- גיליון 4

פרופ' אבנר בן-זקן

מנהיגות

העולם רועש וגועש, טלטלה היסטורית מערערת את הביטחון והתקווה שניתן יהיה לחיות במדינות כפי שהכרנו אותן עד היום. הטלטלה המתרגשת על העולם סובבת סביב עימות אפי בין תפקידם המסורתי של המוסדות בחברה ובין תפקידו החדש של המנהיג הפופוליסט.

מנהיגות סינגולרית או מוסדות מאוזנים? זו הדילמה שמוטלת על כף ההיסטוריה הפוליטית של העולם. שאלה זו צצה, בדרך שונה, כבר בעת העתיקה וסימנה את ההבדלים העיקריים בין הפוליטיאה של אפלטון ובין הפוליטיקה של אריסטו. אפלטון שרטט מבנה פירמדי של מדינה שבקודקודה מלך־פילוסוף המתקשר באופן אינטואיטיבי לעולם האידאות, והמוריד מהשמיים ערכים שמתורגמים על ידי השכבה שמתחתיו, הפילוסופים, לחוקים שמנהלים את החברה. עבורו ההיררכיה שבין החוכמה לטיפשות חייבת להיות מתורגמת גם להיררכיה פוליטית, ״אלא אם כן פילוסופים יהיו מלכים בערים, או אלה שאנו מכנים כיום מלכים ואדונים, יהיו פילוסופים אמיתיים וגדולים… אין מנוס מרעות לעולם, ידידי, וגם לא למדינות. "המנהיגות הסינגולרית של המלך־הפילוסוף של אפלטון נועדה לתווך לעם הפשוט והנבער את עולם האידאות וערכיו, ולהנהיג את העם על בסיס ערכים של צדק וטוב. ״המנהיג האמיתי״ כותב אפלטון, ״אינו מחפש כוח או תהילה לעצמו, אלא שואף לשרת את עמו ולדאוג לצדק ולטובת הכלל. "

אריסטו, מנגד, ראה במדינה גוף אורגני המצליח להתקיים ולשרוד הודות לאיזונים ולבלמים שבין המוסדות השונים ושלטון החוק. את מושג האיזון כמפתח למדינה בריאה הוא מגדיר כ״כל מה שבין היתיר לבין החסיר״ כ״שביל הזהב״. כלומר, שלא יהיה במדינה דבר מה, כל שכן מנהיג, שיהיה לו יותר מדי כוח או פחות מדי כוח. שלא יהיו במדינה רק עשירים מאוד ועניים מאוד, אלא פיזור שוויוני של ההכנסות. מכאן נולדה במחשבה הפוליטית הליברלית הדרישה לאיזונים ובלמים בין הרשויות, אשר יעוגנו באמנה חברתית, בחוקה. עבור ג׳ון לוק, זה היה המפתח להגנה מפני עריצות, ועבור חסידו ז׳אן ז׳אק רוסו, האיזונים והבלמים בין הרשויות יבטיחו כי רק האזרחים יהיו הריבונים. גם הכלכלנים אימצו תפיסה זו והצביעו על אי־השוויון כמערער היציבות הגדול ביותר.

אולם, לאריסטו הייתה גם הבחנה נוספת וחשובה לימינו. הוא תיאר בפוליטיקה את המשטרים כסביבה פוליטית אקולוגית שנאבקת לשמר שיווי משקל ואיזון, עד שמופר האיזון והמשטר מתנוון ומשתנה. הוא חילק את צורות המשטר וקבע את המנגנון האורגני שמביא לשינויים שלהם:

משטר היחיד – הצורה החיובית של משטר יחיד היא המונרכיה. כלומר, מלך המגלם את עמו והשאיפות שלו. אולם, בחלוף הזמן, יורשי המלכים הטובים מתחילים למשול רק בזכות הכוח שניתן בידיהם, וכך משטר המונרכיה מתנוון והופך למעשה לטירניה, לעריצות.

משטר המיעוט – הצורה החיובית של משטר המיעוט היא האריסטוקרטיה. משטר של אליטה המורכבת מאנשי זכות שהפכו לדמויות המופת של החברה שלהם. במרוצת הזמן, יורשיהם ישלטו לא בשל מעשי זכות ומופת, אלא בשל עמדות הכוח שנולדו לתוכן, וכך תתנוון האריסטוקרטיה לאוליגרכיה, לשלטון של מעטים השולטים רק בזכות הכוח שבידיהם.

משטר הרבים – הצורה החיובית למשטר הרבים היא הדמוקרטיה, שלטון העם דרך מוסדותיו. במרוצת הזמן, החירות שתינתן להמונים תשבש את מקורות הסמכות של הידע ותוביל אותם לשאוף לשלוט באופן ישיר, וללא תיווך של מוסדות. וכך הדמוקרטיה תתנוון לאוכלוקרטיה, לשלטון האספסוף.

המאבק בין מוסדות השלטון למנהיגים הפופוליסטים משקף את ניוון הדמוקרטיות והפיכתן לאוכלוכרטיות – שלטון האספסוף. בראש המרד נגד המוסדות עומדים מנהיגים נרקסיסטים – בעלי תחושת עצמי מוגזמת, צורך בהערצה וחוסר אמפתיה לזולת – שמובילים את העולם כולו לימים חשוכים. הסכנות שמציב מודל המנהיגות הפופוליסטי לעולם צריכות להיבלם לא רק על ידי שלילתם, אלא ובעיקר על ידי יצירת מבנה מוסדי חדש לדמוקרטיות הליברליות, שיצליח לאזן מחדש את החברות המערביות ולייצב אותן. "המשטר הטוב ביותר״ כותב אריסטו, ״הוא זה המשלב אלמנטים של דמוקרטיה ואריסטוקרטיה. "כיצד ניתן לספוג את המוני העם בתוך מבנה פוליטי של אליטות מוסדיות? זהו האתגר הגדול שעומד כיום בפני האנושות.