בעולם שבו כללי המשחק משתנים, גם ישראל נדרשת להגדיר מחדש את עצמה ולבצר את חוסנה הפנימי על מנת להבטיח את עתידה כמדינה חזקה, יציבה משגשגת ומגובשת. רון צור ופרופ' יוג'ין קנדל קוראים לשנות את מבנה השלטון בישראל ולחשוב מחדש על היסודות של הדמוקרטיה הישראלית ועל החוזה הלא כתוב שבין האזרח למדינתו – המספק מענה על שאלות של זהות, ערכים, ייצוג, מתן שירותים אזרחיים ואף אמון בהבטחת העתיד
א. ארצות הברית בונה סדר עולמי חדש. גם אנחנו צריכים להתאים את עצמנו לכך.
לא צריך להיות אסטרטג כדי להבין שאנו מצויים כיום בנקודת מפנה היסטורית שאין לטעות בגודלה. הסדר הבינלאומי שנוצק לאחר מלחמת העולם השנייה – ברית נאט"ו, הסכמי הסחר הרב-צדדיים, תפיסת ה"סדר מבוסס הכללים" שהנחתה דורות של מדינאים – כל אלו מתפרקים לנגד עינינו ומתעצבים מחדש בקצב שקשה לתפוס. ארצות הברית המצויה בלב השינויים הללו פועלת בנחרצות ליישם את תפיסתה האסטרטגית החדשה, ,[1]"National Security Strategy" המגדירה מציאות שבה בריתות לא נמדדות יותר לפי ערכים דמוקרטיים משותפים, אלא רק לפי תרומה מוחשית וערך כלכלי וביטחוני ישיר לארצות הברית. ארצות הברית זנחה סופית את דוקטרינת "ההגמוניה הליברלית" לטובת יישום נוקשה של "אמריקה קודם".
אל לנו לטעות – זהו אינו שינוי מדיניות סמנטי, אלא אירוע מכונן. מקרה היסטורי בעל קווי דמיון מסוימים לתפיסה החדשה הזו הוא Pax Romana של אוגוסטוס קיסר; סדר חדש שהוא יצר לאחר 536 שנים של הרפובליקה הרומית ותקופה ארוכה של חוסר יציבות והחלשות האימפריה. ה"שלום" בתפיסה זו אינו שלום המבוסס על הסכמות וקונצנזוס, אלא יציבות המבוססת על הרתעה אמינה והפעלת כוח בכל מקום של הפרה. בנוסף, שגשוג האימפריה המבוססת על מיצוי הערך והמשאבים בכל אזור המצוי תחת השפעתה. ה- Pax Romanaהחזיק כ-200 שנה דרך יציבות, עוצמה, הרתעה אמינה וביטחון כלכלי. גם המדיניות הנוכחית של ה-"Pax Americana" שואפת ליציבות דרך כוח והרתעה, לא דרך מוסדות בין-לאומיים חלשים .באופן המזכיר את תפיסת ה-MAGA העכשווית, אוגוסטוס היה זה שהטביע את המסר של "קיבלתי את רומא עיר של לבנים, ואני אשאיר אותה עיר של שיש"[2].
ביחס לישראל, במסמך NDS 2026 – "אסטרטגיית ההגנה האמריקאית"[3] שפורסם בינואר 2026, עוד לפני פרוץ מבצע Epic Fury, נרשם בחלק העוסק באיראן כך – "ישראל היא בעלת ברית למופת, ויש לנו כעת הזדמנות להעצים אותה עוד יותר, כדי להגן על עצמה ולקדם את האינטרסים המשותפים שלנו, תוך התבססות על מאמציו ההיסטוריים של הנשיא טראמפ להבטיח שלום במזרח התיכון". בימים אלו, לאחר הכרזה על הפסקת האש הזמנית במלחמה עם איראן – אנו לא יכולים לדעת האם הסבב הנוכחי אכן ישיג את מטרתו המוצהרת להסרת האיום הקיומי על מדינת ישראל. אך בכל זאת ניתן לומר בבירור – כי גם בתרחיש מיטבי, בו אכן מושג הסכם כניעה של האיראנים המשקף נכונות לוויתור על נשק גרעיני – המציאות נותרת מורכבת, כוללת הזדמנות חסרת תקדים, אך גם סיכונים משמעותיים.
על התועלות העצומות מהחיבור העכשווי של ישראל עם ממשל הנשיא טראמפ בארה"ב, נראה שאין צורך להרחיב והוא ברור מאליו. אך יחד עם זאת, דווקא על הסיכון ראוי להתמקד: ישראל שנשענת על גיבוי, ערבויות ומעטפת ביטחונית ודיפלומטית של ארצות הברית – אינה יכולה לצאת מנקודת הנחה שמעטפת זו תמיד תהיה שם באותה מידה. אפילו ממשל טראמפ, שמגדיר את מדינת ישראל כבעלת ברית ייחודית – דורש שישראל תשמור על ביטחונה עם תמיכה אמריקאית שהיא "קריטית אך מוגבלת"[4]. במבט מפוקח ואחראי לקראת בחירות 2028 לנשיאות ארה"ב – ישראל חייבת לבנות חוסן לאומי עצמאי שאינו תלוי באינטרס או נדיבות של נשיא כזה או אחר היושב בבית הלבן.
בעולם שבו כללי המשחק נכתבים מחדש, גם ישראל נדרשת להגדיר מחדש את עצמה ולבצר את חוסנה הפנימי על מנת להבטיח את עתידה כמדינה חזקה, יציבה, משגשגת ומגובשת.
החוסן הישראלי הוא הערך המרכזי והיסודי שאנו מציגים לעולם כולו, ולמעשה – דווקא אותו אנחנו מסכנים במו ידינו. הסיבה: שיטת הממשל שהייתה טובה למשך שנים רבות מאז הקמת המדינה, אולם בחלוף הזמן – במציאות העדכנית, ובוודאי לעתיד לבוא, לא רק שאינה עובדת עוד, אלא פשוט הרסנית.
ב. מה-7 באוקטובר ועד סיום המבצע באיראן: חלון הזדמנויות נוצר כעת ולא יחזור
ה-7 באוקטובר 2023 היה, בלי ספק, הכישלון הביטחוני הגדול בתולדות המדינה. מעל אלף אזרחים נרצחו, נחטפו ונאנסו. יישובים שלמים נכבשו, ועשרות אלפים פונו ונעקרו מביתם למשך כשנה וחצי. במידה רבה – האמון של חלק גדול מהציבור במדינה נשבר. אבל האסון לא היה כשל שנוצר ב-7 באוקטובר – אלא שהוא החל הרבה קודם, ונמשך גם הרבה זמן אחריו. זה היה כישלון מהדהד של תפיסה, של הכנה, של מקצועיות ושל מדיניות. כשל מערכתי בכל רובד אפשרי, שמשקף, בין השאר, כשל מבני של שיטת הממשל שאנו דנים בה.
מה שקרה בהמשך – חודשים לאחר ה-7 באוקטובר, ראוי להערכה ובחינה ייחודית. מדינת ישראל, בגיבוי חסר תקדים של ארצות הברית, החלה לפעול בכל החזיתות במטרה להסיר את האיומים הקיומיים הגדולים ביותר שעמדו בפניה מזה עשורים רבים. בימים שבהם נכתב מאמר זה, מלאכת הכתישה האדירה של מכונת השמד האיראנית נכנסה להשהיה, ותוצאות המהלך עדיין לא ברורות לחלוטין. כולנו נושאים תפילה כי הנשיא האמריקאי יידבק בהגדרת המטרה העליונה אותה הוא עצמו הציב למבצע[5] – בדגש על כך שלאיראן לעולם לא יהיה נשק גרעיני.
אך מול זה צריך לזכור, כי עם סיום המלחמה מול איראן, גם אם וכאשר יושג הסכם שמרחיק את הנשק הגרעיני מידיה – הוא לא ימנע את המוטיבציה של היריבים שלנו להמשיך לפעול נגדנו, ובוודאי שלא יפתור את הבעיות הפנימיות שלנו.
ההישגים הביטחוניים והמדיניים של ישראל המצויה כמעט שנתיים במלחמה, כולל תוצאות המבצע הנוכחי, משמעותיים ויוצאי דופן ככל שיהיו – רק יוצרים חלון הזדמנות זמני ונדיר להתבונן פנימה, לבחון את ה"קונספציות האזרחיות" השגויות שלנו ולפעול לתיקון וביצוע "עדכון גרסה" של ממש במערכת ההפעלה שלנו.
עלינו לזכור כי יש לנו כשנתיים וחצי עד הבחירות בארה"ב, שלאחריהן יש אפשרות לא מבוטלת שתפיסת המחויבות לישראל תשתנה. לכן, עכשיו הוא הזמן הנכון לפעול.
ג. מהו חוסן לאומי – ולמה ישראל חייבת לבנות אותו מחדש
בהשראת פלד וסנדר (2003), הגדרת החוסן הלאומי הינה:
"היכולת של אומה לנקוט פעולה מכוונת לשיפור היכולות האישיות והקולקטיביות של תושביה ומוסדותיה, להגיב ביעילות על שינוי ביטחוני, חברתי או כלכלי חריף ולהשפיע על מהלכו ועל השלכותיו העתידיות."
הגדרה זו מחדדת נקודה מרכזית: חוסן לאומי אינו רק יכולת הגנה מפני איומים חיצוניים. הוא גם, ואולי בעיקר, היכולת לפעול באופן עצמאי, יזום, מכוון ופרואקטיבי – לשפר יכולות מוסדיות, לספוג זעזועים ולא רק להגיב אליהם – אלא להשפיע על עצם מהלכם ועל השלכותיהם.
כשבוחנים את מדינת ישראל לאור הגדרה זו, אנו מוצאים שארבעת עמודי התווך של החוסן הלאומי נשחקים באופן שיטתי, מבני ומתמשך, ומקור השחיקה הוא לא פוליטי ואינו נובע מהרכב קואליציה כזו או אחרת.
עמוד התווך הראשון – הלכידות החברתית – סדוקה. אל תאמינו לפוליטיקאים – זו אינה שאלה של ימין ושמאל. ביסוד הדברים אנו מוצאים שבישראל מתנהל מאבק ארוך שנים בין שלושה חזונות לעתיד המדינה שאינם ניתנים לגישור: החזון הציוני של מדינה יהודית-דמוקרטית – בית לעם היהודי, חזון המדינה התורנית וחזון מדינת כל אזרחיה. כל אחת מן הקבוצות הנושאות את החזונות הללו, מרגישה שערכיה הבסיסיים מותקפים בכל עת, וחשה בכפייה על ידי הקבוצה היריבה. משום כך, כל אחת נלחמת על ערכיה במאבק שאינו פוסק. במציאות דינמית הכוללת שינויים דמוגרפיים של הקהילה החרדית, שמכפילה את גודלה בכל 15 שנה – ברור שה"סטטוס קוו" של הסדרים חברתיים אינו יכול להתקיים.
עמוד התווך השני – כלכלה תחרותית – נחלשת מבנית. נטל המימון של הוצאות הממשלה נופל על קבוצה מצטמצמת של משפחות שמשלמות מאות אלפי שקלים בשנה לתמיכות של מי שאינם נושאים בנטל. במציאות הנוכחית – חלק גדֶל מהאוכלוסייה תורם תרומה שולית בלבד להכנסות המדינה, אם בשל הכנסות נמוכות ואם בשל פטורים והטבות סקטוריאליות, אך למרות זאת – נהנה מהחלק הארי של תשלומי העברה והשירותים הציבוריים. לעומתו, אחרים משלמים שיעורי מס גבוהים ונדרשים לממן פערים שמקורם במבנים דמוגרפיים ובתמריצים מעוותים. בשל השיטה הממשלית בישראל – פטורים והטבות אלה מיטיבים בעיקר עם קבוצות אוכלוסייה קטנות אך בעלות השפעה פוליטית רבה. הנה מספר נתונים להמחשה במונחי 2024[6], אותם נבקש להציג שלא כנגד ולא כדי לפגוע חלילה, בקהילה החרדית החשובה בישראל – אלא רק כדי לשקף מציאות גם כשהיא אינה נוחה: משק בית חרדי מקבל בממוצע כ-6,000 ש"ח יותר בחודש ממה שהוא משלם במיסים; כ-80% ממשקי הבית החרדיים מקבלים מהמדינה יותר ממה שהם משלמים; כ-70% ממשקי הבית הלא-חרדיים משלמים יותר ממה שהם מקבלים; החרדים משלמים רק כ-4% מסך גביית המיסים הישירים בישראל למרות שיעורם באוכלוסייה הוא כ-14%. מתוך אלו – בשנת 2023 הסתכמו התמיכות למגזר החרדי ולמגזר הערבי בכ-50 מיליארד שקלים. בגישת "עסקים כרגיל", כשבסיס המס מתכווץ מבנית בשל השיטה הנהוגה כיום – הערכנו ב-2023 שנקודת השבר הכלכלי תגיע לקראת 2050, אך בעקבות הוצאות המלחמה האדירות ותוספת עתידית לתקציב הביטחון, אנו מעריכים כי מדובר בעשור.
עמוד התווך השלישי – ממשלות מתפקדות היטב – חוסר תפקוד מבני. ממשלות ישראל מתחלפות בממוצע כל שנתיים. בשיטה שבה אין לאף פוליטיקאי תמריץ להשקיע בפרויקטים שפירותיהם יקטפו בעוד עשר שנים, קבלת ההחלטות הופכת בהכרח לקצרת-טווח. ולא רק זאת. כולנו מרגישים שהמערכת נלחמת בתוך עצמה במקום לפעול להגשמת ייעודה; המלחמה בין המערכת המשפטית למערכת הממשלתית שמרוב כוחנות נראה ששני הצדדים שכחו שיש כאן מדינה שצריך לקיים, וציבור שיש לשרת ולשמור על אמונו. כך גם המאבק הכרוני בין נבחרי ציבור מול דרג מקצועי שגם כאן אין ל"ו צדיקים בשום צד, אלא רק תוצאה של חולשה כללית ורפיון ביצועי נוראי, שנובע מהתקפה אוטואימונית כרונית המכרסמת ביכולת התפקודית של המערכת.
ועמוד התווך הרביעי – ביטחון לאומי שתלוי ביכולת הרתעה אמינה, יכולת מודיעין ומניעה וכמובן יכולת הכרעה בכל מהלך עימות צבאי או מלחמה. עמוד זה נשען על שלושת הראשונים. על מצבו של עמוד תווך זה ניתן להסתפק באזכור האמירה שיוחסה לרמטכ"ל עצמו רק לפני מספר שבועות – אני "מרים 10 דגלים אדומים – צה"ל יקרוס לתוך עצמו" ו"המילואימניקים לא יחזיקו מעמד". הבעיה הרבה יותר רחבה מהאמירות של "נמות ולא נתגייס", אלא משקפת חוסר שוויון מצטבר בנשיאת הנטל על כתפיהם של חלק הולך ומצטמצם של אזרחי ישראל – מאות אלפים בודדים בסדיר ועיקרם במילואים, שנושאים על גבם 10 מיליון. כל זאת, כאשר עדיין ישנם משאבים לממן כל זה – והם ילכו ויאזלו.
ד. הפרדוקס הישראלי: ביצועים ויכולות עצומות מול חולשה מבנית
בפתח העשור התשיעי לקיומה, מדינת ישראל עדיין מציגה לעולם עוצמה רבה – כלכלה איתנה, דינמית, תחרותית ומושכת השקעות אפילו בעת מלחמה; יכולות ותעוזה צבאית ומודיעינית יוצאי דופן; הון אנושי נדיר – איכותי ויצירתי; חברות סטארט-אפ שהופכות לחברות ענק ומייצרות חדשנות טכנולוגית ברמה עולמית; תעשיית ביטחון וסייבר מפוארת. אבל דווקא בשל אלו – דווקא בשל האיכויות, היכולות, הביצועים ולעיתים אפילו עליונות – קשה לרבים מאיתנו להבין למה יש כשל כל כך גדול במערכות הגדולות של המדינה.
כל כך הרבה אנשים מרגישים עמוק בלב ועד לשד העצמות את הכשל הזה, אך מתקשים להסביר לעצמם ולאחרים את הסיבה לכך. יש רבים ששוגים לחשוב שהכול או בזכות או בגלל הממשלה, ו/או ראש הממשלה. אחרים טוענים שהכול בזכות או בגלל בג"צ, הפקידות, התקשורת ביחד ולחוד. יש שיאמרו "ככה זה" אצל כולם ואי אפשר אחרת.
אנחנו גורסים, שיש גרעין של אמת בכל אחת מהטענות הללו, רק שיש משהו הרבה יותר עמוק ויסודי שלא מרבים לדבר עליו – שזהו כשל של ארכיטקטורה, של כללי המשחק עצמם. ובדיוק בגלל זה ניתן לתקנם אם נחכים לעשות זאת ביחד.
המציאות העכשווית היא, שהמדינה שקמה ומתקיימת כנס גלוי כבר 78 שנים – ניצבת היום בפני כשל מבני עמוק, שאם לא נפעל לתיקונו – הוא עלול להמשיך לחתור תחת יסודותיה, עד כדי סיכון לקריסה של ממש. השורות האלו לא נרשמות מתוך תחושת ייאוש, חמיצות או חוסר אונים. היפך הוא הנכון.
דווקא מתוך הכרה חדה ועמוקה בכוח הישראלי הטמון בנו – אנו מאמינים, ביסוד נשמתנו, כי עם שמגדיר את עצמו כאומת הסטארט-אפ; עם שיש לו חיל אוויר פנומנלי; עם שיש לו מהנדסים, מדענים וחוקרים שבונים מערכות כמו "כיפת ברזל"; עם שיש בו רוח לחימה והתנדבות עצומה, של ערבות הדדית ושל נכונות להקרבה ולנתינה ללא גבול; עם רצון עז לחיות שגם לאחר שנתיים של מלחמה, במדד האושר העולמי לשנת 2026 מדורג במקום ה-8 בעולם – הוא גם עם שמסוגל לגייס בתוכו את הכוחות "לעדכון גרסה" של הארכיטקטורה השלטונית שלו, כדי שתהיה מותאמת לאתגריו, הולמת להישגיו, ומבטיחה את עתידו.
ה. הנתונים מראים שהציבור מתחיל להבין שיש כאן כשל של השיטה
מחקר עמדות ציבורי מקיף שביצענו במסגרת המכון ISFI בפברואר 2026 (סקר בקרב מדגם מייצג של 1,000 יהודים חילוניים, מסורתיים ודתיים) – נחשף ממצא עמוק. לשאלה מה מקור הבעיות המרכזיות של ישראל – השיטה עצמה או הדרג הפוליטי, 50% מהנשאלים ציינו את סחטנות המפלגות הקטנות ככשל של השיטה עצמה, 46% ציינו את חוסר היציבות השלטונית ככשל מבני, ו-43% ציינו את ההתנגשות המתמשכת בין רשויות השלטון. אלו אינן אבחנות של חוסר שביעות רצון רק מהנהגה ספציפית – אלא אבחון של כשל מבני.
עם זאת, יש שם גם ביטוי לתפיסה הרווחת עדיין, כי הנהגה אחראית תוכל להתמודד עם האתגרים גם בתוך השיטה הנוכחית: כ-52% מהציבור עדיין מאמינים בכך שזו רק שאלה של מי ירכיב את הממשלה. זוהי בדיוק התפיסה שמחלישה את תחושת הדחיפות לשינוי מבני. האשליה הזו מוכרת ואנושית – אך בעת הזאת, מסוכנת ביותר. כי הרי המציאות מוכיחה, שבכל מערכת בחירות מורעפות עלינו הרבה מאוד הבטחות – כמו הורדת יוקר המחיה, מערכת חינוך מתפקדת, פתרון למשבר הדיור ולפקקים, או מענה לפשיעה החמורה בחברה הערבית. בכל פעם, אחרי הבחירות ישנה אכזבה, כשהסיבה לכך פשוטה – השיטה עצמה מתמרצת פוליטיקה קצרת-טווח, ומיקוד בצרכים סקטוריאליים, במקום התמודדות אסטרטגית עם אתגרים לאומיים.
עם ממשלות מתחלפות בקצב מהיר – לתפקוד הממשלה וליעדים לאומיים אין תמורה בבחירות. התמודדות עם אתגרים מהותיים כרוכה במאבקים שחלקם אינם פופולריים, ולדרג פוליטי אין תמריץ להשקיע בהם. יוקר המחיה, רמת החינוך, הפקקים ותחבורה ציבורית שאינה זמינה, הדיור, האלימות בחברה הערבית – כולם תוצאות של שיטה שכופה על נבחרינו להתנהג בדיוק כפי שהם מתנהגים – "מכבים שריפות", "שמים פלסטרים" ומוקדים בעיקר במה שנושא ערך אלקטורלי מיידי.
ו. לקראת הבחירות הקרובות, המתלבטים הם הקבוצה שמחזיקה את המפתח לשינוי
הסקר חושף פרדוקס בדעת הקהל בישראל שיש להתמודד עמו: שינוי שיטת הממשל לא נתפס כנושא דחוף ביחס לנושאים אחרים. הביטחון (54%) ויוקר המחיה (49%) הובילו בסדר העדיפות ללא עוררין. האם זה אומר שלציבור לא אכפת? ממש לא. הציבור מודע מאוד לאתגרים, לקשיים ולכשלים שהוא חווה, אבל הוא עדיין לא מחבר בינם לבין מקורם המבני. יחד עם זאת, כאשר שואלים "מה מאיים על עצם קיומה של ישראל בעשור הקרוב?", עולה כי 43% מהמשיבים הצביעו על שחיתות שלטונית, ו-27% על התנגשות בין רשויות השלטון. שניהם ביטויים ישירים של כשל מבני.
הממצא הבולט והמעניין ביותר לכל מי שרוצה להבין את הפוטנציאל לשינוי אמיתי בישראל, היה בקרב קבוצת ה"מתלבטים", כ-16% מהנשאלים(!), אזרחים שטרם גיבשו עמדה לגבי הצבעתם בבחירות הקרובות. הם הקבוצה הפסימית ביותר ביחס לתפקוד המערכת, וגם הנחרצת ביותר לשינוי. בסקר עלה שרק 19% מהמתלבטים אופטימיים לגבי עתידה של ישראל לעומת כ-59% מהשאר. 57% מבין המתלבטים ייחסו חשיבות לשינוי שיטת הממשל – הרמה הגבוהה ביותר בכל הקבוצות שנבדקו. נציין גם, כי בקרב המתלבטים, 41% מאמינים שישראל עלולה לחוות הגירה מאסיבית בשנים הקרובות – נתון שמשקף דאגה עמוקה לסכנה קיומית זו.
נתון נוסף מעודד הוא, כי רמת המוכנות של הציבור לפעול לשינוי גבוהה בכל הקבוצות. 67% מאמינים שמעורבות אזרחית יכולה להשפיע ולהביא לשינוי השיטה – בשיעור זהה בין תומכי הקואליציה לבין תומכי האופוזיציה. 53% מוכנים להצביע למפלגה שתתחייב בצורה חד-משמעית לשינוי השיטה. כ-15% פתוחים למעורבות אקטיבית ממש.המשמעות היא כי הכשל בשיטת הממשל שלנו ברור לאזרחים רבים, וזהו צעד ראשון לתהליך התיקון.
העונים לסקר שהם תומכי הקואליציה והאופוזיציה לא מבקשים את "שינוי השיטה" אלא דורשים פתרונות לבעיות עומק שמטרידות אותם, ועדיין מקווים למצוא מענה בממסד הקיים למרות אינסוף אכזבות בעבר. המתלבטים לעומתם, לא מאמינים יותר לממסד ולא מצפים ממנו למענה. הם אינם מחפשים מפלגות "ימין", "מרכז" או "שמאל" חדשות – הם מחפשים שינוי של כללי המשחק עצמם, ועד כה – אף מפלגה לא פנתה אליהם בשפה שמדברת אליהם.
ז. מציבים מסלול לשינוי
שינוי מבנה שלטוני הוא פרויקט לאומי, ואינו מהלך טכני. הוא מחייב חשיבה מחדש על היסודות של הדמוקרטיה הישראלית ולחוזה הלא כתוב שבין האזרח למדינתו – הכולל מענה לשאלות של זהות, ערכים, ייצוג, מתן שירותים אזרחיים ואף אמון בהבטחת העתיד.
את המכון האסטרטגי לעתיד ישראל ISFI הקמנו כמרחב חשיבה ושותפות לעיצוב פתרונות אסטרטגיים ומבניים לאתגריה הקיומיים של המדינה ומיצוי הפוטנציאל העצום שבה, מתוך מחויבות לתפיסת מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי ולחזונו של הרצל. זוהי יוזמה ממלכתית א-פוליטית אשר נועדה לעורר ולהעמיק את הדיון הציבורי, מתוך הבנה עמוקה כי במבנה הממשלי הנוכחי, ללא קשר לזהות הקואליציה, קיימת סכנה ממשית לעתיד המדינה. מדינת ישראל יכולה להיות חזקה ומשגשגת לדורות כאחת המדינות המובילות ומוערכות בעולם, אך ורק אם יבוצע שינוי מעמיק בשיטת הממשל.
אל מול הצורך בגיבוש תכנית לאומית לשינוי מבני בשיטת הממשל, המסלול שאנו מציגים כעת, נועד לקבל לגיטימציה ממרבית הציבור הישראלי, תוך נטרול הכשלים של הפוליטיקה הנוכחית. לתהליך אנו קוראים "החוק לשינוי מבנה השלטון" – חוק שמ"ש.
אנו מציעים מיד לאחר הבחירות לעגן בחקיקה את המסלול לשינוי הכולל שלושה שלבים עיקריים: הקמת צוותי חשיבה ייצוגיים ומקצועיים, דיון ציבורי נרחב בהצעות של הצוותים, אישור של הצעה הסופית במשאל עם.
במהלך זה יוקמו שני צוותים: צוות מומחים רב-תחומי, שחבריו יוצעו על ידי הסיעות בהתאם לגודלן בכנסת, אך יעמדו בבחינה מקצועית עצמאית. אספת אזרחים שתכלולמאות רבות של אזרחים שייבחרו אקראית על ידי רשות האוכלוסין וייצגו את כלל קבוצות החברה הישראלית. חברי האסיפה יספקו משוב מתמשך לצוות המומחים, יעריכו את ההצעות, ויסייעו בהנגשה לציבור. ביחד, הם ילמדו את כשלי המערכת הקיימת, יסקרו מודלים ממשליים מדמוקרטיות מפותחות אחרות ויגבשו מספר מצומצם של הצעות לשיטה אלטרנטיבית. כל הצעה תכלול נוסח מוצע לחוקה וחוקי ליבה מוכנים לחקיקה, יחד עם הסברים מעמיקים ונגישים לציבור. כל שיטה שתוצע תחויב לעמוד בארבעה תנאים הכרחיים:
- עצירת מלחמת הערכים – דרך חוזה חברתי חדש, שיאפשר לכל אזרח לחיות בהתאם לערכי קבוצתו, בדגש על סביבת מרקם החיים היומיומי שלו, מבלי לפגוע בזכויות האחרים.
- כולם נושאים בנטל – חלוקת נטל משותפת ושוויונית יותר, ומימון עצמאי של עלויות אורח החיים הסקטוריאלי.
- ממשלה מבוזרת ואפקטיבית – פיזור כוח, מקצועיות, שקיפות וחשיבה אסטרטגית ללא תלות בזהות הקואליציה.
- כללי משחק יציבים – חוקי ליבה שניתן לשנות רק ברוב מיוחס גדול.
משאל עם: השלב הסופי שבו הציבור יבחר בין החלופות המקצועיות שגובשו, כשקיימת כמובן גם החלופה להשאיר את המבנה הקיים. תוצאות המשאל יחייבו את הכנסת והן יכנסו לתוקף מיידי. הכנסת המכהנת לא תוכל לשנות את חוקי הליבה שיתקבלו במשאל העם או את חוק שמ"ש.
ח. אז מה נדרש מן הציבור כעת ובמיוחד מהמתלבטים
ברור לנו כי חקיקה של החוק לשינוי מבנה השלטון (חוק שמ"ש), לא יכולה להגיע ביוזמת הפוליטיקאים, שכן לא סביר שהם עצמם ייזמו מהלך שמסכן את מעמדם ושיטת עבודתם הנוכחית. לכן, מובן לנו כי תהליך שינוי השיטה יחל רק אם הציבור ידרוש זאת ורק אם הדרישה הציבורית תהיה עוצמתית ורחבה דיה כדי להשפיע על מספר מפלגות.
בנקודה זו, אנו מבקשים לפנות במיוחד לאותם אזרחים מתלבטים החשים ש"אין להם למי להצביע" בבחירות הקרובות ואף שוקלים שלא להצביע כלל. אנו פונים לאלו שמרגישים שאף אחד לא באמת מייצג אותם, שהפוליטיקה הקיימת אינה עונה על הצרכים שלהם, שחווים ורואים את הכשלים אך אינם יודעים כיצד לתרגם את התסכול לפעולה. אנחנו אומרים לכם – למען עתיד ילדיכם, אין לכם זכות להתייאש ולוותר, ובוודאי שלא להימנע מהצבעה. לכם, ה"מתלבטים" מכל הקשת הפוליטית, יש את הכוח לשנות את כיוונה של ישראל לעבר עתיד בטוח ומשגשג – רק אם תפעלו ביחד ותציגו לכל המפלגות את הדרישה שלכם לשינוי. דרישה אחידה המסתכמת בשורה משיר ישן ואהוב: "תנו ל(חוק) שמ”ש לעלות". תתחייבו לכך.
אנחנו בטוחים שהזמן לפעול הוא עכשיו, לפני הבחירות הקרובות. דברו על זה, שתפו את הרעיון, פרסמו פוסטים, והעבירו מסר ברור בכל ערוץ אפשרי – לא מצביעים לשום מפלגה שלא מתחייבת להעברת חוק שמ"ש כתנאי לכניסה לקואליציה. זה כלל לא משנה אם אתם אנשי ימין, מרכז או שמאל. לכולכם אותה דרישה מהמפלגות המבקשות את תמיכתכם – מחויבות ציבורית מפורשת של חברי המפלגה, טרם הבחירות, לשלב את ההתחייבות הזו בעדיפות עליונה, בכל הסכם קואליציוני שיגובש, והתחייבות לממש זאת לאחר הרכבת הממשלה.
קבוצה גדולה מספיק של בוחרים, אשר תדרוש דרישה אחת ברורה – יכולה להביא מספר מפלגות להתחייבות לתהליך השינוי. ככל שיותר מפלגות שונות יחויבו לכך, כך יגדל הסיכוי שמחויבות זו לא תופר.
ייתכן שבקריאה ראשונה של מאמר זה רבים ירגישו שאין למהלך שאנו מציעים כל סיכוי. אבל דווקא כאן, בואו ניזכר במאמרו של בנימין תיאודור זאב הרצל, שפורסם בשנת 1896 ובו העלה לראשונה את הרעיון להקמת מדינה ריבונית – בית לעם היהודי. הוא ידע שרבים לא יאמינו שזה אפשרי – אבל הוא האמין.
"נתבקשתי להרצות בקצרה לפני קוראי Jewish Chronicle. הנני לנסות זאת, אף כי חוששני, פן לא יבינו אותי כראוי, מפני הקיצור והשטחיות שבמאמרי. ניתן לשער, כי הרצאתי הראשונה, שאיננה שלמה, תעורר את היהודים לשחוק עלי. דרך כסל ופתיות הנהוגה בקרבנו, להתקלס איש ברעהו, הוא שארית ממידת העבדות, שהרגלנו בה במשך מאות השנים של רדיפה ולחץ. מי שהוא בן חורין, איננו רואה בעצמו שום דבר מגוחך ואיננו נותן לשום איש להתקלס בו. ולפיכך פונה אני בראשית דברי אל היהודים, שרוחם אמיצה ודעתם חופשית. המה ישמעוני בראשונה, וכאשר אקווה, יהפכו אחרי-כן לאוהבי. אינני מטיף לאיזה אידיאל חדש, כי ישן נושן הוא. זאת היא מחשבת כלנו – וזה כוחה: עתיקה לימים היא כעם עצמו, שלא חדל מעולם, אף בעתות קשות ורעות, לדגול בשמה…"
לאחר יום עצמאות זה, בשל ובשם נצח ישראל, אנו כותבים דברים אלו. אנו מאמינים שהכוח לשנות נמצא בידי האזרחים, ועלינו לפעול כאן ועכשיו.
פרופ' יוג'ין קנדל ורון צור הם שותפים-מייסדים של המכון האסטרטגי לעתיד ישראל (ISFI). שניהם פועלים יחד לקידום שינוי מבני בשיטת הממשל בישראל על בסיס א-פוליטי.
פרופ' יוג'ין קנדל הוא יו"ר הבורסה לניירות ערך, לשעבר ראש המועצה הלאומית לכלכלה.
רון צור הוא מנכ"ל חברת הייעוץ Sparks, לשעבר ראש מטה יישום רפורמה בשירות המדינה.
המאמר כולל נתונים ממחקר עמדות הציבור שביצעה Kantar ישראל עבור מכון ISFI בפברואר 2026.
[1] https://www.whitehouse.gov/wp-content/uploads/2025/12/2025-National-Security-Strategy.pdf
[2]סווטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים
De Vita Caesarum (Gaius Suetonius Tranquillus) – "Marmoream se relinquere, quam latericiam accepisset"
[3] https://media.defense.gov/2026/Jan/23/2003864773/-1/-1/0/2026-NATIONAL-DEFENSE-STRATEGY.PDF
[4] NATIONAL-DEFENSE-STRATEGY.PDF שם.
[5] https://www.war.gov/Spotlights/Operation-Epic-Fury
[6] נתונים דומים ומסקנות דומות פורסמו גם בדוח מכון קהלת – "חשבונות פיסקאליים מלאים: העברות נטו למשקי בית בישראל (כולל עדכון 2024), "שני סוגי אי-שוויון – הפרדוקס הישראלי".
