החוזה החברתי הראשון, בהובלת דוד בן־גוריון, היה מבוסס על כור היתוך ריכוזי והגמוני שביקש למחוק זהויות ותרבויות שונות. במסגרת החוזה השני החלה המדינה לתחזק ארבעה הסדרים חברתיים שונים ונפרדים עבור כל אחד מהמגזרים: חרדים, ערבים, דתיים־לאומיים וחילונים. בעקבות כישלון חוזים אלו מציעים פרופ' שי שטרן והרב יוסף קמינר חוזה חברתי שלישי, המושתת על התפיסה כי מדינה צריכה להיות מעוצבת מתוך שותפות של שונים, ולא מתוך ניסיון לכפות אחידות אזרחית או לעודד הסללה של אזרחים להתבדלות מגזרית.
מדינת ישראל נקלעה בשנים האחרונות למשבר פנימי עמוק, המאיים לשמוט את הקרקע תחת יכולתה של המדינה להמשיך ולהתקיים. המשבר הנוכחי אינו עוד רצף של סדקים פוליטיים, כלכליים או חברתיים. למעשה, הוא מבטא קריסה ממשית של החוזה החברתי העומד בבסיס פעילותה של המדינה. ישראל הפכה לזירת התגוששות, המבטאת פיצול עמוק בין מגזרי אוכלוסייה שונים, מלחמת זהויות ואובדן סיפור משותף.
קרוב ל־50% (!) מתלמידי כיתות א' בישראל אינם מתחנכים על האתוס הציוני שעמד בבסיס הקמתה של מדינת ישראל, ונמנעים משימוש בדגל המדינה ובסמליה. גם אלו שעודם מאמצים את האתוס הציוני נחלקים הן בפרשנות הנרטיבים ההיסטוריים, אך חשוב לא פחות מכך – בשרטוט נתיבי יישומו בעתיד. מדינת ישראל של ימינו הפכה למעין בזאר פוליטי וחברתי, שבו הכול עומד למכירה: עקרונות, ערכים, סמלים. האינטרסים הצרים והמיידיים של קבוצות אוכלוסייה ומגזרים שונים – יחסי "תן וקח" – גוברים על הרצון להגיע להסכמה ציבורית אודות יסודות ההתנהלות הבסיסיים ביותר בחברה מתוקנת. הקרע המתמשך, אובדן היכולת החברתית והפוליטית לקשור סיפור משותף למרבית אזרחי המדינה ותחושת הכישלון והניכור הגוברת, הופכים את המשבר הנוכחי לאיום קיומי של ממש.
אף שיש הסבורים כי המשבר הנוכחי המאיים על קיומה של מדינת ישראל אינו ייחודי כשלעצמו, וכי משברים דומים, אף אם שונים בעוצמתם או במאפייניהם, פוקדים חברות רבות בעולם המערבי, דומה כי למשבר הישראלי מאפיינים ייחודיים, השזורים במאפייניה של המדינה ובשורשיהם הדתיים, הלאומיים וההיסטוריים של אזרחיה. ההיסטוריה הקצרה, אך מורכבת, של מדינת ישראל מושתתת על שני חוזים חברתיים, שלטוניים ופוליטיים גדולים, שעיצבו את תפיסת המדינה, המשטר והאזרחות.
החוזה הראשון – "כור היתוך" וריכוזיות הגמונית
אחד המאפיינים העיקריים של תפיסת האזרחות אותה הוביל ראש הממשלה לשעבר דוד בן־גוריון בעת הקמתה של מדינת ישראל, היה הרצון ליצור אחידות אזרחית – "כור היתוך" ריכוזי – כתנאי בסיסי לאזרחות. המדינה הריכוזית פעלה להתיך את מגוון הזהויות של אזרחי המדינה, ולתבוע נכונות לוויתור על תפיסות תרבותיות שונות כבסיס להכרה אזרחית. תפיסת ההשתלבות שעמדה בבסיס החוזה החברתי הישראלי הראשון תגמלה את אלו אשר ניאותו להשתלב ביצירה הישראלית החדשה, בין היתר באמצעות הקניית מעטפת סוציאלית נדיבה.
התפיסה שעמדה בבסיסו של החוזה החברתי הישראלי הראשון ביטאה סוציאליזם ממלכתי שפעל בהיגיון רפובליקני מגויס, ואשר יצר קשר בין זכויות סוציאליות לחובת ההשתלבות. המדינה פעלה בעוצמה ובהצלחה מרובה על מנת שרוב הישראלים ישתלבו ויהפכו לחלק מהסיפור הלאומי. הצלחת מדיניות כור ההיתוך, עם זאת, לא הייתה מוחלטת. מחוצה לה נותרו שוליים צרים, המושתתים על האוכלוסייה הערבית־הישראלית ועל אוכלוסייה חרדית מצומצמת. הדרת האוכלוסייה הערבית מכור ההיתוך הייתה מכוונת, תוך שלילת מעמדם כאזרחים שווי זכויות והכפפתם למשטר צבאי. האוכלוסייה החרדית, מנגד, בחרה שלא להשתלב, וקיבלה את אישורו של הממסד הישראלי כחלק מהבטחת שתיקתה מול גורמים בינלאומיים. ההדרה, עם זאת, לא הייתה מלאה: גם בקרב ערביי ישראל וגם בקרב החברה החרדית היו קבוצות שתמכו בהשתלבות, גם אם מהוססת, בחוזה החברתי הישראלי.
החוזה החברתי של כור ההיתוך ההגמוני והאחיד החזיק במשך שלושה עשורים, ושרטט את גבולות הלגיטימציה החברתית והאזרחית במדינת ישראל. יחד עם זאת, האחידות שתבע חוזה זה מאזרחי ישראל גרמה למתחים חברתיים מתמשכים, בעיקר באותן קבוצות אוכלוסייה שנדרשו לוותר על זהותן ותרבותן, וקבוצות השוליים החברתיים שהודרו, או שהדירו עצמן, מהמרכז הישראלי. התעצמות תחושות של קיפוח והדרה הביאו, בשלהי שנות ה־70, למהפך הפוליטי של מנחם בגין והליכוד, אשר שיקף, הלכה למעשה, את כינונו של ה"חוזה השני".
החוזה השני – מדינת כל שבטיה
בשלהי שנות ה־70 החלו הבקיעים החברתיים והפוליטיים, שהיו עד לאותה העת סמויים ופריפריאליים, לעלות לסדר היום הציבורי במדינת ישראל. בשנת 1977 ניתן ביטוי פוליטי לתחושות הקיפוח וההדרה של שוליים רחבים בחברה הישראלית, והליכוד, בראשותו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, עלה לשלטון. למהפך הפוליטי היו השלכות רבות על החברה הישראלית, ואולם הוא סימל בעיני רבים רגע מכונן, שבו נכרת, הלכה למעשה, חוזה חברתי חדש בין המדינה ואזרחיה. חוזה שני זה – בשונה, וכנראה כריאקציה, למדיניות כור ההיתוך הריכוזית וההגמונית של החוזה הראשון – ביקש לבטא את ההכרה המדינתית בריבוי הפנים ובשונות היסודית הנוהגת בין מרכיבי החברה הישראלית.
אולם, החוזה השני חולל בישראל מציאות חריגה ומסוכנת: במקום חוזה חברתי אחד, המדינה החלה לקיים ולתחזק ארבעה הסדרים חברתיים שונים ונפרדים עבור כל אחד מהמגזרים (שנשיא המדינה ראובן ריבלין כינה ב־2015 בשם המכונן "שבטים"): חרדים, ערבים, דתיים־לאומיים וחילונים. כל מגזר "חתום" על "הסכם" שונה עם המדינה, המגדיר עבורו מערך ייחודי של זכויות וחובות. לאורך השנים הלכו והתהוו ארבעת ההסכמים, לא כווריאציות קלות של חוזה אחיד ומשותף, אלא כהסדרים שונים בתכלית: מי משרת בצבא ומי פטור; איזו מערכת חינוך מקבלת תקצוב עודף; היכן מותר לבנות והיכן אסור; ואפילו איזה סוג של אזרחות מעודדת המדינה – אקטיבית ותורמת או פסיבית ונתמכת. החוזה השני מורכב אפוא מארבעה "חוזים מגזריים" שונים, כשכל מגזר "חתום" על חוזה חברתי שונה.
החוזה השני הסליל את האזרחים להתבדלות מגזרית. ישראל הפכה ל"מדינת השבטים", שבה לכל מגזר יש מערכת חינוך נפרדת וחוזה אחר בעל מאפיינים ייחודיים מול המדינה. מגמה זו מצאה ביטוי גם במרחב. תוכניות הדיור שקידמה מדינת ישראל בצל החוזה השני כוונו להפרדה, שבמסגרתה כל מגזר חי במרחב אחר ומופרד מהמגזר השני: "מדינת תל אביב", "מדינת ההתנחלויות", "מדינת המשולש", "מדינת בני ברק". ריבוי החוזים רוקן את האזרחות הישראלית מתוכנה המאחד. במקום מדינה אחת עם אזרחים שווים, נוצרו למעשה ארבע מדינות־משנה החיות זו לצד זו, כשכל אחת מהן מפתחת נאמנות נפרדת למוסדותיה ולהסדריה הייחודיים, על חשבון הנאמנות למסגרת הישראלית המשותפת.
החוזה ושברו: המשבר החברתי הקיומי המאיים על מדינת ישראל
תקופת החוזה השני התאפיינה, בעיקר, בניסיון להדוף את האחידות האזרחית והתפיסתית שביקש החוזה הראשון להחיל על אזרחי ישראל. החרדים והערבים, שהתקיימו בשוליים הצרים כמיעוטים זניחים בעידן החוזה הראשון, הלכו וצמחו לממדים רחבים. אנשי השוליים קיבלו הכרה ותקצוב מוגבר, והם הלכו והתרבו, והלכה וצמחה לה "החצר האחורית של המדינה" – כזו המסלילה להתבדלות מגזרית יסודית.
צמיחתה של החצר האחורית והפיכתה לזירה המרכזית שבה מתנהלת המדינה מול המגזרים השונים היא אחת התופעות הדרמטיות שהתחוללו במדינת ישראל בעקבות החוזה השני. זהו מרחב לא־פורמלי שבו מתרחשת המדיניות האמיתית, מעבר לדיונים הרשמיים בכנסת ובממשלה. כאן מתבצעים הדילים האמיתיים, ההחלטות החשובות, חלוקת המשאבים והכוח. החצר האחורית מתאפיינת בחוסר שקיפות ובהיעדר אחריות ציבורית. הדילים נעשים מאחורי דלתיים סגורות, בין עסקנים שאינם נבחרים בבחירות, ובדרכים שהציבור אינו מודע להן. אין פרוטוקולים, פיקוח ציבורי או דרכים לדרוש אחריותיות ממקבלי ההחלטות. המנגנון מבוסס על עסקנות מגזרית. כל מגזר מפתח שכבה של עסקנים, ראשי חמולות, מוּכתרים ומתווכים, שתפקידם לייצג את האינטרסים שלו מול המערכת הפוליטית ומול המגזרים האחרים. המתווכים הללו הופכים לבעלי כוח משמעותי, החזק לעיתים מכוחן של מערכות החוק והמשפט.
יתרה מכך, בעידן החוזה השני ישראל עברה מסוציאליזם ממלכתי למדינת רווחה. הזכויות החברתיות ניתנו לכל אזרח באשר הוא אזרח, ללא קשר לחובות כלשהן. נוצר מצב בלתי אפשרי, שבו מדינת הרווחה הישראלית התייצבה מאחורי מסך בערות ותקצבה באוויליות את פריחתה ושגשוגה של החצר האחורית המופקרת והמתבדלת. בדרך זו תפיסות קיצוניות – חרדיות, עבריות וציוניות־דתיות – אותן תפיסות שאומצו על ידי קומץ קטן של אזרחים בעידן החוזה הראשון, קיבלו הכרה מרכזית מהמדינה בתקופת החוזה השני. תפיסות אלה הוכרו כייצוג אותנטי ובלעדי של המגזר, ובדרך זו כוחות ההתבדלות המגזרית הפכו להיות הכוחות הדומיננטיים והכמעט בלעדיים בכל מגזר. דוגמה בולטת להשפעה שהייתה להכרעה זו על החברה החרדית ניתן לראות בדעיכתה של פועלי אגודת ישראל. פועלי אגודת ישראל הייתה מפלגה חרדית שפעלה על פי ההיגיון של החוזה הראשון וקראה להשתלבות בשוליים של הישראליות העברית. עם כינונו של החוזה השני, והלגיטימציה שזה העניק להתבדלות מגזרית, תפיסה זו של פועלי אגודת ישראל הפכה למיושנת ולא רלוונטית, והיא חוסלה בידי הכוחות הבדלניים־המגזריים (כדוגמת הרב שך והרב יעקב אלתר מגור), כשקיבלו את כל הכוח והעוצמה המדינתית במסגרת החוזה השני.
ניתוח זה חושף את האמת העמוקה על "החוזה השני": החוזה אינו מבטא מודל של פלורליזם וריבוי פנים אמיתי ובר־קיימא, אלא מכונן, בסופו של דבר, ארבעה כורי היתוך נפרדים. כל מגזר פועל ככור היתוך פנימי, הדורש מחבריו קונפורמיות והמנהל מאבק נגד כורי ההיתוך של המגזרים האחרים. המדינה, מצידה, מתחזקת את ארבעת כורי ההיתוך הללו ומנהלת (ואף מעצימה לעיתים) את המאבקים ביניהם. יחסיה עם המגזרים מבוססים על מפלגות ואליטות פוליטיות מגזריות – דבר המעצים שחקנים פוליטיים אשר זוכים לתמיכה במגרשם כדי שייאבקו על הזהות המגזרית מול המדינה הריכוזית.
החוזה השלישי: שותפות ישראלית רבת פנים
עם הקמתה הכריזה ישראל כי היא "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" ו"תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה". השאיפה היסודית של מדינה מודרנית, המושתתת על יסודות החירות והצדק, מבוססת על עיקרון מהותי של חוזה חברתי אחד ויחיד בין המדינה לכלל אזרחיה. חוזה זה מגדיר מערכת אחידה של זכויות וחובות החלה על כל אזרח באופן שווה, והמהווה בסיס לסולידריות ולמחויבות הדדית.
הבטחה זו מעולם לא מומשה במלואה.
החוזה השלישי מבקש לחזור למודל המציע חוק אחד לכול. חוזה השותפות מושתת על כך שכל אזרחי מדינת ישראל הם שותפים שווים במיזם הישראלי, והם בעלי זכויות וחובות שוות. תפיסה זו גורסת ביטול כל החוקים המבחינים בין מגזר למגזר, בדגש על תחומי התרומה, החינוך וההכרה במגזריות כקטגוריה רלוונטית. בנוסף, התפיסה שלפיה כלל אזרחי המדינה שווים בזכויות ובחובות מבטלת את רעיון החצר האחורית ששגשג תחת החוזה השני.
תפיסת השותפות מניחה בהכרח עמדה של מחויבות ואחריות, בניגוד לחברות שעד עתה תפסו את עצמן כמתבדלות ונמנעות. מאידך גיסא, שותפות זו מבוססת על ההבנה כי המדינה צריכה להיות מעוצבת מתוך שותפות של שונים, ולא מתוך ניסיון לכפות כור היתוך או השתלבות. שותפות מניחה את המחויבות של כולם לקחת אחריות שווה על הריבונות, וממילא את ההכרח שכל הקבוצות יישבו יחד סביב שולחן הדיונים כשותפות שוות בקבלת ההחלטות.
במקום ההשתלבות המוכרת מן החוזה הראשון בדמות החוזה האחד, ובמקום ריבוי ההסכמים והחוזים של החוזה השני, החוזה הישראלי השלישי קובע כי כלל אזרחי ישראל הינם שותפים שווים: גם החרדים וגם הערבים, גם המסורתיים וגם המודרניים. חוזה השותפות מציע שולחן אחד שסביבו כל הקבוצות יושבות במעמד שווה ולוקחות החלטות משותפות. כל קבוצה תורמת מהזווית, הידע, החוכמה והיכולות שלה לקבלת החלטות המכבדות את הכלל ואת הפרט יחדיו. זהו עיקרון רפובליקני שמעמיד במרכז את השותפות הפעילה בחיים הציבוריים ולא את הכניעה לזהות הגמונית. החלטות משותפות אלה הן המהוות את הבסיס ואת ההגדרה לאותו שלד יציב שיחזיק את חוט השדרה של המדינה כולה.
הצעת השותפות היא הצעה שתפקידה לארגן את היחסים בין מרכז לשוליים באופן אחר, כאשר השוליים והמרכז מנהלים שיחה הדדית ומשותפת על עיצוב המרחב האזרחי בישראל. בניגוד להשתלבות, המניחה מבנה של כור היתוך, ולהיבדלות, המניחה מבנה של ניכור – שותפות מניחה מבנה דיאלוגי של שיחה משותפת, כאשר כל הצדדים השונים במדינה פועלים יחד, מתוך שותפות, בהתנגדות להיפרדות, תוך הנחת שני יסודות: היפתחות לצדדים אחרים וכבוד לצדדים אחרים.
כמעט מאליה עולה השאלה: כיצד ניתן ליצור חוזה שכזה? לכאורה, אם אכן מדובר בחוזה אחד לכול, האם לא חזרנו להיגיון החוזה הראשון – לכור היתוך ריכוזי? מנגד, אם אכן מדובר בחוזה רב־פנים, האין הוא המשך של החוזים המגזריים? המוצא מהמלכוד טמון בראש ובראשונה בהבנה של השוני המהותי שבין מגזרים ובין קהילות.
החוזה השלישי יאפשר ריבוי עשיר של קהילות מגוונות, אך לא של ארבעת המגזרים בעלי הפריווילגיות השונות וההסכם החברתי הנפרד. בישראל יש, אמנם, ארבעה או חמישה מגזרים, אך עשרות אלפי קהילות. החוזה השני כרך את המגוון הקהילתי ואיחד אותו לכדי ארבעה מגזרים עיקריים, המתבססים על דמיון כללי השורר ביניהן. בשונה מהמחשבה כי החלוקה למגזרים תשחרר את הקהילות והיחידים ותביא לשגשוגם – הקהילות השונות, כמו גם חבריהן, הפכו לשבויים בידי הנהגות אותם מגזרים.
על מנת להבין טוב יותר את מאפייני החוזה השלישי, כמו גם את תרומתו, חשבו על בית משותף, הכולל שלד, סלון וחדרים. כל אחד מהרכיבים הללו הכרחי לתפקודו של הבית המשותף, אך יחד עם זאת הם נושאים עמם מאפיינים שונים בתכלית.
החוזה השלישי: שלד, סלון וחדרים
בדימוי של בית משותף אנו מבקשים לחשוב על החברה הישראלית כעל מבנה המורכב משלושה חלקים המבנים כל בית משותף: שלד, סלון וחדרים. השלד מחזיק את עמודי היסוד, עמודי התווך, היציקות החזקות הקיימות מעבר לשאלות העיצוביות והמשתנות המאפיינות את הבית – מה שמאפשר להחזיק את קיומו של הבית. הסלון הוא המקום שבו יושבים כל בני הבית ומנהלים שיחות משותפות, מעצבים ברוחם המשותפת את האסתטיקה של הבית המשותף, ואילו החדרים הם המקום שבו כל פרט מתכנס לרשותו הפרטית בתוך הבית, מעצב אותו כרצונו ולפי טעמו ומעניק למקום את זהותו הפרטיקולרית.
כאשר מעתיקים את דימוי הבית המשותף אל ההקשר הישראלי, מתחדדת התמונה של חברה אחת החולקת מסגרת מוסדית משותפת, ואשר חלקים בה מחזיקים בתפיסות שונות. השלד מהווה את החלקים הבסיסיים של המדינה במובן של עקרונות יסוד, נושאים חוקתיים ומשטריים, זכויות אזרחיות, זכויות אדם וכללי משפט צדק. עמודי יסוד אלה מהווים בסיס "ניטרלי" של המדינה, ואשר בלעדיו למדינה אין אפשרות לשרוד מבחינה קיומית. הסלון, לעומת זאת, הוא המקום שבו עולות שאלות הצביון, זהות המדינה, מאפייניה הציבוריים וכללי המרחב הציבורי. הסלון הוא המקום המשותף שבו כל אזרחי המדינה משתתפים בשוויון בעיצוב המשותף של המרחב הציבורי בישראל. החדרים, לעומת זאת, הם המקום שבו הזהויות הפרטיקולריות של הקבוצות והקהילות השונות במדינת ישראל באות לידי ביטוי. בחדרים, הקהילות השונות מעצבות את המרחב הקהילתי והפרטני שלהן, לפי התפיסות, האמונות והרצונות שחבריהן מחזיקים.
חלוקה זו מאפשרת להבין הן את האתגרים העומדים בפני החברה הישראלית והן את המתווה להתמודד עמם. החוזה הראשון פעל מתוך לוגיקה של ניסיון לעצב את המדינה כולה דרך הסלון, כאשר הסלון מבטל את החדרים ואת מקומם וזהותם, והשלד נבלע בתוכו עד כדי זהות בין השלד לבין הסלון. זאת לוגיקה של כור היתוך, לוגיקה שבה ההגמוניה השלטת מבחינה רעיונית ואידיאולוגית רואה את עצמה כמעצבת היחידה של הסיפור הישראלי. הזהויות השונות, הפריפריות, הקהילות, נדרשות להשתלב לתוך הסלון הזה ולבטל את זהותן ותרבותן כגורם מעצב במדינה, והשלד – כלומר חוקי היסוד – מעוצב בדמות השקפות העולם של הסלון. מצב זה באופן טבעי הוביל למשבר, כיוון שזהויות, תרבויות וקהילות שונות נאלצו לכופף עצמן לזהות ההגמונית וכור ההיתוך.
מציאות זו הובילה, כריאקציה, לחוזה שני – חוזה חברתי הנושא היגיון הפוך לחלוטין. החוזה השני ביטל לחלוטין את השלד, כמו גם את המשמעות שיש לו בייצוב הבית המשותף, זאת לצד זניחת היומרה לעיצוב הסלון – כלומר, ביטול כל המשמעות של טוב משותף, רעיון משותף וזהות ישראלית משותפת. המדינה של החוזה השני היא מדינה שבה יש מקום רק לחדרים, כאשר כל אחד מחדרו הפרטי, מזהותו הפרטיקולרית, דורש עוד ועוד נכסים מן הסלון והשלד המתפוררים כדי לעצב את חדרו, תוך ביטול כל מחשבה על עיצוב משותף של הבית. האינטרס הפך להיות האינטרס המגזרי של כל אחד מן המגזרים, וכך הפכה המדינה לזירת קרב על שאלת הזהות.
החוזה השלישי מבוסס על ההבנה כי לצורך החזקת הבית המשותף יש צורך בקיומן המשותף של כל שלוש הרגליים הללו, כאשר כל אחד מן החלקים מחזיק את היתכנותו של חלק אחר. כך הסלון, הצביון, לא מוחק את החדרים, את הזהויות הפרטיקולריות, כמו בחוזה הראשון. כך החדרים, המגזרים והקהילות, לא מוחקים את הסלון ואת השלד בשם האינטרסים הפרטיים שלהם, כמו בחוזה השני. למעשה, החוזה השלישי מציג איזון בין שלושת היסודות הללו. רק בנתינת משקל משמעותי לכל אחד מהם, ורק כאשר יושבי החדרים הם שותפים שווים בסלון ובעיצובו, ורק כאשר השלד אינו מאוים על ידי שאלות צביון מן הסלון או על ידי אינטרסים הבאים מן החדרים, ורק כאשר ייפתח מרחב של חולין שלא מאיים לא על הדתיים ולא על החילוניים – תהיה אפשרות למדינה להתקיים באופן טוב וראוי.
החוזה השלישי: מתיאוריה למעשה
ההבנה כי קיומו של בית משותף ישראלי מצריך את קיומם של שלושת רכיביו – שלד, סלון וחדרים – מעמידה פרדיגמה חדשה לחשיבה על המרחב הישראלי, על עקרונות היסוד המבנים אותו, על השותפות שנדרשת מכלל אזרחי המדינה, וחשוב לא פחות מכך – על ריבוי הפנים הישראלי. השותפות הישראלית אינה מבטלת את ריבוי הפנים הנוהג בחברה הישראלית. היא מקנה לו מקום חשוב, ואף הכרחי. קהילות ישראליות בעלות מאפיינים ותפיסות טוב שונות תוכלנה להמשיך ולשגשג, תוך פיתוח מתמיד של הייחודי להן. ואולם, ריבוי פנים זה אין משמעו ביטול או ויתור על השותפות ההכרחית של כלל אזרחי המדינה. המצב שאותו כפה החוזה השני על אזרחי ישראל, קרי, התמקדות בנפרד תוך התעלמות מהמשותף, עלול להביא לקריסת הבית כולו. ההכרה בחשיבות ריבוי הפנים הישראלי, לפיכך, מחייבת את המדינה לקביעת מנגנונים אשר יאפשרו את התקיימותו מחד גיסא, אך ימנעו את התפתחותה מחדש של חצר אחורית, נטולת פיקוח ואחריות כלפי יתר דיירי הבית המשותף. שגשוגו של הבית המשותף הישראלי מחייב, לפיכך, שלד המורכב מעקרונות יסוד יציבים, סלון ישראלי המאפשר יצירת סיפור ישראלי וחדרים המאפשרים ריבוי פנים קהילתי. הקפדה על האיזון הראוי בין שלושת רכיבים אלה של הבית הישראלי המשותף היא המאפשרת את כינונו של חוזה ישראלי שלישי.
פרופ' שי שטרן הוא מרצה באוניברסיטת בר־אילן, והרב יוסף קמינר הוא ראש מכון חכמת התורה. שני הכותבים הם ממייסדי החוזה השלישי.
