המהלומה שספגנו ב־7 לאוקטובר הכתה בהלם את כולנו. אף־אחד מאיתנו לא ציפה או נערך לאפשרות שהחמאס יתפוס את מדינת ישראל; מנהיגותה; צבאה; כוחות הביטחון שלה ואת תושבי הדרום בלתי מוכנים, בלתי ערוכים ונטולי מענה מיידי למה שהפך להיות התבוסה הכי כואבת והכי משפילה בתולדות המלחמות של מדינת ישראל.

ימים רבים יעברו בטרם נוכל לעכל את מלוא המשמעויות של המכה הקשה שספגנו, ונוכל לחולל את השינויים הנדרשים כדי להחזיר את מדינת ישראל מחדש למסלול של יציבות, איזון חברתי‏ ופוליטי והתחלה של שיקום.  

‏בנקודת זמן זו נמצאים אנחנו בעיצומה של מלחמה קשה, התובעת מאיתנו קורבנות לא מעטים בשדה הקרב. המלחמה עדיין מתנהלת בחזית הדרומית, ומאיימת להתפשט גם לחזית הצפונית, וייתכן שגם לשטחים בגדה המערבית הנמצאים תחת הכיבוש הישראלי מאז שנת 1967. בימים אלה הם תוססים והאינתיפאדה השלישית עלולה לפרוץ בהם ולטלטל אותנו. לכך מייחלים חלק מאוכלוסיית המתנחלים ואלה שמגבים אותם ומגרים אותם מבין מנהיגי הממשלה שלנו.

‏מעל לכול מרחף האיום על חייהם של יותר מ־120 חטופים הכלואים בתנאים אכזריים במנהרות החמאס, כבר למעלה מ־115 ימים.

אין מנוס מלנסות להגדיר לעצמנו עכשיו את סדרי העדיפויות שלנו ולהחליט מה קודם למה; מה חשוב ממה; מה דחוף יותר מכל אחד מהאתגרים שאיתם אנחנו מתמודדים.

רבים במדינה, רבים יותר מחוצה לה – ידידינו ותומכינו – מייחלים להשלמת המהלך הצבאי בהישג מכריע. סיכול מוחלט של היכולת הצבאית של החמאס, ריסוק מעמדו השלטוני ברצועת עזה, בלימת הניסיונות של החיזבאללה בצפון להמשך החיכוך הצבאי (שהביא לנטישה של כמאה אלף מהתושבים שם, עזיבת מקומות מגוריהם ויישוביהם) והחזרת השקט היחסי לגדה המערבית. וזאת בטרם תפרוץ מהומה שתכניס למעגל הטרור חלק ניכר מאוכלוסיית ישראל במרכז הארץ.

אין סיכוי ‏להשיג את כל המטרות הללו. ההתעקשות של קבינט המלחמה להמשיך במהלך הצבאי לאורך חודשים רבים לא תביא לסוג ההכרעה שראש הממשלה ממשיך להצהיר עליה. אך ובהסתברות גבוהה מאוד היא תגרום לאובדן החטופים. החיילים ימשיכו להילחם בעוז ובאומץ לב מעורר השתאות בחזית הדרום. עוד מנהרה, עוד מתחם ועוד מחבלים יחוסלו. בצפון נמשיך להגיב בנחישות נוכח ההתגרות הבלתי פוסקת של החיזבאללה, ונגרום לאבדות לא מעטות בקרב לוחמיה. ‏כוחות הביטחון יפגעו בריכוזי מחבלים בגדה המערבית וישמידו בסיסי חמאס שעלולים להפוך למוקדי טרור. הכרעה מוחלטת, חיסול, סיכול כל הצמרת המנהיגותית של החמאס בדרום – ספק רב אם יתרחשו. אך את החטופים לא נשיב.

ראש הממשלה וחבורת הבריונים שמכתיבה את מהלכיו נראים ככאלה שאינם רוצים בהשבת החטופים. מתברר כי הם, לכל הפחות, מסרבים לנקוט בצעדים שיכולים להגדיל את הסיכוי להביא להשבתם של רבים מביניהם בחיים.

אם, חס וחלילה, יחזירו לארץ, בסוף הדרך, למעלה מ־100 ארונות של חטופים מתים, מרביתם יירצחו בהיותם במנהרות החמאס, נהיה אחראים, כולנו, להפקרה נפשעת שאין לה כפרה ואין לה מחילה, וזאת בנוסף להפקרות של ה־7 באוקטובר.

ההתעקשות של הקבינט הבטחוני לסרב לשקול מחדש את סדרי העדיפויות והיגיון המהלכים שאנחנו נוקטים – היא הוכחה נחרצת לאיבוד שיקול הדעת, הכשירות והאחריות שחייבים להנחות אותנו. אין מנוס מלהכיר בעובדה שהצהרת הכוונות המקורית שראש הממשלה דבק בה מאז ראשית אוקטובר, הייתה בלתי מעשית, לא הגיונית ולא אחראית. היא תוצאה בלתי נמנעת מההלם שההנהגה שלנו הייתה נתונה בו בימים הראשונים לאחר הטלטלה ב־7 באוקטובר. הלם שנתניהו וחבריו לא נחלצו ממנו עד הרגע הזה.

זרעי השינויים הנדרשים

‏אין מנוס מלשנות כיוון. הצעד הראשון בשינוי כיוון הוא להחליט כי מה שדרוש כרגע, כדי להציל את החטופים ולהשיב את רובם בחיים הביתה, זה הפסקת המלחמה. לא הפסקת הלחימה והישארות במקום בו נמצאים כוחותינו – אלא הפסקת המלחמה ונסיגה בלתי נמנעת, הדרגתית, חזרה לגבול שממנו יצאנו למערכה. מובן שהפסקת המלחמה ויציאת כוחותינו מעזה תהיה חלק מהסכם שיביא להחזרת החטופים.

מיום הלחימה הראשון הצהירו כל דוברינו, מראש הממשלה ועד אחרון השרים ומפקדי הצבא, כי זו מערכה ממושכת שתארך שנה ואולי אפילו שנים. מערכה ארוכה כזו מתאפיינת בשלבים. אחד מהם הוא הפסקת המלחמה, חזרה לקווי המוצא, היערכות פנימית מחודשת, בחירות חדשות מתוך מאמץ להחליף את הממשלה הכושלת והבלתי אחראית במנהיגות שעסוקה בבנייה מחדש.

המנהיגות הנוכחית מרוכזת בעיקר בהמשך ההסתה הפנימית, הגדלת הפילוג במדינה והטלת האחריות לכל מה שהתרחש כאן, ‏בחודשים האחרונים, בשנה האחרונה ובעצם בשנים האחרונות, רק על הבנה מוטעית של הזירה הביטחונית והצבאית על ידי כוחות הביטחון. דרוש שינוי יסודי בהבנת המציאות המורכבת שבה נתונה מדינת ישראל, דפוס היחסים הנכון בינינו ובין שכנינו ‏בכל החזיתות, ובעיקר נכונות להתמודד עם מודל של פתרון לעתיד היחסים בין ישראל ובין העם הפלסטיני.

הצעד הראשון בתהליך הזה – הפסקת המלחמה והשבת החטופים.

‏הצעד השני – תאום מוקדם עם בעלי בריתנו, האמריקאים והאירופאים, להצבת כוח התערבות בין לאומי, המבוסס על חיילים מצבאות של מדינות באירופה (כפי שעשינו במסגרת החלטה 1701 בתום מלחמת לבנון השנייה, החלטה שהפכה לאחרונה להיות משאת הנפש של ראש הממשלה וחלק משרי הממשלה. אותם אלה שאמרו, לפני 17 שנים, שהחלטה זו היא החלטת כניעה של ממשלה כושלת.), לטובת השבת הסדר בעזה והתחלת השיקום של ההרס המקיף והבלתי נמנע שהמלחמה גרמה שם. ייתכן שגורמים ערביים – בעיקר המצריים, אולי גם הירדניים וייתכן, בנסיבות מסוימות, גם האמירתיים, הבחריניים ואולי אפילו הסעודיים – ייאותו ליטול חלק בתהליך זה, כפוף לשורה של מהלכים נוספים שאנחנו ניזום ונוביל.

הראשון והחשוב שבהם הוא התחייבות ישראלית לקבל את המציאות שבה עזה היא חלק מפלסטין. אין שום סיכוי ושום סיבה שישראל תישאר בחלקים מעזה ותקיים שם משטר פיקוח צבאי לזמן כלשהו. מהלך כזה לא יסיים את המלחמה אלא יעצים אותה. מספר הקורבנות שלנו ילך ויגדל מבלי שמשהו מהותי ישתנה ברצועה. מי שמאמין שישראל יכולה להיות השוטר השולט ברצועה, ראוי שייזכר במלחמת לבנון הראשונה. את המלחמה שהביאה להגליית הנהגת אש״פ ‏בלבנון סיימנו תוך זמן קצר יחסית – אחר כך נשארנו שנים ארוכות וכואבות בלבנון. ספגנו מאות אבדות ובסופו של דבר נאלצנו להימלט משם (החלטה שדרשה אומץ לב רב של הממשלה דאז ומי שעמד בראשה, אהוד ברק). רק ב־2006 נאלצנו לשוב ולהכות בגורמי החיזבאללה שהמשיכו להתגרות בנו ולאיים על ביטחוננו.17 שנים של שקט מוחלט בחזית הזו התקיימו מבלי שהייתה לנו נוכחות צבאית כלשהי בלבנון. רק חולשתה, רפיסותה ואובדן הדרך של ממשלת נתניהו סיימו לצערנו את תקופת השקט הזו. גם בגבול הצפוני נצטרך לנקוט במהלכים מדיניים שייתכן שיהיו עשויים לחסוך לנו ‏מלחמה נוספת.

אך, ראשית כול, אנחנו צריכים להבין שהחלום של נתניהו –  שאפשר יהיה להתחמק מטיפול יסודי בבעיה הפלסטינית, לזלזל ברשות הפלסטינית ולבנות מערכת יחסים מוזרה, מלאכותית ונטולת כל בסיס מדיני הגיוני עם החמאס בעזה – היה הזוי, והוא זה שהביא אותנו לתסבוכת הנוראה שגבתה את מחיר חייהם של אלפים, אזרחים וחיילים, וכן גם של אלפי אזרחים בעזה. הם קורבנות, בראש וראשונה, של אכזריות החמאס ורדיפת הדם של מנהיגיהם, שהולידו את המלחמה ואת תוצאותיה הקשות.

נחישות וגמישות, לא אחדות

אין לנו זמן להשתעשע בחלומות היסודות המשיחיים בחברה הישראלית המאמינים כי עתיד דרום הארץ הוא התנחלות מחודשת בתוך עזה. היוזמה של חוגי הימין הקיצוני המשיחי לחזור לתוך עזה, לבנות בה מחדש יישובים יהודים ולספח את חבל הארץ הארור הזה לתוך מדינת ישראל, הוא איום ממשי ביותר על ביטחון המדינה, על מעמדה הבין לאומי והאזורי, ועל הסיכוי להחזיר את החברה הישראלית לשיח חדש של קשב, סבלנות וכבוד הדדי בין המגזרים השונים באוכלוסייה. מגזרים שהמציאות של השנים האחרונות בארץ יצרה ביניהם פערים שמאיימים על בסיס הסולידריות בחברה הישראלית.

צריך להפסיק להצטעצע בהצהרות על "אחדות", "ביחד", "כולנו עם אחד". אין אחדות, אין ביחד, אין שיתוף עם החלק המשיחי הסיפוחיסטי האלים, שכבר היום נותן יד למעשי זוועה הפוגעים באוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית, פוגעים בשדותיה, הורסים את רכושה והורגים באנשיה.

אני מצטער, אבל במהומה הקיימת בתוכנו, האחדות נשמרת רק בשדה הקרב. אומנם היא מעוררת הערצה והתרגשות, אך אינה יכולה להיות המודל והבסיס לאורח החיים שמחוץ לשדה הקרב ולשיח המתחייב כאשר באים לקבל הכרעות גורליות על ערכי החיים, אורח החיים והתשתית המוסרית שעליה בנויים חיינו בארץ הזאת.

המסקנה הבלתי נמנעת היא שעזה אינה חלק ממדינת ישראל, אלא המקום בו חיים פלסטינים ואותו ינהלו פלסטינים.

לכן, הצעד המכריע הבא שעלינו להודיע עליו, להכריז עליו בפומבי – גם אם יש צורך לחדד את הוויכוח הפנימי בינינו בעניין זה – הוא על נכונותנו להסכים להתחיל מייד במשא ומתן על פתרון שתי המדינות, עם גורם פלסטיני מייצג.

אני יודע שאירועי החודשים האחרונים הפכו את רעיון המדינה הפלסטינית לפחות רצוי בעיני רבים בינינו. אפשר להבין את התגובה הספונטנית של התושבים במדינה שבתיהם, חדרי המגורים שלהם, חדרי השינה שלהם – הפכו להיות שדה קרב וזירת טבח נוראה. ברור שהמחשבה שיהיה גבול ארוך, לא רק בחזית הדרום אלא גם במרכז הארץ, מרתיעה ומבהילה רבים. אך, וצריך לומר זאת בזהירות לכל אלה, הפקרת הגבול, התרדמה המוחלטת של השומרים והמנהיגים, אוזלת היד שאפשרה ל־5000 טרוריסטים לפרוץ את גדר הגבול ולהגיע לעשרות יישובים ולעשות טבח ביושביהם, היא לא המודל שיכול להכתיב את התנהלותנו ודפוסי ההגנה שלנו בשום שלב בעתיד.

אם יש לקח מיידי שאנו חייבים להפיק מה־7 באוקטובר, זה הצורך להיות צנועים יותר, יהירים פחות ומכבדים יותר את התושייה והיכולת והנחישות של האויבים שלנו. אם עלה בדעתנו שהם לא מסוגלים להטעות אותנו, להוליך אותנו שולל ולהפתיע אותנו בדיוק ברגע שאיננו מוכנים וערוכים – נדמה לי שלמדנו, במחיר כבד, שיעור שנצטרך לשנן אותו לעוד הרבה שנים.

כן, אנחנו צריכים לנהל משא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית עם השכנים שלנו. אין עתיד אחר למדינת ישראל באזור הזה שאנחנו חלק ממנו. אין עתיד לכיבוש אין סופי, לא בגדה המערבית ולא בעזה.

זהו תהליך ארוך ומורכב שיגדיר בהסכמה לאומית רחבה את גבולות הקבע שלנו, יפריד בינינו ובין בני עם אחר שראוי וזכאי להגשים את זכותו להגדרה עצמית, שיחייב אותנו לוותר על חלקים מהמולדת ההיסטורית שלנו כדי לבנות את עתיד ילדינו ונכדינו במקום שבו בנינו ארץ מוצלחת, משגשגת, נאורה כפי שישראל הייתה.

עכשיו, אנחנו צריכים להכריע בין התמכרות לפחדים ולכאבים של עברנו לסיכויים והתקוות של עתידנו.

אין עתיד – בלי שלום. אין עתיד – בלי ויתור.

עכשיו זה הזמן לשינוי כיוון.

אהוד אולמרט כיהן כראש ממשלת ישראל בשנים 2009-2006.