ישראל אינה צריכה להפוך למדינת קהילות, אלא למדינה של אזורים. במקום לפרק את החברה לאוטונומיות זהותניות, יש לבנות שכבת זהות נוספת, אזורית, המחברת בין קבוצות שונות באמצעות אינטרסים משותפים, תשתיות משותפות, מוסדות משותפים וחיים אזרחיים משותפים. פרופ' אבנר בן־זקן מציע לאמץ רפורמה שבה כל אזור שומר על אופיו הייחודי, אך מחויב לפעול כחלק ממערכת מדינתית אחת.
האזוריות החדשה של ישראל איננה רק רפורמה מנהלית או תכנונית. היא ניסיון לענות על אחת השאלות העמוקות ביותר של החברה הישראלית במאה ה־21: כיצד ניתן לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית משותפת בתוך מציאות של ריבוי זהויות, מגזרים ושבטים.
במובן הזה, האזוריות החדשה איננה רק שינוי מבני, אלא שלב חדש בהתפתחות הרעיון הישראלי עצמו.
הציונות הצליחה לבנות אומה מתוך קהילות גולה מפוזרות. בשנותיה הראשונות הצליחה מדינת ישראל לבנות מוסדות ריכוזיים חזקים – צבא, מערכת חינוך, כלכלה ותודעה לאומית משותפת. אלא שכעת ישראל ניצבת בפני שלב היסטורי חדש. החברה הישראלית כבר איננה חברת כור היתוך. היא חברה מגוונת, מרובת זהויות, תרבויות ואורחות חיים. הניסיון לכפות עליה אחידות מלאה הולך ונשחק, אך גם האפשרות לפרקה לאוטונומיות שבטיות מסכנת את עצם קיומה של המדינה.
האזוריות החדשה מבקשת להציע דרך שלישית: לא מדינת כור היתוך, אך גם לא ארכיפלג של שבטים יריבים, אלא מדינה אחת, חזקה ומשותפת, הבנויה מפסיפס של זהויות אזוריות ואזרחיות.
במשך שנים רבות הדיון הציבורי בישראל נע בין שתי תחושות מנוגדות. מצד אחד, קיימת תחושת שותפות עמוקה הנובעת מן ההיסטוריה המשותפת, מן השפה, מן השירות הצבאי, מן הזיכרון הקולקטיבי ומן התודעה הלאומית. מצד שני, גוברת התחושה כי החברה הישראלית מתפרקת בהדרגה לשבטים, מגזרים וקהילות, שכל אחת מהן מבקשת לנהל את עצמה בנפרד, על פי מערכת ערכים, הנהגה ואינטרסים משלה.
המתח הזה הפך בעשור האחרון לאחד האתגרים המרכזיים של מדינת ישראל. לא מדובר רק במחלוקת פוליטית רגילה, אלא במשבר עמוק של מבנה המדינה עצמה. השיח הציבורי בישראל הולך ומתארגן סביב זהויות מגזריות: חרדים מול חילונים, יהודים מול ערבים, מרכז מול פריפריה, ליברלים מול שמרנים. בתוך המציאות הזו הולכות ומתרבות הצעות לפדרליזם, לקנטונים, לאוטונומיות ואף לחלוקה מעשית של המדינה למרחבי זהות נפרדים.
אלא שהשאלה המרכזית איננה רק כיצד לנהל את הפיצול, אלא כיצד למנוע את הפיכתו לגורלה הקבוע של ישראל.
כאן נכנס רעיון "האזוריות החדשה של ישראל". זהו איננו רק מודל תכנוני או רפורמה מוניציפלית. מדובר בתפיסה מדינתית חדשה המבקשת לבנות ישראליות חזקה דווקא מתוך הריבוי, ולא באמצעות מחיקתו. בניגוד להצעות המבקשות למסד הפרדה בין קבוצות, האזוריות החדשה מציעה מסגרת משותפת, אזרחית ומקומית, שבתוכה יוכלו קהילות שונות לחיות, לשתף פעולה ולהשפיע יחד על המרחב שבו הן חיות.
העיקרון המרכזי פשוט אך עמוק: ישראל אינה צריכה להפוך למדינת קהילות, אלא למדינה של אזורים. במקום לפרק את החברה לאוטונומיות זהותניות, יש לבנות שכבת זהות נוספת, אזורית, המחברת בין קבוצות שונות באמצעות אינטרסים משותפים, תשתיות משותפות, מוסדות משותפים וחיים אזרחיים משותפים.
האזוריות החדשה מבקשת ליצור פסיפס ישראלי חדש. לא זהות אחידה ומדכאת, אך גם לא ארכיפלג של שבטים מנותקים – מדינה חזקה דיה כדי להכיל שונות, אך גם חכמה דיה כדי לארגן אותה מחדש במסגרת משותפת.
במשך שנים ניסתה המדינה להכריע בין הזהויות השונות שבתוכה – לעיתים באמצעות כור היתוך, ולעיתים באמצעות פוליטיקה מגזרית של איזונים והסדרים. אלא שככל שהחברה הישראלית נעשתה מגוונת יותר, כך נשחקה היכולת לקיים זהות ישראלית אחת המבוססת על אחידות. ישראלים רבים אינם מוכנים עוד למחוק את זהותם המקומית, הדתית, התרבותית או הקהילתית כדי להשתייך למדינה.
האזוריות החדשה מציעה תפיסה אחרת של ישראליות. לא זהות הבנויה על מחיקת הבדלים, אלא זהות הצומחת מתוך שייכות למרחב משותף. אדם איננו נדרש להפסיק להיות חרדי, ערבי, דתי, מסורתי, חילוני, מזרחי או רוסי כדי להיות ישראלי. להפך – הזהויות הללו יכולות להתקיים בתוך מסגרת אזורית משותפת, היוצרת אינטרסים אזרחיים משותפים, הנהגה מקומית משותפת וחיים ציבוריים משותפים.
ממשבר המשילות למשבר הזהות
המבנה המוניציפלי של מדינת ישראל נבנה בשנותיה הראשונות של המדינה. הוא עוצב מתוך אילוצים פוליטיים, ביטחוניים ודמוגרפיים של תקופה אחרת לחלוטין. אלא שככל שהחברה הישראלית גדלה, השתנתה והתפצלה, המבנה הזה הפך למקור של פערים, ניכור ותחרות בין רשויות.
במשך עשורים נוצרה בישראל מערכת שבה רשויות חזקות הולכות ומתחזקות, בעוד שרשויות חלשות נשארות תלויות כמעט לחלוטין במדינה. מרכז הארץ נהנה מתשתיות, השקעות ותעסוקה, בעוד שחלקים נרחבים מן הפריפריה מתקשים להתפתח. במקום שיתוף פעולה אזורי נוצרה תחרות תמידית על תקציבים, אזורי תעשייה, מוסדות חינוך ומשאבים.
אלא שהבעיה איננה כלכלית בלבד. המבנה הקיים תרם גם להעמקת השסעים החברתיים. רשויות מקומיות רבות הפכו בפועל למרחבים הומוגניים מבחינה זהותית. ערים חרדיות, יישובים ערביים, מועצות קהילתיות סגורות או ערים בעלות צביון מגזרי מובהק חיזקו את תהליך ההסתגרות של קבוצות שונות בתוך עצמן.
במציאות כזו, המדינה הולכת ומאבדת את יכולתה לשמש מסגרת משותפת. ישראל איננה מתפרקת רק פוליטית, אלא גם מרחבית.
דווקא כאן טמון הפוטנציאל הגדול של האזוריות החדשה.
מדינה חזקה בנויה מאזורים חזקים
האזוריות החדשה מציעה חלוקה של ישראל ל־33 אזורים מאוזנים מבחינה כלכלית, תחבורתית ודמוגרפית. אך עיקר חשיבותה איננו במפה עצמה, אלא ברעיון הפוליטי והחברתי שמאחוריה.
המודל מבקש ליצור רובד שלטוני נוסף, בין המדינה לבין הרשויות המקומיות. בראש כל אזור יעמוד ראש אזור שייבחר ישירות על ידי התושבים, ולצדו תפעל אספת אזור שתורכב מנציגי הרשויות המקומיות. לא מדובר במדינה בתוך מדינה, אלא במנגנון שנועד להחזיר את קבלת ההחלטות אל המרחב שבו אנשים חיים בפועל.
האזוריות החדשה מבוססת על עיקרון של ביזור כוח, אך לא של פירוק המדינה. להפך – מטרתה לחזק את מדינת ישראל באמצעות יצירת מרחבים אזרחיים משותפים.
כך למשל, אזור הכולל ערים חזקות וחלשות, אוכלוסיות יהודיות וערביות, מרכזים עירוניים ויישובים כפריים, ייאלץ לייצר מנגנוני שיתוף פעולה סביב תחבורה, תעסוקה, תכנון, חינוך ותשתיות. במקום שכל קבוצה תיסגר בתוך עצמה, האזור יהפוך למסגרת המחייבת יצירת אינטרס משותף.
במובן הזה, האזוריות החדשה מבקשת להחליף את פוליטיקת הזהויות בפוליטיקה של מרחב.
זהו שינוי עמוק במיוחד בישראל, משום שהזהות הישראלית תמיד הייתה קשורה לשטח, למקום ולמרחב. במשך שנים המדינה ניסתה לבנות זהות לאומית מלמעלה באמצעות מוסדות מרכזיים חזקים. אלא שככל שהחברה נעשתה מגוונת יותר, המודל הריכוזי החל להיסדק.
האזוריות החדשה מציעה מודל אחר: זהות מדינתית חזקה הבנויה מפסיפס של זהויות אזוריות.
לא פדרציה, לא קנטונים – מדינה ישראלית אחת
אחד ההיבטים החשובים ביותר של האזוריות החדשה הוא ההבדל בינה לבין רעיונות פדרליים או קנטונליים שעלו בשנים האחרונות.
יותר ויותר קולות בישראל טוענים כי החברה הישראלית מפוצלת מדי מכדי להמשיך להתקיים במסגרת ריכוזית אחת. חלקם מציעים לחלק את המדינה לקנטונים מגזריים, אחרים מבקשים להקים אוטונומיות תרבותיות או מסגרות פדרליות שבהן כל "שבט" ינהל את עצמו.
הרעיונות הללו נובעים מהבנה נכונה של עומק המשבר, אך הם מובילים למסקנה מסוכנת. הם מקבלים את פירוק החברה הישראלית כעובדה מוגמרת ומבקשים רק לנהל אותו בצורה מסודרת יותר.
האזוריות החדשה מציעה כיוון הפוך לחלוטין.
במקום לבנות מסגרות נפרדות לקבוצות שונות, היא מבקשת לבנות מסגרות משותפות. במקום להעניק אוטונומיה זהותית, היא יוצרת אזורים המבוססים על שיתוף פעולה טריטוריאלי. במקום להפוך את הזהות המגזרית ליחידת הבסיס של המדינה, היא מבקשת ליצור זהות אזרחית חדשה המבוססת על החיים המשותפים במרחב.
זהו ההבדל המכריע בין קנטוניזציה לבין אזוריות. בעוד שהקנטוניזציה מפרקת את המדינה לקהילות, האזוריות החדשה מחברת בין קהילות. בשעה שהקנטוניזציה מעמיקה את ההפרדה בין זהויות, האזוריות יוצרת מנגנונים המחייבים שיתוף פעולה בין זהויות. בעוד שהקנטוניזציה עושה פורמליזציה לשבטיות, האזוריות מבקשת לבנות ישראליות חדשה מעל ומתוך השונות. לכן, האזוריות החדשה איננה ויתור על רעיון המדינה האחת, אלא דווקא ניסיון להציל אותו.
בין "ועד הקהילות" למדינה ישראלית חדשה
אחת הסכנות הגדולות המאיימות כיום על ישראל היא הפיכתה ההדרגתית ל"ועד קהילות" – מדינה שבה כל קבוצה מנהלת את מערכת החינוך שלה, את מוסדותיה, את הנהגתה ואת מרחב חייה בנפרד. מדינה שבה הממשלה המרכזית הופכת לזירת מאבק תמידית בין קבוצות סקטוריאליות המתחרות על משאבים וכוח.
בפועל, ישראל כבר מתפקדת בחלק מן המובנים כוועד קהילות. מערכות החינוך מתפצלות לפי מגזרים, הפוליטיקה מתנהלת כסחר בין קבוצות לחץ, והתקציב הלאומי הופך פעמים רבות לזירת חלוקה בין שבטים מתחרים. במקום רעיון של טוב משותף הולכת ומתחזקת תפיסה של מאבק תמידי על משאבים, כוח והכרה.
במצב כזה, תחושת השותפות האזרחית נשחקת בהדרגה. המדינה מפסיקה להיות בית משותף והופכת לפלטפורמה לחלוקת משאבים בין שבטים. הסכנה הגדולה איננה רק פוליטית. היא תרבותית ונפשית. ברגע שאזרחים מפסיקים לראות במדינה מסגרת משותפת של גורל ואחריות, הדמוקרטיה עצמה מתחילה להיחלש. החברה מתארגנת סביב נאמנויות מגזריות, והמרחב הישראלי המשותף הולך ומצטמצם.
האזוריות החדשה מבקשת למנוע בדיוק את התהליך הזה. היא איננה מבטלת קהילות וזהויות מקומיות, אלא להפך – מעניקה להן מקום בתוך מסגרת רחבה יותר. כל אזור שומר על אופיו הייחודי, אך מחויב לפעול כחלק ממערכת מדינתית אחת. כך נוצרת זהות רב־שכבתית: אדם יכול להיות בעת ובעונה אחת תושב הגליל, חילוני או דתי, יהודי או ערבי, ובו בזמן גם אזרח ישראלי בעל שותפות ממשית במרחב משותף. דווקא מתוך החיבור למקום ולמרחב המקומי יכולה לצמוח ישראליות חזקה יותר.
האזוריות החדשה מבקשת לבנות מחדש את הישראליות לא דרך סמלים מופשטים בלבד, אלא דרך החיים עצמם – דרך התחבורה המשותפת, מוסדות החינוך, מרכזי התעסוקה, המרחבים הציבוריים והאינטרסים המקומיים. במקום זהות לאומית המבוססת רק על עבר משותף או איום חיצוני, היא מבקשת ליצור זהות המבוססת גם על עתיד אזרחי משותף.
במקום זהות לאומית מופשטת ורחוקה, האזוריות החדשה מבקשת ליצור תחושת שייכות המבוססת על השתתפות אמיתית. אנשים ירגישו שהמדינה איננה רק מוסד בירוקרטי רחוק בירושלים, אלא מערכת שהם שותפים ממשיים בעיצובה.
דמוקרטיה אזורית כבסיס ללכידות לאומית
המשמעות העמוקה ביותר של האזוריות החדשה היא דמוקרטית. המשבר הישראלי איננו רק משבר של זהות, אלא גם של ייצוג. קבוצות רבות בחברה הישראלית מרגישות שאין להן השפעה אמיתית על מוקדי הכוח. הפוליטיקה הארצית הפכה ריכוזית, תקשורתית ומנותקת מן החיים המקומיים. האזוריות החדשה מבקשת להחזיר את הדמוקרטיה אל המרחב שבו אנשים חיים.
כאשר אזורים ינהלו תחומים כמו תחבורה, תכנון, פיתוח כלכלי, חינוך ותשתיות, האזרחים יוכלו להשפיע באופן ישיר יותר על עתידם. במקום פוליטיקה המבוססת רק על זהויות מופשטות וסכסוכים לאומיים, תתפתח פוליטיקה אזרחית מקומית יותר, פרגמטית יותר ומשתפת יותר. דווקא כך ניתן יהיה לבנות מחדש אמון בין קבוצות שונות בחברה הישראלית.
האזוריות החדשה מבינה כי לכידות לאומית איננה נוצרת באמצעות כפייה מלמעלה, אלא באמצעות שותפות מעשית. כאשר קבוצות שונות תלויות זו בזו מבחינה תחבורתית, כלכלית ותכנונית, הן נאלצות ללמוד כיצד לחיות יחד. במובן הזה, האזוריות החדשה היא גם פרויקט של פיוס ישראלי.
העתיד של ישראל יעבור דרך האזורים
השאלה הגדולה של ישראל איננה רק כיצד תיראה המערכת הפוליטית שלה, אלא האם הישראלים ימשיכו לראות עצמם כבני גורל משותף. זהו האתגר האמיתי של התקופה. החברה הישראלית לא תחזור להיות חברה אחידה. גם לא ניתן עוד לנהל אותה באמצעות הריכוזיות הישנה של מדינת המייסדים. אך האלטרנטיבה איננה חייבת להיות פירוק המדינה לאוטונומיות מגזריות.
האזוריות החדשה מבקשת להציע אפשרות אחרת: בנייה מחדש של הבית הישראלי באמצעות מרחבים אזרחיים משותפים. לא מתוך כפייה של אחידות, אלא מתוך יצירת שותפות ממשית במרחב, במוסדות ובחיים הציבוריים.
מדינת ישראל נמצאת כיום בצומת היסטורי. המודל הריכוזי הישן הולך ומתערער, אך במקומו עדיין לא נבנתה מסגרת חדשה המסוגלת להכיל את הריבוי הישראלי. הבחירה איננה בין אחדות לבין שונות. השונות כבר כאן, והיא תמשיך להתקיים. השאלה היא האם השונות הזו תוביל להתפרקות המדינה לקהילות ואוטונומיות, או שתהפוך לבסיס ליצירת ישראליות חדשה.
האזוריות החדשה של ישראל מציעה תשובה אמיצה לשאלה הזו. היא מבקשת לבנות מדינה חזקה יותר דווקא באמצעות ביזור מושכל של הכוח; ליצור לכידות לאומית מתוך שותפות אזרחית אזורית; להפוך את המרחב ממקור של פירוד למקור של חיבור. זהו איננו רק שינוי מנהלי. זהו ניסיון לעצב מחדש את היחסים בין אזרח למדינה, בין קהילה ללאום ובין המקומי לישראלי.
אם ישראל תמשיך להתארגן רק סביב זהויות שבטיות, היא עלולה להפוך בהדרגה לפדרציה לא רשמית של קהילות יריבות. אך אם תצליח לבנות שכבת זהות אזורית משותפת, היא תוכל להפוך למדינה מאוזנת, דמוקרטית ומלוכדת יותר.
העתיד הישראלי לא ייבנה מתוך מחיקת ההבדלים, אלא מתוך ארגון מחדש שלהם. האזוריות החדשה של ישראל מבקשת להציע בדיוק את זה: מדינה אחת, חזקה ומשותפת, הבנויה מפסיפס של אזורים, קהילות וזהויות, המחוברים יחד במסגרת אזרחית ולאומית אחת. זהו אולי האתגר הגדול ביותר של ישראל במאה ה־21, אך זו גם התקווה הגדולה שלה.
אם ישראל תצליח להצמיח זהויות אזוריות חזקות בתוך מסגרת מדינתית משותפת, היא תוכל לבנות מודל ישראלי חדש: מדינה שאינה מוחקת זהויות, אך גם איננה נכנעת להן. מדינה שבה השונות איננה איום על הלאומיות, אלא הבסיס לחידושה.
במובן הזה, האזוריות החדשה של ישראל איננה רק תוכנית שלטונית. היא הצעה לישראליות חדשה.
פרופ' אבנר בן־זקן הוא ראש המכון למחשבה ישראלית ומלמד בקריה האקדמית אונו.
