הבחירה במודל דמוקרטי פדרלי היא דוגמה לאופן שבו מבנים, מנגנונים ושיטות מולידים פרקטיקות חדשות הממתנות מחלוקות על רקע זהותי ומתמקדות בצרכים הקיומיים והתרבותיים של האזרחים. ד"ר שגיא אלבז פורש את קווי המתאר של הפדרציה הרצויה לישראל המחלקת את סמכויות השלטון בין הממשל המרכזי לבין רובד שלטוני אזורי מבוזר ומקדמת ייצוג אזרחי שוויוני יותר.
המדינה המודרנית מאפשרת לממשל המרכזי שלה לצבור עוצמה באופן שלא היה ידוע בעבר. אין מדינה, ולו הדמוקרטית ביותר, ששומרת על הסֵדר הציבורי ועל הביטחון (הפנימי והחיצוני) ללא הפעלת כוח פיזי או סימבולי.
מי שמופקדת מטעם המדינה על אחזקת המשאבים החומריים והתרבותיים ועל הקצאתם לחברה היא קבוצה מצומצמת של אנשים. במשטרים דמוקרטיים הקבוצה הזאת זוכה ללגיטימציה מהרוב על שליטתה לאחר הליך תקין וחופשי של בחירות. אבל אף על פי שהעם הוא הריבון, והוא הבוחר את נציגי השלטון, לעולם אין בידיו יכולת מספקת לביקורת מלאה על סדר היום ועל מימוש הטוב הכללי.
השאלה המרכזית שעולה בהקשר הזה היא מי באמת שולט. כלומר בידי מי נמצא הכוח. המחלוקת בין אנשי מדע המדינה וסוציולוגים פוליטיים סביב ריכוז או ביזור הכוח בחברה אינה סותרת את הטענה כי בכל ארגון חברתי יש משום יחסי כוח שמתגלמים בשליטה ובכפיפות; לאמור, בעל הכוח ניצב תמיד אל מול גורם הכפוף לכוח. לשון אחר, הכוח הוא תוצר של יחסי חליפין שאין בהם הדדיות או סימטריה.[1]
גם בהינתן היעדר שוויון בחלוקת הכוח ובסמכויות השליטה ותת-ייצוג של קבוצות ברשות המבצעת, הדעת נותנת כי שלטון מבוזר מקדם משטר דמוקרטי יותר משלטון ריכוזי. אחת הדרכים לביזור הכוח היא הנהגת משטר דמוקרטי-פדרלי, המחלק את סמכויות השלטון בין הממשל המרכזי לבין הרשויות האזוריות או המקומיות ומקדם ייצוג שוויוני יותר המשקף את הרכב התושבים במחוזות או בערים השונות. בכוחם של גופים בעלי שלטון אזורי ועצמאי למחצה – בהם מדינות בארצות הברית, קנטונים בשווייץ, פרובינציות בקנדה ורשויות מקומיות עצמאיות כמו ברלין – להגן על מיעוטים מפני עריצות הרוב וקבוצות בעלות השפעה על הממשל המרכזי ולקדם מדיניות לטובת התושבים המקומיים בהתאם לצרכים ולערכים שלהם.
אף על פי ששלטון פדרלי קיים בחברות רבות מאז העת העתיקה (דוגמת הברית האטית-דלית ביוון הקדומה), הניסוח השיטתי הראשון שלו הופיע ב"פדרליסט", סדרת מאמרים שפורסמו בשלהי המאה ה-18 וכונסו לאחר מכן בספר. מאמרי "הפדרליסט" נועדו להכשיר את דעת הקהל האמריקאית לקבלת חוקה פדרלית, ומרבים מהם עולה החשש מפני מציאות של עריצות הרוב, שבה קבוצת הרוב בחברה שולטת באורח שרירותי בקבוצות המיעוט ופוגעת בזכויות שלהן.[2]
כותבי מאמרי "הפדרליסט" – אלכסנדר המילטון, ג'יימס מדיסון וג'ון ג'יי – הצדיקו את קיומה של החוקה ואת הממשל הפדרלי במניעת תופעת עריצות הרוב. הם סברו כי המקור לדמוקרטיה הוא ריבוי קבוצות אינטרס המתחרות אלה באלה ולא שליטה של קבוצה דומיננטית אחת על קבוצות אחרות. מצד אחד, האבות המייסדים האמריקאים ביקשו לעודד את עלייתן של קבוצות אינטרס רבות במדינות השונות, ומצד שני הם שאפו לאחד את כל המדינות תחת מסגרת-על מדינתית-פדרלית אחת. מסגרת כזאת, הם סברו, תבטיח ריבוי של קבוצות אינטרס ומעורבות שלטונית וניהולית נמוכה של המדינה הפדרלית בכל אחת מהמדינות. ניתן, למעשה, לראות כי ארצות הברית מאופיינת בשתי רמות שלטון: רמה מקומית (מדינתית), הנהנית ממידה מסוימת של ממשל עצמי ובה נוצרות קבוצות אינטרס שונות, ורמה פדרלית, המאחדת את המדינות הריבוניות למחצה תחת ממשל מרכזי.
בארצות הברית מעוגנת חלוקת הסמכויות בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי הפדרלי בחוקה המקנה למדינות סמכויות מלאות בנושאי חינוך, תרבות, בריאות ותשתיות, וסמכויות חלקיות בתחומי המשפט והמיסוי; מה שמסביר את ההבדלים, למשל, בין קליפורניה הליברלית ליוטה השמרנית. לפי התיקון העשירי לחוקה, סמכות שלטונית שלא ניתנה לממשל המרכזי תהיה שמורה למדינות ולאזרחים. הגבלת כוחו של הנשיא קשורה באופן הדוק לרעיון הפדרלי המדגיש את הצורך באיזון בין עוצמת הממשל המרכזי לבין כוח השלטון הניתן למדינות עצמן. מכאן שלעיקרון הפרדת הרשויות בארצות הברית יש פן נוסף – הגנה על הריבונות (החלקית) של היחידות הפדרליות.[3]
לא במקרה, רבות מהמדינות הדמוקרטיות בעולם, שאוכלוסייתן היא רב לאומית-אתנית-דתית או שבטית, הן מדינות פדרליות. בלגיה ניצלה מפירוק בתחילת שנות התשעים לאור העוינות בין הפלמים לוואלונים הודות לשינוי המבני שעברה – ממדינה אוניטרית למדינה פדרלית.
חוקר מדע המדינה ארנד ליפהרט סבור שהשיטה הפדרלית היא שיטת השלטון האידיאלית לחברות שסועות על רקע תרבותי. לתפיסתו, חשוב לתת ייצוג ראוי לאזורים מאוכלסים פחות, אך אין להסכים עם מציאות שבה אזורים כאלה נהנים מהשפעה רבה מדי (בדומה למצב בארצות הברית, שם מדינה כמו ויומינג זוכה לייצוג שווה בסנאט כמו זה של קליפורניה, שמספר תושביה גדול כמעט פי 70).[4] לכן מוטב לחלק את המדינה הפדרלית ליחידות קטנות יחסית, ודומות זו לזו בגודל אוכלוסייתן, מה שמבטיח ייצוג פרופורציוני ולעתים גם הומוגניות תרבותית או דתית של היחידות (וכתוצאה מכך הפחתת המתח הפנימי בהן).
המודל הפדרלי קיים בכמה מהמדינות המתקדמות בעולם. גרמניה, למשל, היא פדרציה המורכבת מ-16 מדינות פדרליות שכל אחת מהן נהנית מריבונות חלקית. לכל אחת מהמדינות הללו יש עיר בירה, ממשלה ומוסדות משלה (לברלין ולהמבורג, שהן שתיים מהמדינות, אין ערי בירה, שכן הן עצמן ערי-מדינה). חלוקת הסמכויות בין הממשל הפדרלי לבין הממשלות ב-16 המדינות – הממשל הפדרלי כולל רשות מבצעת (ממשלת גרמניה שבראשה עומד קנצלר), הרשות המחוקקת מורכבת מהבונדסטאג (בית הנבחרים הפדרלי) ומהבּונדֶסְראט (המועצה הפדרלית שבה מיוצגות 16 המדינות(, ורשות שופטת הכוללת את בית המשפט החוקתי הפדרלי – משפיעה על אופי הפרדת הרשויות. רוב המדינות בגרמניה כפופות לממשלה באמצעות "שר־נשיא" (המזכיר את תפקיד המושל בארצות הברית) ופועל בהן גוף מחוקק מדינתי הנקרא לַנְדטאג .חלק חשוב בחלוקת הסמכויות וביצירת איזונים ובלמים קשור למערכת היחסים שבין הממשל הפדרלי והמדינות.[5]
עוד פדרציה פרלמנטרית היא שווייץ, שגודל האוכלוסייה שלה דומה לזה של ישראל והיא נחלקת ל-26 קנטונים. הקנטונים בשווייץ מעניקים לתושביהם אוטונומיה נרחבת בתחומי הבריאות, החינוך והמעמד האישי (כולל חקיקה בנושא נישואים אזרחיים). אוסטריה, לעומת זאת, היא רפובליקה פדרלית המחולקת מבחינה מבנית לשלוש מערכות: ממשל מרכזי, תשע מדינות בעלות ממשל עצמי חלקי ושלטון מקומי. גם קנדה היא מדינה פדרלית, המורכבת מ-10 פרובינציות. בכל פרובינציה מכהנת ממשלה המחזיקה בסמכויות רבות, בעיקר בתחומי החינוך והבריאות.
להבדיל מישראל, ברוב המכריע של מדינות ה-OECD, פדרליות ואוניטריות כאחת, הסדרי השלטון כוללים קיום רמת שלטון אזורית. ביזור הסמכויות הוא נורמה שלטונית מקובלת בקרב מדינות אלה. המגמה ברוב מדינות העולם המערבי בעשרות השנים האחרונות היא להעביר עוד סמכויות שלטון הן לשלטון המקומי והן לרובד ביניים של השלטון האזורי.
לאומיות אזרחית "רכה" במסגרת פדרציה מאפשרת לכל שבט ולכל קהילה או קבוצה לעצב את אורח החיים של חבריהם בהתאם לסולם הערכים שלהם. וכך, מנגנון שלטון פדרלי מאפשר לשמר את המסגרת הלאומית, על היתרונות שהיא מבטיחה, בלי לוותר על ההגדרה העצמית, התרבותית, של כל קבוצה.
בזכות הפדרציה בישראל
מדינת ישראל שסועה ומתפוררת מבפנים, והיא תמשיך להתנהל כך גם אם נמשיך לחלום על מדינה ממלכתית מאוחדת, וננסה לכפות על המציאות כל מיני הסדרים המותאמים לאידיאל הממלכתי הזה. החברה הישראלית מחולקת לכמה שבטים המייצגים תפיסות עולם קוטביות, ערכים סותרים ואורח חיים שונה ולעיתים מנוגד. אין ביניהם הסכמה על אידיאולוגיה משותפת, וגם לא על ערכי יסוד, והמתח המובנה ביניהם מעורר חילוקי דעות ועימותים בתוך החברה הישראלית.
התרבות השלטונית של חברה שבטית גורמת לחוסר אמון בין האזרחים למדינה ולהעמקת השסעים בין השבטים השונים. כל משבר הופך לכאוס ומהווה איום ממשי על המשך קיומה של ישראל כמדינה ריבונית ודמוקרטית.
מי שהעלה לתודעה הציבורית את הפיצול החברתי היה הנשיא לשעבר ראובן ריבלין ב"נאום השבטים" המפורסם שלו ביוני 2015. ריבלין טען שעלינו להכיר בכך שאיננו בנויים מקשה אחת, אלא מארבעה שבטים – חילוני, דתי־לאומי, חרדי וערבי – שאף אחד מהם אינו מסוגל לשלוט לבדו ביתר השבטים, ולכן עלינו ללמוד לחיות יחדיו. בעקבות הנאום של ריבלין ולאור חזונו קמו קבוצות מעוֹרבוֹת ונחשפו גופים שונים לגיוון הקיים בחברה הישראלית. אך התרופה הזאת לא התאימה למחלה. שבט הוא קבוצה מגובשת וסגורה המתבססת על מוצא אתני משותף, על מסורת חזקה המבדילה בין מי שבתוך השבט לבין מי שמחוצה לו, ומקשה על הכניסה לשבט והיציאה ממנו.
ההצלחה המוכחת של מדינות פדרליות, בעלות מבנה משטרי המאפיין את רוב הדמוקרטיות המפותחות בעולם, היא עוד ראיה לכך שהגיע הזמן לשנות את המשטר בישראל ולהנהיג בה רפובליקה פדרלית בדומה למודל הגרמני. בתמצית, תחת משטר פדרלי יש ביטוי לצביון החינוכי והתרבותי של כל מחוז, לא על רקע אתני, אלא על בסיס הסכמה אידיאולוגית משותפת – חילונית, דמוקרטית וליברלית מזה; ודתית, יהודית (או אסלאמית) ושמרנית מזה. מכיוון שהשבטיות בישראל חזקה מהלאומיות שלה, אין ליבה ערכית המשותפת לחלקים נרחבים בחברה הישראלית, ומכאן שהדרך היחידה לשמור על מסגרת ישראלית אחת, מבוזרת, היא העצמת המחוזות על חשבון השלטון המרכזי. בשורות הבאות נסביר בהרחבה מדוע יש להחיל על ישראל מבנה שלטוני פדרלי.
הפדרציה כפתרון מבני-שלטוני לפיצול השבטי בישראל
התהייה כיצד ניתן ליישם את חזון הפדרציה במדינה קטנה עם ערב רב של תרבויות כמו ישראל היא תהייה מובנת. מנחם מאוטנר השיב על התהייה הזאת בספרו "הליברליזם בישראל" באומרו כי הפדרליזם הוא גרסה ידועה של עקרון הביזור התרבותי: "[זוהי] הפרדה בין מערכות נורמטיביות על בסיס גיאוגרפי (הפרדה בין 'מדינות', 'פרובינציות' או 'קנטונים', הפרדה בין רשויות מוניציפליות וכו'). הסדר פדרלי מאפשר קיומן של אלו לצד אלו של מערכות נורמטיביות שונות, היינו הוא מאפשר הימנעות ממצב שבו מאומצת במדינה מערכת נורמטיבית אחת בלבד שלה מוכפפים כל האזרחים".[6]
במסגרת משטר פדרלי יש לקיים בחירות אזוריות המבטיחות ייצוג הולם של הקבוצות בישראל וקשר ישיר וקרוב בין בוחרים לנבחרים. שיטה זו תגביר את מידת האחריות של נבחרי הציבור לבוחריהם ותייצב את המערכת הפוליטית. חברי הכנסת בישראל יהיו מחויבים לציבור בוחרים גיאוגרפי ממוקד ולצרכיו היומיומיים, ולא נתונים לסחיטה של קבוצות לחץ או ציר בפוליטיקה הארצית או שותפים לגחמות של מנהיג מפלגה או צירי מרכז המקורבים אליו.[7] הייצוג שיינתן בכנסת לכל מחוז יסייע בטיפול בשסעים בחברה, ויעניק למינהלת המחוז את הסמכות לבצע מדיניות עצמאית המותאמת לערכי התושבים ולאינטרסים שלהם.
כדי לשנות את סדרי המבנה המשטרי הנוכחי בישראל, יש להסכים על מאפייני הפדרציה הישראלית החדשה הבאים:
מבנה המשטר
מבנה המשטר מורכב משני בתים, בדומה לרוב המדינות הדמוקרטיות היציבות בעולם:
א. בית הנבחרים התחתון, הכנסת, מורכב מ-120 מחוזות בחירה. לכל מחוז יש נציג אחד בכנסת שנבחר בבחירות אזוריות-רוביות. הבחירות לבית הנבחרים התחתון מתקיימות בכל ארבע שנים. סמכויות הבית התחתון:חקיקה, פיקוח וביקורת על הממשלה, העברת תקציב, הכרזה על מצב חירום (בתיאום ובהשגת רוב מיוחד של שני חברי הבתים).
ב. בית הנבחרים העליון מורכב מנציגי המחוזות האזוריים ברחבי המדינה. ראש האזור נבחר בבחירות אמצע, כלומר שנתיים לאחר הבחירות לכנסת, בכל ארבע שנים, בבחירות ישירות. במקביל לבחירת ראשי האזורים מתקיימות הבחירות לשלטון המקומי. סמכויות הבית התחתון:אשרור של מינוי בכירים, חוקים, הסכמים בין-לאומיים ותקציב המדינה.
ואלה הכללים החלים על הממשלה במסגרת משטר פדרלי:
1. מספר שרי הממשלה צריך להיקבע בחוק היסוד ולכלול עד 18 שרים בלבד המופקדים על המשרדים הבאים: ביטחון, חוץ, אוצר, פנים, ביטחון פנים, תחבורה, חינוך, תרבות, בריאות, רווחה, משפטים, חקלאות, שיכון, אנרגיה ותשתיות, התיירות והגנת ואיכות הסביבה.
2. שרי הממשלה לא יכהנו כחברי כנסת.
3. שרי הממשלה ייבחרו על ידי ראש הממשלה בכפוף לאישור חברי הכנסת.
4. כהונת ראש הממשלה תוגבל לשתי קדנציות בלבד, ואילו ראש הממשלה עצמו לא יכהן כחבר כנסת.
חלוקה גיאוגרפית, רעיונית ומנהלית של המחוזות
הדיון על אזוריות חדשה הוביל לשרטוט מפות חלוקה אחדות, שכל אחת מהן מייצגת חזון לארגון מחדש של המרחב בישראל. מפת משרד הפנים, המבוססת על האשכולות האזוריים, נוצרה על פי הגבולות המוניציפליים הקיימים של הרשויות המקומיות, אך ללא הערים והמטרופולין. לאחרונה פרסם מנהל התכנון תוכנית מרחבית אסטרטגית המייצגת את החזון המרחבי של מדינת ישראל וכוללת חלוקה ל־29 אזורי תכנון.
בעוד שמפת האשכולות נהגתה על בסיס היגיון מוניציפלי, ומפת מנהל התכנון נוצרה על פי היבטים תפקודיים תכנונים, המפה המוצעת על ידי המכון למחשבה ישראלית – המורכבת מ-33 אזורים – מאזנת בין השיקולים המוניציפליים לשיקולים התכנוניים ומבוססת על תפיסה אזורית, שלטונית, אופטימלית. מטרת מודל שלטוני אזורי זה היא ליצור חיבורים חברתיים ומרחביים חדשים שיתרמו לפיתוח בר-קיימה ולחיזוק החוסן הכלכלי של כל האזורים בישראל.[8]
על אף חשיבותו והמלצותיו החיוניות להסדרת יחסי הכוח וסמכויות השליטה, החיסרון הבולט של מודל זה ותוכניות אחרות לקידום האזוריות הוא הישענות על שינויים מבנים כמוצא (כמעט) יחיד ליצירת סיפור משותף והימנעות מעיסוק בשאלות ערכיות שנוגעות לזהות, לחינוך ולתרבות. שאלות אלה עומדות בשנים האחרונות בלב המחלוקות והקיטוב החברתי בישראל.
החלוקה הגיאוגרפית המוצעת כאן מוסיפה נדבך ערכי המתייחס לזהויות השונות בתוך החברה הישראלית ומאפשרת, למשל, בחירה אזרחית במוסדות ציבוריים השייכים למחוז אזורי הממוקם מחוץ לתחום המגורים של התושבים. כך למשל, תושבי ערים או יישובים המתגוררים במחוזות שלא מאפיינים את סולם הערכים ואורח החיים שלהם יוכלו לחנך את ילדיהם במסגרות המתאימות להם גם מחוץ לעיר או למחוז שבו הם מתגוררים.
למחוזות האזוריים תינתן סמכות שלטונית מלאה בתחומי החינוך, התרבות והתחבורה (למשל, הפעלת תחבורה ציבורית בשבת במחוזות ליברליים ואיסור על הפעלתה במחוזות תורניים) ובנושאים הנוגעים למעמד האישי (כמו נישואין וקבורה) ולשיטור מקומי.
המחוזות האזוריים ייהנו ממידה מסוימת של עצמאות גם בתחום המיסוי, תוך חתירה לשיתופי פעולה בין-אזוריים בנושאי בריאות, דיור, תחבורה, תשתיות, איכות סביבה ועוד. ואילו הממשל הפדרלי יעסוק במדיניות חוץ ובטחון ובתשתיות לאומיות חוצי אזורים בלבד.
סוגיות המינהל והתקצוב
כיום התלות של השלטון המקומי בישראל בשלטון המרכזי נקבעת גם על פי היחס בין המיסוי המקומי לסך הכנסות המדינה ממסים, וזאת על רקע מידת העצמאות המוגבלת עד לא קיימת של הרשות המקומית בקביעת המיסוי המוניציפלי (הממשלה בישראל שולטת ב-85% מתקציב השלטון המקומי). מנגד, שלטון אזורי במדינה פדרלית מתווך בין הממשלה לשלטון המקומי בתחומי המינהל (על ידי ארגון מחדש והקצאה של תחומי אחריות ופונקציות בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי), הכלכלה (על ידי שליטה של הרשות המקומית בגובה המסים שהיא גובה) והחברה (על ידי קידום מדיניות חינוך, דיור, תחבורה, השקעה בתשתיות ופיקוח עירוני עצמאי של השלטון המקומי).
במסגרת המעבר למבנה משטרי פדרלי, 50 אחוז מהמיסוי הכללי (מס הכנסה, ביטוח לאומי, מע"מ, ארנונה, חשמל, מים) יהיה מיועד לטובת השקעה חוזרת ברווחת תושבי המחוז וכ-50 אחוז לטובת הממשל המרכזי. כל אזור ינהל את התקציב שלו ויגבה את המסים שלו.
חוקה – אזורית ופדרלית
יש לכונן חוקה לכל מחוז אזורי שתעגן את הסמכות השלטונית שלו על מנת שהשלטון המרכזי לא יוכל לבטלה במחי רוב רגיל.
החוקה הפדרלית תסדיר את היחסים בין מבנה השלטון המרכזי לבין מבני השלטון האזורי והמקומי ותגדיר זהות לאומית ישראלית חדשה המבוססת על הפרדה בין דת למדינה, על חירות ושוויון הזדמנויות אזרחי ולא על זהות אתנית או דתית.
מעבר לשיטת בחירות אזוריות-רוביות
הדרך לתיקון חברתי עוברת בחלוקת ישראל ל-120 מחוזות בחירה גיאוגרפיים קטנים יחסית, דומים זה לזה בגודל אוכלוסייתם, מה שמבטיח ייצוג הוגן הן למרכז והן לפריפריות (וכתוצאה מכך גם מביא להפחתת המתח הפנימי ביניהם).
המועמד לראשות הממשלה חייב להתמודד על התפקיד מטעם מפלגתו בכל מחוזות הבחירה. הבוחר יצביע באמצעות פתק אחד הכולל שלושה רכיבים: הראשון, שם המפלגה והאותיות המייצגות אותה; השני, שם המועמד מטעם המפלגה לראשות הממשלה; השלישי, שמו של המועמד מטעם אזור הבחירה. ראש הממשלה נבחר מטעם מפלגתו שניצחה ברוב המחוזות.
סוגיית הצבא/שירות לאומי
עקרון חובת השירות בצבא, במשטרה ו/או בבתי חולים ובמוסדות הרווחה חל על כולם – חילוניים, מסורתיים, דתיים וחרדים – באופן שוויוני במשך שנתיים וחצי.
העת להכריע: לבנות את ישראל מחדש
ראשי מחוזות אזוריים יודעים היטב מניסיונם ומקרבתם הגיאוגרפית לתושבים מה הם המצוקות, הצרכים והתביעות שלהם. על מנהיגיהם – הנבחרים במדינות דמוקרטיות בבחירות אזוריות – מוטלת החובה לעבוד למען התושבים בתחומי השיפוט שלהם, ולא להיכנע לתכתיבים של פוליטיקאים ציניים המשרתים קבוצות ציר צרות וקיצוניות. בנסיבות אחרות, במקום להיות טרודה בשאלות אזוטריות, ולפעמים אף מושחתות, על סדרי עדיפויות מעוותים ועל מינויים פוליטיים חסרי חשיבות ציבורית, ממשלת ישראל יכולה (וצריכה) לפעול לטובת האינטרסים האמיתיים, הקיומיים, של האזרחים.
לו היינו חיים במשטר פדרלי, הכתובת לשיקום הדרום והצפון, אחרי המלחמות הממושכות בעזה ובלבנון, היתה ברורה ומובהקת. מערכת אזורית יודעת לקדם תוכנית עבודה כוללת ומוסכמת ברמת השטח, וליצור שיווי משקל נחוץ והכרחי בין התפקיד של השלטון המרכזי לתקצב ולפקח על אופן השימוש בתקציב, בוודאי בעתות חירום, ולתת גיבוי לראשי האזורים, ובין הצרכים הדחופים של השלטון המקומי. בעניין זה ראוי לשאול מדוע מה שטוב ונכון למדינות כמו ארה"ב, אוסטרליה, שווייץ, גרמניה, אוסטריה או בלגיה אינו טוב לנו?
אם לא נעשה את הצעדים המבניים המוצעים כאן, הרמה התפקודית של השלטון – ויכולתו לטפל במצוקות של אזרחי המדינה – תוסיף להידרדר, ורמת האמון הציבורי ברשויות המדינה תשקע עמוק עוד יותר.
מימוש חזון הפדרציה יחייב שילוב כוחות של פעילים אזרחיים עם מומחים מכל מיני תחומים: בין השאר הוא יחייב שילוב כוחות עם גיאוגרפים ודמוגרפים ומדעני מדינה שיקדמו פתרונות פרקטיים בתחומיהם, עם כלכלנים שיסייעו בבניית הקצאת המיסים במחוזות האזוריים ובחישוב הכלכלי הנובע משינוי המדיניות המוניטרית והפיסקלית, ועם משפטנים שיחלו בניסוח חוקת המבנה הפדרלי החדש.
שינויים מבניים מייצרים פרקטיקות וערכים חדשים. במובנים רבים, הבחירה במודל פדרלי ובשיטת בחירות אזורית היא דוגמה לאופן שבו מבנים, מנגנונים ושיטות מולידים פרקטיקות חדשות הממתנות מחלוקות על רקע זהותי ומתמקדות בצרכים הקיומיים והתרבותיים של האזרחים.[9]
מובן כי הגשמת חזון הפדרציה לא תהיה בבחינת סוף פסוק, וכי לכינון המשטר הפדרלי יתלוו אתגרים חדשים וקשיים חדשים. ובכל זאת, נראה שהרווחים יהיו גדולים, ולא רק לקבוצה מסוימת. משטר פדרלי יאפשר לכל הקבוצות לעמוד על זכויותיהם ממקום שוויוני וצודק יותר, ומכאן גם החשיבות הגבוהה בהקמתו, מוקדם ככל הניתן, רגע לפני שהעוינות והחיכוכים בין חברי השבטים השונים יובילו לאלימות בלתי נשלטת.
ד"ר שגיא אלבז הוא מרצה בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, ועמית מחקר בכיר במכון למחשבה ישראלית.
[1] Blau, P. (1964). Exchange and Power in Social Life. New York: John Wiley.
[2] הספר ראה אור בעברית בהוצאת שלם.
[3] פוקס, ע', קרמניצר, מ' (2019). ביזור סמכויות ולא הפרדת רשויות: על מניעת כוח מוחלט מרשויות השלטון. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
[4] Lijphart, A. (2004). "Constitutional Design for Divided Societies", Journal of Democracy, Vol. 15. No. 2, pp. 96-109.
[5] פוקס וקרמניצר, ביזור סמכויות ולא הפרדת רשויות.
[6] מאוטנר, מ' (2019). הליברליזם בישראל: תולדותיו, בעיותיו, עתידותיו. תל אביב: הוצאת אוניברסיטת תל אביב.
[7] אלבז, ש', ובן-זקן, א' (2024). ישראל חדשה – השבר והתיקון: משיטה יחסית לבחירות אזוריות. כפר סבא: הוצאת המכון למחשבה ישראלית.
[8] להרחבה על התוכנית של המכון למחשבה ישראלית ראו אצל: אבנר בן-זקן, מרדכי כהן, ליאת סאבין בן שושן, בת-אל יוסף רביד ויותם אביתר (2025). האזוריות החדשה של ישראל: מקיטוב ללכידות.
[9] שם.
