בני אדם מגדירים מלחמה כניצחון, אך השכל הישר קובע אחרת. מלחמה אינה מנצחת, היא רק מכריעה אויב. הניצחון האמיתי בא רק כאשר תוצאת ההכרעה הופכת להסדר מדיני יציב. אם לא, המלחמה הבאה כבר ממתינה מעבר לפינה.
במאה שנות ציונות נרשמו הכרעות שהובילו לעימות נוסף, ולעומתן ניצחונות מדיניים גדולים שנותרו מוערכים בחסר, משום שהחברה הישראלית נטתה להתהדר בחרב ולא במהלכים דיפלומטיים.
כך למשל, בן גוריון הכריע במלחמת העצמאות מול שבע מדינות ערב, אך הניצחון האמיתי היה ביכולתו לכונן את ההסכם עם עבדאללה, לשרטט את הקו הירוק ולהבטיח את ההכרה הבינלאומית בישראל. באותו קו ירוק פרחה המדינה. גם במלחמת סיני, ההישג לא היה בכיבוש עד התעלה אלא בהחלטתו של בן גוריון לסגת לגבול ולהבטיח הסדר מדיני ששרד עשור.
היו גם ניסיונות שנחנקו בעודם באיבם, כמו יוזמת נאצר בימי משה שרת. אחרי מלחמת ששת הימים, אשכול הציע לראות בשטחים “פיקדון לשלום”, אך דבריו לא עוגנו במדיניות ממשלה. וכך החמצנו את ניצחונו של סאדאת שכבר טרם יום כיפור ביקש לפתוח במסלול שלום. בסופו של דבר, רק ההסכם שחתמו בגין וסאדאת הפך לניצחון האמיתי – לא ההכרעה הצבאית על אדמת מצרים.
רגע מכונן נוסף היה הסכם אוסלו, שבו מנהיג אש”ף הכיר בישראל. זה היה ניצחון היסטורי לציונות המתונה, אך נתניהו פירק את הישגיו והעדיף את מלחמות החמאס כדי להטמיע בתודעה שאין עם מי לדבר.
והיום, אחרי 7 באוקטובר, שוב ניצבת בפנינו בחירה היסטורית. ניצחון לא יהיה בכיבוש עזה או בהשטחתה, אלא בהירתמות מדינות ערב יחד עם הרשות הפלסטינית לשיקום הרצועה ולקידום הסדר. אך ראש הממשלה דבק בשרשיו הפגומים: סירוב להכיר בזכויות העם הפלסטיני והחזקת אידיאולוגיה משיחית שלא מאפשרת פשרה.
במאה השנים האחרונות, בכל פעם שישראל בחרה בפשרה ובהסדר, היא יצאה מחוזקת. בכל פעם שננעלה על סירוב, היא הביאה על עצמה עימות נוסף. המסקנה פשוטה: מלחמה מביאה מלחמה. הסדרים מביאים ניצחון.
