מה הופך מנהיגים כמו טראמפ ונתניהו, שלא מסתירים את פגמיהם המוסריים, לפופולריים כל כך? לפי פרופ' אווה אילוז, כריזמה מסוג חדש, כמקור כוח ושליטה, מאפשרת להם לצבור אהדה, דווקא על רקע יכולתם להפוך את המשמעות המקובלת של ערכי ליבה ולשכנע שהאמת היא שקר והטוב הוא רע
"התוכניות של קמלה האריס מציעות חיזוק משמעותי יותר למעמד הפועלים, אבל נראה שדונלד טראמפ משכנע את הבוחרים". הכותרת של מאמר זה שפורסמה בניו יורק טיימס לפני תוצאות הבחירות בארה"ב, טומנת בחובה את אחת השאלות הסבוכות ביותר לגבי מנהיגות.
הדיאלוג המפורסם של אפלטון "הגורגיאס" – אחד החיבורים הראשונים על טבעה של מנהיגות – מסביר את הבעיה. בדיאלוג, סוקרטס מתנגד בתוקף לטענה של חסידי הרטוריקה שסוברים כי מטרת הפוליטיקה היא לשכנע. לטענתו, המשכנע (הפוליטיקאי) חייב להיות מונע יותר על ידי צדק ואמת, מאשר על ידי הרצון להצלחה. בעבור סוקרטס, השכנוע כשלעצמו הוא לא זה שעושה את המנהיג טוב, אלא השאלה האם למנהיג יש רצון לשפר את אופי האזרחים. כלומר, גם המוטיבציה וגם ההשפעה של מנהיגות טובה חייבות להיות מבוססות על אמת וצדק. עם זאת, כפי שכותרת הניו יורק טיימס ומתנגדיו של סוקרטס רומזים בצורה מטרידה, ייתכן בהחלט שיש ניתוק מהותי בין המנהיג הראוי למנהיג המצליחן.
מקס ובר עקף את הדילמה הזו לגמרי, כאשר ניתק את טבעה של מנהיגות מהמוסר והתמקד בכריזמה. כוח כריזמטי נובע מתכונות אישיות, כגון סיבולת, כוח רצון או מסירות לרווחתם של אחרים. באופן עקרוני, מנהיג יכול להיות לא־מוסרי, אך כריזמטי, אם יש לו סוג של אנרגיה ואישיות שמייצרות את הנאמנות של חסידיו. "כריזמה יודעת רק נחישות פנימית ואיפוק פנימי…, מעל לכול… השליחות האלוהית שלו חייבת להוכיח את עצמה בכך שמי שנותן לו את נאמנותו חייב לשגשג."
ובר נותר מעורפל לגבי השאלה המכרעת שקיבלה תשובה ברורה אצל אפלטון: האם די היה במנהיג שגורם לאנשים לחשוב שחייהם משתפרים, או שמא המנהיג צריך לתת הוכחות לכך שאכפת לו מרווחתם ושהצליח לשפר את מצבם? אי־בהירות מושגית זו משקפת את הפוליטיקה הדמוקרטית העכשווית המבוססת על אומנות המניפולציה המושלמת, ועם זאת חייבת לעמוד גם במבחני המציאות של מדיניות הפועלת בעולם האמיתי של משכורות ומחירים.
מנהיגות מוסרית vs. מנהיגות מניפולטיבית
בעידן שבו פוליטיקאים משתמשים בעוד ועוד יועצים, משווקים, פרסומאים, משפיענים, טיקטוקרים מכל מותג תאגידי, בעולם שבו הנרטיבים והתדמית הציבורית של פוליטיקאים מעוצבים על ידי אנשים שמקצועם הוא להפוך שקרים והבטחות ריקות למתקבלות על הדעת. התפיסה הסוקרטית של מנהיגות עוזרת לנו להבין הבדל מהותי בין שני סוגי מנהיגים: בין אלה שפועלים לשיפור רווחת בוחריהם ובין אלה שמתמקדים רק במראית עין של אכפתיות מהם. עם זאת, סוקרטס לא ציין שלשני סוגי המנהיגים – היעיל מול המניפולטיבי – יש משהו מהותי במשותף: שניהם רוצים להיראות כמקיימים את הכללים, הנורמות והמצוות של החברה שלהם. אפילו המנהיג המניפולטיבי הרע והמרמה רוצה להידמות כטוב. הוא מסתיר את פגמיו, ומתיימר לפעול למען האינטרס המשותף בעודו מסווה את האנוכיות שלו. במובן זה, הוא מכבד את הנורמות והמוסכמות של החברה שלו ושל חסידיו.
לאחר פרשת ווטרגייט, ב־1974, ריצ'רד ניקסון נשא נאום התפטרות שממחיש את כוונתי. הוא טען, "בכל ההחלטות שקיבלתי בחיי הציבוריים, תמיד ניסיתי לעשות מה שטוב לאומה. לאורך התקופה הארוכה והקשה של ווטרגייט הרגשתי שחובתי להתמיד, לעשות כל מאמץ כדי להשלים את הכהונה שעבורה בחרתם בי." הוא המשיך, "אני מצטער מאוד על כל הפגיעות שנגרמו במהלך האירועים שהובילו להחלטה הזו. הייתי אומר רק שאם חלק מהשיפוטים שלי היו שגויים, וחלקם היו שגויים, הם נעשו בשם מה שהאמנתי בזמנו שהוא טובת האומה." ניקסון עבר על החוק, עם זאת נאום ההתפטרות שלו נתן כבוד, הוקיר ושיבח את הקודים המוסריים של החברה האמריקאית. אפילו בבושת תבוסתו, ניקסון הפגין את מה שאני מכנה גינוני מוסר, את ההבנה שעליו להשתחוות בפני הנורמות שהפר. ההתנצלויות של ניקסון היו אישור מחדש של כללי המוסר ששבר.
טראמפ ונתניהו – אדישים לכללי מוסר, נאמנים לתרבות השקר
כשמתבוננים בשני המנהיגים שהייתה להם השפעה עצומה על רווחת האומה שלהם, טראמפ ונתניהו, אנחנו רק יכולים להרגיש נדהמים מהאדישות הרדיקלית שהם מפגינים כלפי גינוני המוסר של החברה שלהם, ואפילו כלפי התדמית הציבורית שלהם עצמם. אני מאמינה שאדישות כזו במסגרתו של השלטון הדמוקרטי היא חדשה.
שימו לב לעובדות אלה: טראמפ התייחס לכל מי שלא הפגין אמונים כלפיו בצורות שונות של השפלה, והשתמש במאות עלבונות. נראה שטראמפ המציא שפה פוליטית חלופית כדי לבזות, להשפיל, לבוז ולבייש מגוון רחב של בני אדם, ואת כולם בפומבי, החל במהגרים מקסיקניים או האיטיים ועד חיילים אמריקאים לשעבר ונכים. שימו לב גם לעובדה הבאה: טראמפ הפר את החוק במגוון רחב של דרכים (העלמת מס, מזימות כלכליות והונאה, זיוף רישומים עסקיים, תפיסת מסמכים סודיים ביותר, המרדה נגד המדינה, דמי שתיקה לשחקנית פורנו וכו'). הוא תועד משקר אלפי פעמים, עד לנקודה שבה המושג המסורתי של "שקר" כבר לא חל עליו, כי שקרן נוקט, בדרך כלל, באמצעי זהירות כדי לא להיתפס. טראמפ, לעומת זאת, לא רק משקר בציבור כדבר שבשגרה, אלא לא אכפת לו להיות ידוע כשקרן. כל מי שיש לו תכונות אופי כאלה לא יכול היה להיבחר אפילו לניהול חנות למכשירי חשמל בעיר קטנה. עם זאת בעיני רבים, הוא נחשב כראוי לנהל את המדינה החזקה ביותר בעולם.
נתניהו, אף הוא, לועג לנורמות ולערכים מוסריים, אם כי בסגנון שונה, יותר רציונלי, קר ורהוט. ב־1994 הוצג יצחק רבין, אדריכל תהליך השלום והסכמי אוסלו, כנאצי, ובכך נשבר טאבו מהותי בתרבות היהודית. עדיין לא ניתן לדעת עד תום, עד כמה ההסתה של נתניהו הפרה את הערך העמוק ביותר של העולם היהודי שלאחר השואה. ייתכן שהפרה זו נתנה לגיטימציה להשוואות בין ישראל לגרמניה הנאצית, שמופיעות כעת בכל העולם.
בדומה לטראמפ, נתניהו מתענג ומתפלש בהסתות, פילוגים ומלחמות אזרחים סמליות, ונהנה להעמיד קבוצה אחת במאבק מול שנייה. הוא נושא באחריות ישירה לפלישה לשטח ישראל ב־7 באוקטובר, ולטבח הגדול ביותר של יהודים מאז 1945 (התעלם מאזהרות המודיעין הישראלי, חיזק את החמאס על חשבון הרשות הפלסטינית ודאג, לאורך השנים, להעביר להם מיליוני דולרים, וטרפד כל ניסיון לחדש את תהליך השלום). אולם למרות הראיות הברורות לאחריותו לכישלון, מדהימה יכולתו להכחיש את הראיות. הוא מעולם לא נשא באחריות, מעולם לא התפטר, ואפילו לא עשה את המעשה המינימלי ביותר של התנצלות בפני עמו.
ההלם והצער של הישראלים היו צריכים להיות הזדמנות ברורה לנתניהו להביע חום וחמלה, להיות צנוע ועדין. רוב מנהיגי העולם היו מנצלים את ההזדמנות הזו להופיע כאבי האומה. אבל ב־7 באוקטובר הוא הציג חזות רובוטית ומכנית, נטולת צער ואמפתיה, הסוטה מהנורמות הבסיסיות בכל העולם (אחרי 9/11 והפיגועים בצרפת ב־2015, בוש ומקרון בהתאמה נאמו לאומה שלהם, ניחמו והשתתפו באבלם הכבד של האזרחים).
מפירים את הקוד הגברי
מבחינה זו, עלינו לאתגר את ההבחנה המקובלת לפיה טראמפ ונתניהו הם מנהיגים היפר־גבריים. למעשה, הם מייצגים סטייה דרמטית מהמודל המסורתי של גבריות. השליטה הגברית המסורתית התבססה על שליטתם באמצעי האלימות: רק גברים הוסמכו להחזיק בכוח של חיים או מוות, בין אם במערכת המשפט ובין אם במלחמה. אבל מונופול המלחמה של גברים אומר גם שהם הגנו על הקבוצה באמצעות הקרבת גופם וחייהם. זה היה המחיר ששילמו על שליטה חברתית. טראמפ, שבשעתו התחמק מגיוס, מתעב את הצבא ואין לו הבנה בסיסית בקוד הכבוד של חיילים. הוא זלזל ולעג לג'ון מקיין הרפובליקני, חייל ולשעבר מפקד מעוטר מאוד, בכך שכינה אותו "לוזר" משום שנפל בשבי בעת מלחמה. ככלל ניתן לומר כי טראמפ חושב שכל מי שנופל חלל למען האומה שלו הוא לוזר.
שני בניו של נתניהו לא התגייסו למלחמת ישראל הנוכחית, בעוד העם כולו עסוק בהקרבה קולקטיבית עצומה. אף אחד מבני משפחתו לא נראה מתנדב לסייע לאזרחים ישראלים לאחר האסון. נתניהו הפקיר את החטופים הישראלים שבידי חמאס על ידי טרפוד כל הסכם והפצת שקרים, וכל זאת כדי להמשיך ולקיים מלחמה ארוכה שתבטיח את הישארותו בשלטון, בשעה שישראלים ופלסטינים רבים נוספים ימותו. הגרוע מכול הוא האשמתו את הצבא בכישלון ה־7 באוקטובר, ובתוך כך את מי שהעבירו לו אזהרות שמהן התעלם. הוא האשים ועדיין מאשים, על לא עוול בכפם, את אותם אנשים שהקריבו את חייהם למען האומה, בזמן שהוא עסוק בהפצת שקרים קטנוניים ובתמרון דעת הקהל כנגד הצבא.
טראמפ ונתניהו מפרים מדי יום את קוד הכבוד הגברי. לשני המנהיגים יש תכונה נוספת משותפת לא־גברית: הם מציגים את עצמם כקורבנות תמידיים של קונספירציות, של דיפסטייט ושל אליטות ליברליות. אין הרבה מנהיגים שטיפחו במידה כזו דימוי של קורבן – תכונה שמאוד לא תואמת את הטיפוס הגברי הקלאסי "החזק ששותק". הם מסמלים צורה של גבריות שאינה מרגישה עוד מחויבת לחובה מוסרית או להקרבה. הם מסמנים שלב של מנהיגות תחת הקפיטליזם המתקדם, כאשר תאוות הבצע והאינטרס האישי כבר לא צריכים להיות מוסתרים. הם גם מראים לנו עד כמה חשיפה תקשורתית נעשתה ערך בפני עצמה, עד כמה התקשורת רוקנה מתוכן את הפוליטיקה והפכה לערך. חמדנות ואינטרס עצמי נחשפים לאור יום.
החולשות והפגמים הפכו ליתרון
ההנהגה של טראמפ ונתניהו מרתקת כי הכיעור המוסרי שלהם גלוי לעין. עלבונות, השפלות, שקרים, הזנחה של המדינה אותה הם אמורים לשרת, כל אלה חשופים לעין כול. שניהם נותנים לנו להביט ללא הרף במפגן המרהיב של פגמי האופי שלהם. אופיים מייצג למעשה כוכבות הפוכה, הוא חושף ומציג את מה שהחינוך הדתי או הבורגני הקונבנציונלי התכוון לשלוט בו, למחוק אותו, להכניע אותו, או לכל הפחות להסתיר מעיני הציבור.
ועדיין, אף אחד מפגמים אלה לא גרם לפגיעה משמעותית בפופולריות שלהם או באפשרותם לאחוז בשלטון. לא משנה עד כמה התנהגותם אינה מוסרית, הם מצליחים לשמור על גרעין יציב של מצביעים ונשארים בשלטון. הסיבה לכך היא ששני המנהיגים מאיימים ומתייחסים באכזריות למתחרים שלהם, ובכך נחשבים על ידי הבייס שלהם כמי שנוקמים על ההשפלות שגרמו להם ה"אליטות". מלבד האחריות לאי־השוויון שהוטלה על האליטות, המצביעים הוסיפו גם את האחריות להשפלה ולבוז כלפיהם, שתי עוולות שהפכו למקור של טינה ארוכת טווח ועוצמתית.
בספרו 'הטובעים והניצולים' מעלה פרימו לוי, בלי להסביר וכמו בהערת שוליים, את ה"כריזמה ההפוכה" של היטלר. נותר לנו רק לשער למה הוא מתכוון, אבל הביטוי החריג הזה עשוי לתפוס את מה שתיארתי: כריזמה מסוג חדש, כזו שהאטרקטיביות שלה טמונה דווקא ביכולתה להפוך ערכים (מיותר לציין כי עד כמה שטראמפ ונתניהו מושחתים, השחתת המידות שלהם לא ניתנת להשוואה לפשעים של המנהיג הנאצי). מה שחדש אצל המנהיגים החזקים הללו הוא שבתוך המסגרת הדמוקרטית הם מביעים בוז לנורמות של דיבור והתנהגות, הם מפרים קודים מוסריים בצורה חסרת עכבות ואפילו מבטלים סמלים קדושים של מדינותיהם (ובראשם הצבא). מאלף עוד יותר הוא האופן שבו החסידים שלהם ועמיתיהם הפוליטיקאים חוגגים מנהיגות פגומה כל כך, כאילו הרעיון שיש נורמות שצריך לעמוד בהן כבר אינו רלוונטי. אירופה נראית כיום כסביבה הפוליטית היחידה שמסוגלת לשמור על נורמות המוסריות של הפוליטיקה. אבל לכמה זמן?
אווה אִילוּז היא פרופסור מן המניין לסוציולוגיה ועמיתת מחקר בכירה במכון למחשבה ישראלית
