) אכיפת סדר ציבורי ושמירה על ביטחון אישי ולאומי; (2) ניהול משאבים משותפים ו- (3) עיצוב מרכיבים של זהות קולקטיבית. אולם בניגוד לתפיסה הריכוזית הרואה במדינה מכתיבת תוכן כמעט בלעדית, המודל מציע לצמצם את היסוד הכופה ולהדגיש את תפקידה כמגדירת כללי משחק הוגנים, כמחלקת משאבים על בסיס זכאות אזרחית ולא רק שבטית, וכמכוננת זהות רחבה ומאפשרת באמצעות תשתית חינוך, רווחה ותרבות.
בבסיס המישור הזה זהותה של המדינה כמדינה "יהודית ודמוקרטית" מפורשת באופן שמחזק את הרובד המשותף תוך פתיחת מרחבים לביטוי ייחודי. במובן היהודי, המדינה אינה מנסה לכפות הגדרה יחידה של יהדות, אלא מבקשת להבטיח לכל קבוצה מרחב למימוש סגנון החיים היהודי שלה במישור המקומי והקהילתי, תוך טיפוח תשתית תרבותית ולאומית משותפת, והבטחת מימוש זכות ההגדרה העצמית הלאומית של העם היהודי (באמצעות הסדרי הגירה, חוק השבות ועוד). ההגדרה היהודית מתורגמת, אפוא, להגנת הריבונות היהודית וליצירת תנאים לצמיחה של מגוון זהויות יהודיות, ולא לניסיון לעגן בתוקף החוק פרשנות אחת של "מהי יהדות נכונה".
במובן הדמוקרטי, המישור הלאומי מגדיר את "כללי משחק" – בחירות חופשיות, חופש ביטוי, זכות להשתתפות פוליטית ושקיפות; ואת הזכויות הליברליות של זכויות אדם, כיבוד זכויות הפרט, זכויות חברתיות-כלכליות והגדרת חובות אזרחיות הוגנת, ובראשן שירות ומיסוי. לפי מודל זה, המדינה אינה רק שומרת על חירות הפרט, אלא גם מגינה על זכותן של קבוצות לתחזק מאפיינים תרבותיים וערכיים ייחודיים, כל עוד אינם פוגעים בזכויות יסוד של אחרים.
מבחינת מדיניות ציבורית, שני תחומים נוספים נשמרים באופן מובהק במישור הלאומי: ביטחון, מדיניות חוץ, מתווה גיוס ושירות – כמנגנון מרכזי לחלוקת חובות וזכויות ולבניית אתוס משותף – ותקציב מדינה מעודד לכידות, המבקש להתרחק מהקצאת משאבים לפי שיוך מגזרי ולתעדף מרחבים מוסדיים משותפים. בכך, המישור הלאומי הופך לזירה שבה מנוסחים העקרונות המשותפים ומוגנים גבולות ההוגנות, בעוד שביטויי הגיוון מתרחבים דווקא כלפי מטה.
הזרוע הביצועית ברובד זה היא הממשלה, אך גם היא נדרשת להשתנות: לא עוד רק מנהלת ריכוזית של כמעט כל תחומי החיים, אלא מתווה מדיניות, מפקחת ומלווה של מישורים מקומיים וקהילתיים חזקים. המדינה קובעת גבולות גזרה ויעדים, מפתחת ומכשירה את השלטון המקומי, מחזקת את עצמאות הגבייה שלו ומציעה מעטפת הבראה ותמיכה במקומות שבהם היכולת המקומית חלשה – מתוך כוונה להפחית תלות ולא להעמיקה.
המישור המגזרי-מקומי 30%: רשות אחת, קהילות רבות
הרובד המוניציפלי הוא נקודת התווך בין חיים קונקרטיים של אזרחים לבין המערכת המדינתית. כאן מופעלת ההכרה בכך שהצורך בלכידות ובשוויון אזרחי אינו מבטל את הגיוון הקהילתי והתרבותי, אלא מחייב מנגנון שיוכל להחזיק את המתח הזה באופן יומיומי.
הרשות המקומית – ולעתים גם אשכול רשויות אזורי – הופכת בזירה זו לשחקנית מרכזית: היא אחראית על תחומי חיים שלגביהם תושבים פונים אליה באופן אינטואיטיבי – חינוך, תכנון, ביטחון אישי, תחבורה עירונית, תרבות ורווחה – והיא גם הזירה שבה ניתן לשלב אינטרסים אזוריים רחבים עם צרכים קהילתיים ספציפיים. במציאות הישראלית, שבה קיימות מאות רשויות בגדלים וביכולות שונים, המודל מכיר בצורך בגמישות: לא כל רשות בשלה לקבל באותו קצב 30% מן הסמכויות, ולכן דרוש שילוב של חיזוק רשויות, איחודי רשויות במידת הצורך וביסוס מבנים אזוריים משותפים.
חיזוק המישור המוניציפלי מחייב התאמות בשני ממדים. בממד המבני-שלטוני, הרשות זקוקה ליותר גמישות בניהול כוח האדם, להאצלת סמכויות תקציביות רחבות יותר ממשרדי הפנים והאוצר, לחיזוק ועדות הביקורת והפיקוח המקומיות, ולהטמעת פונקציות ייעודיות לניהול קהילה ורובעים בעיר. בממד הדמוקרטי-השתתפותי, יש להעצים את חברי המועצה – באמצעות תגמול וכלים מקצועיים – ולחזק את האופוזיציה המקומית, כדי שהביזור לא יהפוך לריכוז כוח בידי ראשי רשויות ללא מנגנוני בקרה.
בנוסף, המודל מציע להעמיק את ההיגיון האזורי באמצעות אשכולות רשויות, שיאפשרו ניצול יתרון לגודל, תכנון מרחבי משותף וחיזוק לכידות אזורית, במקום הסדרה שבטית מצומצמת. כך, המישור המגזרי-מקומי הופך למרחב שבו ישראליות משותפת יכולה להיבנות לא רק "מלמעלה", אלא גם דרך זהויות עירוניות-אזוריות שמעוגנות במציאות החיים.
המישור הקהילתי – 20%: קרבה, שייכות וביטחון יומיומי
הרובד הקהילתי כמעט שאינו ממוסד כיום, אך בפועל הוא זה שמייצר עבור ישראלים רבים תחושת בית – או היעדרו. קהילות שכונתיות, ועדים מקומיים, מנהלים קהילתיים ורובעים עירוניים הם המסגרות שבהן מתעצבים מרחבי הפנאי, חיי התרבות, חינוך בלתי פורמלי, שירותי דת, השימוש במרחב הציבורי ודרכי פתרון סכסוכים יומיומיים.
מודל 50:30:20 מציע להפוך את הקהילתיות הוולונטרית הישראלית, שכולנו מתגאים בה ורוצים להיות חלק ממנה למוסד פורמלי, עם דרג נבחר ודרג מקצועי, סמכויות מוגדרות ותקציב ייעודי – אך גם עם חיבור הדוק לרשות המקומית ולמדינה. מנהל קהילתי, כדוגמת המודל הירושלמי, מוצע כצורה מרכזית: גוף הפועל עבור כמה אלפי עד עשרות אלפי תושבים, אחראי על אספקת שירותים קהילתיים, על פיתוח חיי קהילה ועל ייצוג האינטרסים המקומיים מול העירייה.
בתוך כך המנהל הקהילתי אמור לעודד מעורבות תושבים, לייצר מנגנוני שיתוף ציבור, להוות כתובת לתיווך בין קהילות שונות במרחב ולחזק את תחושת האחריות והאמון כלפי מוסדות המדינה דרך מפגש יומיומי עם נציגות ציבורית ותיקה פחות וריכוזית פחות.
בין הפרדה לחיבור: מרחבים משותפים כמפתח
חלוקת האחריות בין המישורים אינה נועדה ליצור "איים אוטונומיים" מנותקים, אלא בדיוק להפך – לאפשר מרחבי ביטוי הנשענים על מישורים חזקים המגדירים גבולות גזרה ברורים יחד עם תמרוץ מתמשך של חיבורים ביניהם. לכן, במקביל לביזור, חשוב לנו להדגיש כי את ההשקעה בתשתיות ובמוסדות חוצי-שבטים: מסגרות שנת מעבר שבהן נפגשים בוגרי כל הזרמים; מוסדות חינוך, תרבות וספורט משותפים; קביעת עקרונות למרחב ציבורי שאינו נכנע באופן אוטומטי לקבוצות הקיצון בכל שבט; ותמריצים לשיתוף פעולה אזורי וקהילתי הטרוגני. כך נוצר מבנה שבו 50% מן האחריות נשארים ברמה הלאומית כמסגרת מארגנת, בעוד 30% עוברים לרמה המגזרית-מקומית ו‑20% לרמה הקהילתית, אך בכל אחת מן הרמות הללו קיימים גם מנגנונים המפנים בחזרה אל המרחב המשותף.
הדגמת המודל על שני מקרה בוחן קצרים.
כדי להבין איך מערכת ההפעלה 50:30:20 עובדת במציאות, נבחן אותה דרך שניים מהאתגרים המורכבים ביותר בישראל: הביטחון האישי והחינוך.
בטחון אישי. כיום, המערכת סובלת ממלכוד ריכוזי: משטרה שמתקשה לספק מענה לפשיעה חקלאית, לאלימות בני נוער או לעלייה דרמטית בשיעור הרצח בחברה הערבית. התוצאה היא הפרטה של הביטחון: אזרחים החמושים ללא פיקוח ושימוש בכוחות שיטור עירוניים חסרי הכשרה. מערכת ההפעלה של 50:30:20 מחליפה את הריכוזיות בביטחון תלת-שכבתי, המבוסס על עקרון השיוריות.
המישור הלאומי (50%): בניית כוח מקצועי. המדינה מתמקדת בליבת השיטור – הכשרה גבוהה, טכנולוגיה מתקדמת ושיקום אמון הציבור במשטרה כגוף מקצועי א-פוליטי. המישור המקומי (30%): מומחיות אזורית. רשויות מקומיות (או אשכולות) מקבלות סמכויות ומשאבים לטיפול בתופעות ספציפיות כמו פרוטקשן או פשיעה מגזרית. זהו הגוף המתכלל שמחבר בין האסטרטגיה הארצית לשטח, עובד בשיתוף פעולה ובהתאם לגבולות הגזרה. המישור הקהילתי (20%): חוסן בקו הראשון. הקמת כיתות כוננות שכונתיות, מוסדרות ומקצועיות. בניגוד לכאוס הנוכחי, כאן מדובר במתנדבים הפועלים תחת פיקוח והדרכה צמודים. במערכת כזו, קריסה של טבעת אחת אינה משאירה את האזרח חשוף. אם כיתת כוננות מקומית אינה מתפקדת, המעטפת העירונית מגבה אותה; ואם המשטרה עסוקה באירוע ארצי, הקהילה מאורגנת להגנה עצמית. אנחנו לא רק מחלקים סמכויות – אנחנו בונים רשת ביטחון שאי אפשר לקרוע.
חינוך. בישראל יש ארבעה זרמי חינוך, הנפרדים לחלוטין ביניהם במטרות החינוך, בתקציבים ובמקצועות הלימוד: זרם החינוך הממלכתי-עברי, הממלכתי-דתי, הממלכתי-ערבי והחרדי. מערכת הפעלה של 50:30:20 תשנה את מבנה החינוך בישראל ללא ביטול הזרמים בחינוך אלא על ידי חלוקה של המשאבים, התקציבים והתכנים לפי 50% משותף לכל התלמידים במדינה, 30% לפי החלטת הזרם ו-20% לפי החלטת הנהלת והנהגת כל בית ספר לעצמו.
מערכת ההפעלה החדשה תבטיח שכל תלמידי ישראל יקבלו את התכנים הלימודיים והערכיים אשר יאפשרו להם להשתלב בשוק העבודה ובחברה הישראלית, ויחד עם זאת תבטיח שכל מגזר יהנה מתקציבי מדינה אשר יסייעו בהעמקת הזהות והמורשת הייחודיים לו. בנוסף לכך, כאשר 20% מהתקציב וקבלת ההחלטות יעברו לידיים של הנהלת והנהגת ההורים בביה"ס, יהיה זה כלי בידי הרשות המקומית לעודד יותר מעורבות וקבלת אחריות של הקהילה על התכנים המועברים לתלמידים, ויסייע בבניית קהילות מאורגנות וחזקות גם במקומות שהן אינן קיימות כיום.
עקרון ההפעלה הבסיסי של 50:30:20 הוא – ריכוז וביזור, האחדה וריבוי. אנו מכנים זאת ממלכתיות מאפשרת. זוהי תנועה דו כיוונית, הדורשת מצד אחד להעביר סמכויות לפי אחוזים מסוימים, אחריות ותקציבים למישור המקומי והמישור הקהילתי, ומצד שני לבחור על מה שומרים כמשותף במישור מדינתי כלל-ישראלי. כך יתאפשר מרחב גם ליצירת סיפור ישראלי משותף, מחבר ומכיל, וגם לביטויי ערכי וזהותי משמעותי של הזרמים בחברה, באופן מותאם יותר, יעיל יותר ובונה זהות. בזכות ריבוד המישורים והגברת המעורבות וההשתתפות האזרחית, כל מישור יתמקד במה שהוא טוב בו, וכולנו נהיה שותפים למימוש מערכת ההפעלה החדשה.
*****
המציאות המשברית שבה ניצבת מדינת ישראל דורשת דרך פעולה חדשה – נורמטיבית אך מעשית. המודל המוצע נמצא אומנם בשלבי גיבוש ודורש העמקה בתחומים נוספים, אך נדמה כי כבר עכשיו מונחים בו היסודות לביזוריות ממלכתית נוסח 50:30:20. בעבודה על המודל אנחנו משרטטים את עקרונות החשיבה והביצוע של רפורמת ביזור מקיפה, הנוגעת במוקדי הזהות הניצבים בליבת הוויכוח החברתי-פוליטי בישראל. ביסוד הדברים עומד הרצון לבחון את היתכנות המודל במציאות. נוכחנו לראות כיצד שינוי במנגנונים הקיימים, לצד פיתוח כלים חדשים, יכול לחזק את המישור הלאומי, המקומי והקהילתי כאחד, כמשנה סדורה המובילה לעתיד בר קיימא למדינת ישראל.
לבסוף, המודל הזה הוא בראש ובראשונה הצהרה של תקווה גדולה. לא נואשנו מן המשותף, ולא מאסנו בריבוי הדעות וסגנונות החיים. אנחנו מאמינים בסיפור הישראלי המשותף, ולצד זאת מכבדים את השוני שבתוכו. איננו מבקשים להתפצל לקנטונים או להיפרד מחברים ומבני משפחה המצויים במחוז רעיוני רחוק משלנו. עבורנו, הסיפור הישראלי רחוק מלהסתיים. הדרך עוד ארוכה ורבה העבודה, אך אנו מאמינים כי המודל שהצענו הופך את המשימה המאתגרת שלפנינו – לאפשרית.
ד"ר רעות פינגר דסברג היא מנהלת המדיניות והתוכן של יוזמת המאה.
