- גיליון 1

פרופ׳ אבנר בן-זקן

רצועת עזה והשאלה המדינית

משבר ה-7 באוקטובר פרץ על רקע שנים ארוכות של מצב מדיני ייחודי בגבול עזה. מצד אחד, ישראל נסוגה אל הגבול הבינלאומי והוציאה מרצועת עזה את אזרחיה וחייליה, ומאז אינה מוגדרת ככוח כובש על פי החוק הבינלאומי; אבל מצד שני ישראל שולטת בכניסות לרצועה מן האוויר ומן הים וברוב המעברים היבשתיים אליה. השקל הוא המטבע הסחיר ברצועה, ישראל אחראית לאספקת המים והחשמל ולמניעת אסון הומניטרי בשטחה; גם שירותי הרפואה והתעסוקה ברצועה נמצאים תחת אחריות חלקית שלה. כלומר, ישראל אינה נמצאת בעזה, אבל אחראית לה במידה רבה.

במלים אחרות, ישראל היא לא הריבון הרשמי בעזה, אבל היא כן הריבון במובנים מדינתיים בסיסיים. אמנם יצאנו מעזה, אבל אנו עדיין בתוכה. המצב העמום הזה של הריבונות הישראלית הפריכה בגבולות עזה הוא שאִפשר את עלייתו של החמאס ושכלול יכולותיו, יכולות שהתנפצו על גבולות מדינת ישראל ב-7 באוקטובר.

בעקבות המלחמה, שאלת הריבונות הישראלית בגבול עזה צריכה לקבל מענה ברור וחד משמעי. תחילה, כמו בתחומים רבים אחרים שבהם עוסק המכון, על ישראל להגיע להכרעה ברורה על זהותה המדינית – לקבוע גבולות ברורים וחדים ולתקן את היחסים בין מוסדות השלטון, כך שהשירות לאזרח יהיה במוקד תשומת הלב המדינית.

בהקשר של רצועת עזה, הדרך היחידה לחולל שינוי היא לחתור להתנתקות מוחלטת ממנה. התנתקות פירושה הפסקה הדרגתית של כל קשר בין ישראל לרצועת עזה, לרבות אספקת מים וחשמל, והגעה למצב שבו היחס בין ישראל לרצועה דומה ליחס בין שתי מדינות ריבוניות. כדי להגיע למצב הזה, חייבים לייצר אופק מדיני עבור תושבי הרצועה על מנת שגורם כלשהו ישלוט בה. את השליטה תוביל קואליציה בינלאומית או ערבית בסיוע של רשות פלסטינית חדשה, ובלבד שתיווצר ריבונות מדינתית משני צידי הגבול ויכולות שלטון עצמאיות של הציבור הפלסטיני ברצועה.