אחת השאלות המלוות אותי לאורך שנים היא מה מניע בני אדם ללכת בעקבות מנהיגים אל הבלתי נודע, גם כאשר הדרך כרוכה בסיכון אישי ולעיתים אף באובדן חיים. זוהי, אולי, אמת המידה העליונה למנהיגות: היכולת להניע אנשים לפעולה גם כאשר היא דורשת מהם הקרבה, מאמץ והתמדה. אולם כוח זה אינו יכול להישען על אשליה. מנהיגות ראויה חייבת להתבסס על מטרה ברורה, בת השגה, המעוגנת במציאות, אך גם נושאת עמה תקווה לעתיד טוב יותר.
תפקידו של מנהיג אינו רק להוביל, אלא גם לשכנע בצדקת הדרך. ״באין חזון ייפרע עם״, נאמר בספר משלי, פסוק שהרבה לצטט דוד בן־גוריון. לא במקרה. מראשית הציונות ועד ימינו, החזון היה הכוח המלכד שאִפשר לעם היהודי להתמודד עם אתגרים חסרי תקדים. אלא שחזון לבדו אינו מספיק. הוא חייב להיות מחובר להבנת המציאות וליכולת לתרגם רעיונות למדיניות.
לקראת שנת 1992, בעת שכיהנתי כראש אמ”ן, עמד העולם בפני שינויים גיאופוליטיים מרחיקי לכת. ברית המועצות קרסה; מדינות מזרח אירופה שבו לעצמאותן; מלחמת המפרץ הראשונה המחישה את יכולתה של ארצות הברית להוביל קואליציה בינלאומית רחבה, שכללה גם מדינות ערביות מרכזיות; ובמזרח התיכון כולו נוצרה תחושה כי ייתכן שנפתח חלון הזדמנויות להסדרים מדיניים חדשים. ועידת מדריד סימלה את ראשיתו של תהליך שביסודו ההכרה כי לעיתים עדיף להשיג הישגים באמצעות עוצמה מדינית וכלכלית מאשר באמצעות כוח צבאי בלבד.
באותה תקופה, במהלך דיונים שנערכו בעקבות הערכות המודיעין, ניסח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין את תפיסתו באשר ליסודות שעליהם נשענת מדינת ישראל. ראשית, הקשר ההיסטורי והתרבותי של העם היהודי לארץ ישראל, והזכות הנובעת ממנו להקים בה בית לאומי. שנית, הציונות כרעיון המכונן של המדינה וכבסיס להמשך קיומה. שלישית, ההכרח בלגיטימציה בינלאומית, שהייתה ועודנה תנאי יסוד לביטחונה של ישראל ולמעמדה בעולם. ורביעית, ההבנה כי עוצמה צבאית היא תנאי הכרחי לקיום המדינה בסביבה עוינת, אך אינה יכולה להחליף את החתירה המתמדת להסדרים מדיניים עם שכניה.
הערכת המודיעין של אותן שנים, לצד הזיהוי הראשוני של תוכנית הגרעין האיראנית, הובילה את רבין למסקנה כי על ישראל לנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח. הוא סבר כי חובתו של מנהיג היא לפעול להשגת הסדרים מדיניים עם המדינות השכנות ולקבע גבולות מוסכמים, בטרם תתקרב איראן ליכולת גרעינית צבאית. לשם כך ביקש ליצור “טבעת של הסדרים מדיניים” סביב ישראל, שתאפשר בעתיד גם התקדמות בפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. היה זה חזון הפוך כמעט לחלוטין מ”טבעת האש” שביקשה איראן להקים בשנים שלאחר מכן באמצעות שלוחותיה האזוריות.
מתוך עבודתי לצד מנהיגים, ובראשם רבין, גיבשתי עם השנים תפיסה באשר לתכונות הנדרשות ממנהיג בישראל. אין מדובר ברשימה טכנית של כישורים, אלא במערכת ערכים ויכולות שבלעדיהן קשה לדמיין הנהגה אפקטיבית.
בראש ובראשונה נדרש חזון. מנהיג חייב להציע לאזרחיו תמונת עתיד המעוררת תקווה, לצד יעדים ברורים ומוגדרים בכל תחומי החיים. אך חזון שאינו ניתן למימוש הופך במהרה לסיסמה ריקה. משום כך, חובתו של מנהיג לבחון בקפדנות את הפער שבין שאיפות לבין יכולות, בין פוטנציאל לבין איומים, ולהבטיח שהיעדים שהוא מציב הם בני השגה.
לצד החזון נדרשת היכולת לתעדף משאבים. מדינה פועלת תמיד בתנאי מחסור, ועל כן מנהיגות היא במידה רבה אומנות הבחירה. כל החלטה אסטרטגית כרוכה בהעדפת יעד אחד על פני אחר ובהקצאת משאבים בהתאם. ללא יכולת זו, גם היעדים הנכונים ביותר יישארו על הנייר.
חשובה לא פחות היכולת לבחור אנשים. מנהיג אינו פועל לבדו. הצלחתו תלויה באיכות האנשים שהוא ממנה לתפקידי מפתח, בצבא, במערכת הציבורית ובממשלה. ההיסטוריה מלמדת כי מנהיגים גדולים הקיפו את עצמם באנשים בעלי יכולת, גם כאשר חלקם חלקו עליהם. לעומת זאת, הנהגה המעדיפה נאמנות אישית על פני כישורים מקצועיים פוגעת ביכולתה של המדינה להתמודד עם אתגריה.
מרכיב יסודי נוסף הוא מערכת היחסים שבין אמונה, אמון ואמינות. כדי להוביל ציבור נדרש ערך משותף, במקרה הישראלי, ההבטחה להבטיח את ביטחון המדינה ואת שגשוגה. אולם ערך זה אינו יכול להתממש ללא אמון בין המנהיג לבין האזרחים. אמון, בתורו, נשען על אמינות. מנהיג שאינו דובר אמת, או שנתפס כמי שפועל בתוך תרבות של הסתרה והטעיה, יתקשה לדרוש מאזרחיו מחויבות והקרבה.
לכך מצטרפת הדרישה לדוגמה אישית. ״ממני תראו וכן תעשו״, אמר גדעון ללוחמיו. מנהיגות אינה רק הנחיה לאחרים כיצד לפעול, אלא נכונות לעמוד באותם הסטנדרטים הנדרשים מהם. ללא דוגמה אישית, הפער בין מילים למעשים שוחק את יסודות ההנהגה.
גם האחריות היא יסוד שאין בלתו. מנהיגות אמיתית נבחנת במיוחד ברגעי כישלון. מי שמבקש ליהנות מסמכות אך להתחמק מאחריות, פוגע לא רק במעמדו האישי אלא גם בתרבות הציבורית כולה. כאשר האחריות אינה נלקחת מלמעלה, היא חדלה להתקיים גם בדרגים הכפופים.
מנהיג חייב גם לדעת לתקשר. בחברה דמוקרטית אין די בקבלת החלטות נכונות. יש להסבירן לציבור, להקשיב לביקורת ולהיות נכון להשיב לשאלות. תקשורת פתוחה בין מנהיג לאזרחים אינה חולשה, אלא תנאי הכרחי לאמון הציבורי וללכידות החברתית.
לבסוף, מנהיגות נבחנת ביחסה לחוק ולמוסר. למדינה הזכות ואף החובה להפעיל כוח כדי להגן על עצמה ועל אזרחיה. אך דווקא משום כך, על המנהיג להכיר במגבלות הכוח. החוק הוא המסגרת הנורמטיבית של החברה, והמוסר הוא המצפן המכוון את פעולתה. אין די בידיעה מתי להפעיל כוח; מנהיג נמדד גם ביכולתו לדעת מתי להימנע מהפעלתו.
החברה הישראלית ניצבת כיום בפני אתגרים מורכבים, ביטחוניים, מדיניים, חברתיים וערכיים. במציאות כזו, שאלת המנהיגות אינה שאלה פרסונלית בלבד. היא נוגעת לדמותה של המדינה ולעתידה. ישראל זקוקה למנהיגות שיש בה חזון אך גם פיכחון, נחישות אך גם אחריות, עוצמה אך גם ריסון. מעל הכול, היא זקוקה למנהיגות המסוגלת להשיב לציבור את האמון כי הדרך המוצעת לו, גם אם היא קשה ותובענית, מובילה אל יעד ברור וראוי. זהו האתגר הגדול של ההנהגה בישראל, וזהו גם המבחן של כל מי שמבקש לעמוד בראשה.
