בעשרות השנים האחרונות רואים במערב עלייה של פוליטיקה פופוליסטית, בעיקר באגף הימני. בדרך כלל ההסברים לתופעה זו מתמקדים בחרדה מפני גלי הגירה מארצות מתפתחות, או בעלייה של תקשורת הרשתות החברתיות וההתפתחויות שלהן. במאמר זה אבקש ללבן מספר סיבות כלכליות לעליית הפוליטיקה הימנית-קיצונית. בתחילה אתאר תהליך כללי המתרחש בארצות המערב, ואחר כך אתמקד בהתפתחויות בישראל, שדומות מבחינות רבות לאלו שבארצות המערב, אך יש להן גם מאפיינים מקומיים מיוחדים.
שני תהליכים כלכליים מרכזיים מניעים את השינוי הפוליטי שאנו רוצים להסביר, האחד הוא העלייה בהשכלה והשני הוא השינוי בהתמחות בייצור בארצות המערב, ובעיקר בארה"ב, ממוצרים פיזיים לשירותים גלובליים. הגידול בהשכלה הוא אכן דרמטי ביותר. בארה"ב שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה בגילאי 15 – 64 עלה מ-7 אחוז בשנת 1950 ל-29 אחוזים בשנת 2015. גם בארצות מערביות אחרות נראו תהליכים דומים. בגרמניה עלה השיעור מ-1.7 אחוז בשנת 1950 ל-13.6 ב-2015 ובבריטניה מ-1 אחוז ל-24 אחוז. באירלנד עלה השיעור מ-2 אחוז ל-27 אחוזים וביפן עלה השיעור מ-2 אחוז ל-26 אחוז. בישראל עלה שיעור המשכילים מ-5 אחוז בשנת 1950 ל-25 אחוזים בשנת 2015. גידול זה הפך את המשכילים מקבוצה קטנה באוכלוסייה לשכבה גדולה יחסית, שניתן לראות בה מעמד בפני עצמו.
התהליך השני שהתרחש, גם הוא בעל ממדים דרמטיים. בשנת 1948 הועסקו 43 אחוזים מהעובדים בארה"ב בייצור מוצרים פיזיים, כלומר חקלאות, מכרות, בנייה ותעשייה. רובם, 32 אחוז מהעובדים, הועסקו בתעשייה. בשנת 2018 ירד שיעור העובדים המייצרים ל-15.6 אחוז ושיעור עובדי התעשייה ל-9 אחוז. לעומת זאת שיעור העובדים בשירותים הגלובליים, כלומר שירותים לא מקומיים, אלא כאלה שהשוק שלהם הוא בעולם כולו (גם בארה"ב) עלה בהתמדה, מ-7.6 אחוז מהעובדים בשנת 1948 ל-22.4 אחוז מהעובדים בשנת 2018. שירותים אלו כוללים תקשורת, מחשוב, פיננסים (למשל חברות כרטיסי האשראי), שירותים עסקיים, בידור, וחינוך, כאשר האוניברסיטאות המובילות בארה"ב (ובכמה ארצות אחרות) נהפכו לאבן שואבת לתלמידות ותלמידים מכל העולם.
התרחבות ההשכלה היא חלק מהתרחבות הממשלה, או יצירת מדינת הרווחה המערבית, שהתרחשה בעיקר במהלך המאה העשרים. במאה זו עלו הוצאות הממשלות במדינות המובילות מכ-8 אחוזי תוצר לכ-45 אחוזי תוצר. לעלייה דרמטית זו כמה הסברים, כולל כלכליים, שעיקרם הצורך לצמצם כשלי שוק מחד, וצרכי הצמיחה הכלכלית של מאתיים השנים האחרונות מאידך. אך לעליית מדינת הרווחה המערבית היו גם סיבות פוליטיות. אחת המרכזיות בהן היא הקואליציה שנוצרה בין מעמד העובדים בעל הצווארון הכחול ובין המשכילים. קואליציה זו, שהתממשה במפלגות סוציאל-דמוקרטיות, או סוציאליסטיות, או קומוניסטיות, או כמו המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, פעלה לקידום מדינת הרווחה מתוך שיתוף אינטרסים בין שתי הקבוצות. הפועלים היו זקוקים לשירותי מדינת הרווחה, המשכילים מצאו עבודה במנגנוני מדינת הרווחה, כמורים, רופאים, פקידים ועוד. היה גם קשר רגשי בין שתי הקבוצות, כי כאשר ההשכלה מתרחבת במהירות, רוב המשכילים הם דור ראשון להשכלה ועדיין נטועים בקרב המעמד ממנו צמחו.
הסיבות למעבר לשירותים גלובליים מורכבות גם הן. חלקן הונעו על ידי שינויים דרמטיים בטכנולוגיה, בעיקר מהפכת המחשוב, האינטרנט והתקשורת הסלולרית. חלקן הונעו על ידי הזעזוע של עליית מחירי הדלק בשנות השבעים למאה העשרים, שהמחישו את הסיכון שבהתמחות בייצור מוצרים פיזיים. סיבה נוספת למעבר זה הייתה התרחבות ההשכלה, מפני שהשירותים הגלובליים היו קשורים לביקוש לעבודה של משכילים, והיצע עבודה זה נעשה גדול וזמין יותר.
מאז שנות השמונים של המאה העשרים החלה הקואליציה בין הצווארון הכחול ובין המשכילים להתערער. סדקים ראשונים בקואליציה הופיעו עוד קודם לכן, במהלך שנות הששים. תנועות הסטודנטים החלו לתמוך לא רק במאבקי עובדים בארצותיהם, אלא הגדילו תמיכתם במאבקי שחרור לאומי ואנטי קולוניאליזם בעולם השלישי. דווקא עובדי הצווארון הכחול היו מנוכרים למאבקים אלו, וגם לכך היה רקע כלכלי. הצמיחה הכלכלית המהירה של מאתיים השנים האחרונות הגדילה מאד גם את הפערים בהכנסה בין הארצות המובילות את הצמיחה לאחרות[1]. כתוצאה מכך, העובדים בארצות המובילות חשו שהשייכות לארצות אלו מיטיבה עמם ונטו לראות בהשתייכות זו נכס לא מבוטל. כל עוד ארצות אלו ייצרו בעיקר מוצרים פיזיים, עובדי הצווארון הכחול הרגישו בטוחים בהשתייכותם. זה החל להשתנות עם השינוי בהתמחות הייצור. הירידה בביקוש לעובדי הצווארון הכחול לא רק פגעה בהם כלכלית, אלא גם עוררה את חרדתם למעמדם החברתי-פוליטי. ולכן הם החלו לאמץ עמדות לאומניות יותר ויותר. אם ההשתייכות לא מובטחת על ידי הביקוש ליכולותיהם, יש להבטיח אותה דרך שייכות אתנית. תהליך זה התחזק עם הגידול בגלובליזציה, ובמיוחד עם התגברות ההגירה אל המדינות בהם תהליכים אלה התרחשו.
הגלובליזציה, שבאה לשרת את המעבר מייצור מוצרים לייצור שירותים גלובליים, כדי לאפשר רכישת מוצרים פיזיים שיוצרו יותר ויותר בארצות מתפתחות, הפכה לנושא כאוב בו נוצרה מחלוקת בין עובדי הצווארון הכחול ובין המשכילים. המשכילים נהנים מהגלובליזציה, משום שהיא מסייעת להם כצרכנים ליהנות ממחירים נמוכים יותר, הן של מוצרים מיובאים והן של שירותים בעזרת מהגרים. עובדי הצווארון הכחול לעומתם עוינים את הגלובליזציה, משום שהיא מגדילה את התחרות מולם , מחלישה את שכרם ואף מאיינת את מקומות עבודתם.
גם עצם השינוי בהתמחות הייצור במערב יצרה בקיעים קשים בקואליציה. הביקוש לעובדי הייצור הפיזי הלך וקטן, מספרם הלך וקטן, בעוד שהביקוש לעובדים משכילים נמצא בעלייה מתמדת. הדבר ערער את האיזון בקואליציה בצורה חמורה. יתר על כן, הירידה בביקוש לעובדי צווארון כחול החלישה את האיגודים המקצועיים באופן משמעותי ופגעה בכוחם. פגיעה נוספת באיגודים המקצועיים התרחשה בשנת 1990 עם נפילת ברית המועצות. עד אז היה האיום בקומוניזם גורם משמעותי במערב, בייחוד באירופה, ולכן גרם לכך שגם מפלגות ימניות השלימו עם ארגוני עובדים חזקים ועם מדינת רווחה נדיבה, כדרך לגרום למעמד העובדים להתרחק מהקומוניזם. נפילת ברית המועצות חיסלה את האתגר הזה ופתחה פתח להחרפת הצמצום של כוחם של האיגודים המקצועיים ולצמצום מדינת הרווחה. מגמה זו נקראת ניאו-ליברליזם.
והנה, גם הלחץ של הכלכלה הניאו-ליברלית תרם לערעור והחלשת הקואליציה. הסיבה לכך היא שרבים מהמשכילים מצאו עבודה בניהול. מדובר בבוגרי בתי ספר למנהל עסקים, עורכי דין, מנהלי חשבונות ועוד. כתוצאה מכך רבים מהם התקרבו בגישתם למעבידים ואימצו עמדות ניאו-ליברליות. בשל השפעתם הרבה, הרבה מפלגות סוציאל-דמוקרטיות אמצו עמדות ניאו-ליברליות יותר ויותר, ודי לזכור את השמות מיטראן, שמידט, בלייר, פרס, קלינטון, אובמה ועוד.
גם התרחבות ההשכלה תרמה לקרעים בקואליציה. עתה המשכילים לא היו קבוצה קטנה בתוך הקואליציה, אלא מרכיב הולך וגדל. חלק גדול מהם גם לא היה יותר דור ראשון להשכלה, אלא דור שני או שלישי, שרחוק יותר רגשית ממעמד הפועלים. כתוצאה מתהליך זה, החלו המשכילים לשנות את סדר היום במפלגות הקואליציה. פחות דגש על צרכי הצווארון הכחול, ויותר עיסוק בנושאים המטרידים את המשכילים, כמו פמיניזם, להט"ב, מיעוטים, מהגרים ועוד. גם התמיכה בניאו-ליברליזם בקרב מפלגות אלו עלתה בהתאם.
הקרעים הללו בקואליציה התחזקו עוד יותר בשל הצטמקות מדינת הרווחה. ניתן לדמות את פעולתה כמטרייה המגינה על החוסים בצילה מפני המטר, כלומר מפני המחסור והעדר המשאבים. מה עושים כאשר היקף המטריה קטן והיא יכולה להגן פחות, או על פחות אנשים? אנשי הצווארון הכחול פנו לאפיק היחיד שנותר להם והוא לנסות לדחוק מחוץ למטרייה את השייכים פחות, המהגרים והמיעוטים. לכן הצטמקות מדינת הרווחה בעשרות השנים האחרונות הביאה להגברת הלאומנות של העובדים. כתוצאה מכך הם מצאו עצמם בניתוק הולך וגובר מהמשכילים והחלו לנדוד ממפלגות הקואליציה למפלגות ימניות קיצוניות.
התהליך הזה התרחש לא רק בארצות זרות, אלא גם בישראל. גם כאן הייתה התרחבות משמעותית של ההשכלה הגבוהה. גם כאן חל שינוי בהתמחות הייצור, ממוצרים פיזיים לשירותים גלובליים, בעיקר דרך סקטור ההיי-טק, הממלא תפקיד חשוב בייצור שירותים אלו במערב, ומעסיק כ-10 אחוזים מן העובדים בישראל. לכן אין זה מפתיע שהתהליך של החלשות הקואליציה התרחש גם בישראל, ואתו מעבר עובדי כפיים למפלגות הימין הלאומניות. עם זאת, בישראל החל תהליך זה הרבה יותר מוקדם, לא בשנות השמונים, אלא כבר בשנות הששים. את שאר דברי אקדיש לשני הסברים עיקריים לכך.
הסבר אחד כרוך בהיסטוריה של תנועת העבודה הישראלית והתמודדותה עם הייחודיות של המציאות החברתית-כלכלית בארץ. בעוד שמפלגות סוציאל-דמוקרטיות באירופה התמודדו עם בעיות העובדים במקומות העבודה שלהם, תנועת העבודה בארץ נאלצה להתמודד עם הגירה שהבעיה העיקרית שלה הייתה העדר מקומות עבודה. לצורך כך נקטה תנועת העבודה שלוש סטיות מהותיות מהסוציאל-דמוקרטיה האירופית. ראשית, היא עודדה משקיעים פרטיים, בין השאר על ידי הבטחת כלכלת שוק. שנית, היא יצרה בעצמה מקומות עבודה והפכה למעסיק לא קטן. שלישית, היא נקטה במדיניות של אפליה אתנית, עבודה עברית, שמשמעותה חרם על עבודה ערבית.
קווי המדיניות הללו לא השתנו גם אחרי קום המדינה, כשתנועת העבודה קבלה את כלי הממלכה לשירותה. היא אמנם הגדילה מעט את ההלאמה בשנות החמישים (חברת חשמל, ים המלח, דלק ועוד), אך עשתה זאת בעיקר כדי להתמודד עם הקשיים של קליטת גל העלייה הגדול ושל ייצוב הגבולות. היה צורך בבניית שיכונים, מקומות עבודה ויישוב הפריפריה. לכן הגדלת מעורבות הממשלה הייתה קטנה וכבר ב-1962, משנסתיימו בניית רוב השיכונים ומקומות העבודה, החלה הממשלה בליברליזציה נמרצת. אך באותה שנה קרה דבר נוסף. החלו התנגשויות בין ההסתדרות וועדי גוש דן, החזקים ביותר. כאשר התייצבה התעסוקה ביקשו העובדים גוף שייצג אותם ברמה הלאומית וזה לא היה שם. תנועת העבודה כבר הייתה בנויה אחרת לגמרי ולא יכלה להתאים עצמה. ואכן עד היום תנועה זו, הקרויה היום השמאל הציוני, אינה מסוגלת לשנות את ה-DNA שלה והיא מנוכרת לחלוטין מעובדי הכפיים בישראל. ההתנגשויות בינה לבין השכבות הנמוכות החלו כבר בסוף שנות החמישים, אירועי ואדי סאליב, נמשכו במאבקי הוועדים בשנות הששים והגיעו לשיא במאבק הפנתרים. התוצאה הסופית הייתה מהפך 1977.
אך ישראל הקדימה את המהלך גם מסיבה נוספת. מראשיתה ישראל נמצאת בסכסוך עם הפלסטינים ועם העולם הערבי, וסכסוך זה עבר אינטנסיפיקציה משמעותית בשנת 1967, עם כיבוש השטחים. כתוצאה מכך הנטייה של מעמד העובדים לאמץ עמדות לאומניות בצל הסכסוך הישראלי-ערבי חזקה עוד יותר מאשר בארצות אחרות, והחלה לתת אותותיה מוקדם יותר. כלומר, המיעוט בתוך המדינה אינו רק גדול מאד, אלא גם שייך לאויב. תופעה זו מוחרפת עוד יותר עקב העובדה שרבים מעולי קום המדינה הגיעו מארצות ערב והפכו בכך קורבנות של הסכסוך. הסבל שלהם מהסכסוך לא תם עם בואם לארץ. פה הם נתקלו בעוינות, שנגרמה גם בשל היותם בעלי תרבות ערבית, שזכתה לבוז ורתיעה מצד היישוב הוותיק, בייחוד אחרי מלחמת העצמאות. רבים מעולים אלו נאלצו למחוק מעולמם את הזהות והתרבות הערבית שהייתה חלק משמעותי מהם. מאחר ועולים אלו וצאצאיהם היו שייכים שנים רבות למעמדות הכלכליים החלשים יותר, הם ניסו להתקרב לקולקטיב ולרכוש את זכותם לשייכות בין השאר על ידי אימוץ עמדות אנטי ערביות. התפתחות טרגית זו גם היא חלק מכך שהתהליך העולמי מצא ביטויו בישראל הרבה לפני ארצות המערב.
ברור כי הצד הכלכלי הוא חלק מן ההסבר לתופעות רחבות, חברתיות-פוליטיות, המתרחשות מול עינינו. זהו חלק חשוב שבלי הבנתו התמונה לא מלאה. את חשיבותו אנו רואים בימים אלו בסערת המחאה הישראלית שנגרמה על ידי ניסיונה של הממשלה החדשה בישראל לפגוע ברשות השופטת. בנוסף לכל הצדדים השונים שקשורים לניסיון זה, הוא מהווה התקפה בוטה על המעמד המשכיל, הממלא תפקידים מקצועיים במדינה. אין זה מקרה שמעמד זה הבין היטב שהוא מותקף ויצא לרחובות. אך יציאה זו, עם כל ההצדקות שלה, גם משקפת את אובדן הקשר והאמפתיה בין המעמד המשכיל ובין אנשי הצווארון הכחול בישראל. הקרע ביניהם הופך לעיתים לעוינות גדולה. ומעניין שהקרע אינו רק בין המשכילים ובין עובדי הכפיים היהודים, אלא גם עם הציבור הערבי, השייך ברובו לצווארון הכחול. האם קרע זה ניתן לאיחוי? על כך ימים יגידו. כרגע, הוא מחריף והולך.
[1] אם בתחילת המאה ה-19 ההכנסה בארצות העשירות הייתה גבוהה פי שלושה מזו שבארצות העניות, הרי שהיום הפער הוא פי עשרים.
