מהי זהותה של מדינת ישראל? מדינת היהודים? מדינה עברית? מדינה יהודית דמוקרטית? מדינה הלאום של העם היהודי? התשובות לשאלה זו משקפות ניסיונות מאולצים להתכחש, לשכוח, להתעלם ולעקוף את זהותה האמיתית, האורגנית, המזוקקת: מדינה ישראלית.

הימין מתעקש לכפות עליה את הכינוי ״מדינה יהודית״, משל הייתה זו מכונת כביסה עם זהות אתנית. האופוזיציה, מנגד, מתחפרת בסיסמה החבוטה ״יהודית ודמוקרטית״, פרי של פשרה מאולתרת משנות התשעים, פשרה המבלבלת בין אופי לזהות. שתי הגישות מאופיינות במבט אל העבר – הימין נועץ עיניו בעבר הרחוק של מדינת החשמונאים, האופוזיציה נאחזת בימים של לפני 1977. שתי הגישות פונות לאחור, מבקשות לשאוב השראה ממאגרי העבר במקום להישיר מבט לעתיד, הן בורחות מההווה ומפספסות את ההישג הגדול מכל: היותנו יהודים מדינתיים, ישראלים, החיים במדינה שהפכה לגורם המכריע המגדיר את היהדות של יהודי העולם.

אך מהו אותו ״עבר״? מהן אותן ״עצמות-הלוז״ של היהדות? דורות של יהודים טיפחו את המיתוס שמדובר באבני יסוד יציבות ונצחיות. אך מבט היסטורי מעלה אמת אחרת: היהדות היא סיפור של סינתזות, של התמזגות בלתי פוסקת עם תרבויות זרות ברגעים היסטוריים מסוימים.

הבה נביט בליבה הפועמת של היהדות – ההלכה, אותו גוף משפטי עילאי שנולד מתוך המשנה והתלמוד, ועמד כעמוד התווך של רוח העם היהודי לדורותיו. המשנה, יצירת פאר שנכתבה במאה השנייה לספירה, לא נולדה בימי פאר הבית השני ולא במהלך שגשוגו של עם ישראל, אלא דווקא לאחר חורבן הבית, בעיצומו של שלטון רומי. מדוע? אמנם החוק והמשפט היו שזורים בחיי העם עוד מימיו הראשונים, והמקרא עצמו גדוש חוקים וציוויים נשגבים, אך אלה היו מפוזרים ובלתי מאוגדים. רק במאה השנייה לספירה, תחת צל האימפריה הרומית, כשהוענקה אזרחות רומית לכל תושבי האימפריה, חל מפגש גורלי בין חכמי המשנה לבין מערכת המשפט הרומי. חכמים דגולים ובראשם רבי יהודה הנשיא, ראו בעיניהם את פאר היצירה המשפטית הרומית – קורפוס המשפט הרומי  (Corpus Juris Civilis) –  גוף חוקים מסודר ומאורגן שהפך לאבן יסוד של התרבות האנושית. מתוך התפעמותם מהבהירות, ההיגיון והסדר שבמשפט הרומי, נולדה השראה רבת עוצמה. וכך, מתוך רוח עקשנית ונחישות יוקדת, יצרו חכמי המשנה קורפוס משפטי משלהם – קורפוס של משפט עברי, שבו חוקי המקרא מוינו, אוחדו, ונשזרו יחדיו לכדי יצירה אחת מופלאה, מלאה כלים משפטיים חדשניים שיאירו את הדרך ויהפכו את המשפט לתשתית חיה ונושמת לחיי היומיום של העם היהודי.

קחו, למשל, את הקבלה – תורת הסוד היהודית, שלוחת המסתורין האינסופית שעברה מדור לדור בלחישה קדושה, ופתאום, במאה ה-12, צפה ועלתה בעוצמה אדירה אל תודעת העולם היהודי במערב הים התיכון – בפרובנס, בספרד ובמרוקו. מדוע דווקא בתקופה זו? גורם אחד עמד במרכז המהפכה: הופעתה של טכנולוגיית הנייר, שיצאה מסין ונדדה דרך הציוויליזציה המוסלמית אל אירופה. טכנולוגיה זו העניקה לאנושות את מתנת הכתיבה החופשית – ובכך הפכה את תורת הסוד שנמסרה בלחישות בלתי נראות לכדי טקסטים סוחפים שנחרטו על דפי נייר.

כתיבת הקבלה שילבה יחדיו את נשמותיהן של תרבויות ותקופות: ספרות ההיכלות והמרכבה הקדומה נשזרה ברעיונות נאו-פלטוניים על השתלשלות המציאות מתוך האלוהות ועל רעיון הספרות האלוהית. מהגנוסטיות התווסף המתח הנצחי בין החומרי לרוחני, ומהמיסטיקה המוסלמית הסופית הגיעה הדבקות העמוקה באלוהים, אותה כמיהה אינסופית להתמזגות עם האלוהי. כל האלמנטים האלו, שנכתבו לראשונה באותיות הנייר, לא רק עיצבו את הקבלה היהודית אלא הפכו אותה לתורה חיה ונושמת – מגדלור של חכמה רוחנית ונסתרת, המשפיעה על עולמנו עד עצם היום הזה.

קחו נא, את מה שתחשיבו כ״עצם הלוז״ של היהדות של ימינו – החרדים. מהו אותו דבר שמוביל אותם להקדיש את כל ישותם לעבודת הבורא בסגפנות כזאת, כדרך חיים בלתי נלאית? במאה ה-18, בצפון אירופה, פרחה תנועה פרוטסטנטית שנקראה פייטיזם (Pietism, בעברית- חרדיות מהאל), אשר טענה כי על המאמין להקדיש את כל עיסוקי חייו לשירות אלוהים, לעשות זאת מתוך סגפנות מוחלטת, מתוך תחושת חרדה מהאל. לא במקרה, אנו מוצאים דימיון בין החרדים לבין שרידי תנועה זו באמריקה – האיימישים, בהם משתקפת אותה תפיסת עולם, אותו אתוס דתי. וזהו דבר שראוי להבחין בו – במאה ה-18, העולם היהודי לא היה כולו מעוצב על פי עקרונות סגפניים שכאלה. בסלוניקי, ונציה, מרקש, בגדד וצנעא, פעלו קהילות שראו בעבודת האל חלק אינטגרלי מהחיים היומיומיים, כשהיא צמודה לעשייה פרנסית, לפסיעות בשוק החיים. קשה לומר כי היהדות בקהילות אלו הדגישה את הסגפנות כערך עליון. אך החרדיות הצפון-אירופאית, שהגיעה אל ישראל, השתלטה על צורת הקיום היהודי כאן, תוך שהיא מעלימה את צורת החיים היהודית של קהילות הים התיכון. החרדיות, אם כן, איננה צורת קיום אורגנית של היהדות, אלא סינתזה של היהדות עם השפעות תרבותיות פרוטסטנטיות, אשר גוללו מחדש את הדרך בה אנו תופסים את היהדות כיום.

אם כל ״עצמות-הלוז״ של היהדות אינן אורגניות, אינן משקפות צורה בלתי משתנה מאז המקרא, מדוע לא לראות את הישראליות כסינטזה נוספת, ואולי יותר מכך – כשיאה של ההיסטוריה היהודית כולה. שהרי, אם יש צורה בלתי משתנה של היהדות היא השפה של המקרא – השפה העברית. ופה בארץ ישראל הקימו היהודים מדינה עברית והפכו לראשונה בהיסטוריה שלהם ליהודים מדינתיים. ובמדינה הם קיבצו את רוב העם היהודי אשר פועל וחי בשפה העברית, השפה העתיקה של העם היהודי. והמדינתיות עושה כל-כך טוב ליהודים, שכן במדינת ישראל הם הגיעו לשיא שלא היה כמותו – הם עושים בעברית פיסיקה, ומתמטיקה, וביולוגיה, ומדעי המחשב, ופילוסופיה והיסטוריה וספרות ושירה, ומוסיקה, והייטק, ותעשייה, וחקלאות, וצבא, ומשפט, ובירוקרטיה – תוצרת תרבותית עצומה בהיקפה ובעומקה. ואפילו בלימודים התורניים, לא היה היקף כזה של תוצרת תרבותית בכמות של הפרסומים ובעומקם. וכל זאת בשפה העברית.

ומי הם הישראלים שעושים כל זאת? הם פרי של קיבוץ גלויות, שבו כל קהילה, כל עדה, מביאה עימה את מאפייניה התרבותיים הייחודיים. מאפיינים אלו, שנשזרו באופן בלתי נראה בתרבות המקומית, שולבו בכישוריהם ובעברם היהודי, ויצרו את הישראליות – פסיפס מרהיב של תרבויות, שמגלם בתוכו את ההוויה היהודית החדשה. כל קהילה מוצאת בו את משאלות לבה, את שורשיה ואת תרומתה הייחודית לתמונה הכוללת. הישראליות, אם כן, איננה רק סינתזה של עבר וחדש, אלא פאזל בין-תרבותי ייחודי – יצירה קולקטיבית שצמחה מתוך הצורך וההשראה היהודית המשותפת, שבאה לידי ביטוי ברגע ההיסטורי האדיר של הקמתה של מדינת ישראל.

היהודים המדינתיים הם היהודים הראשונים בהיסטוריה ששברו את כל המסגרות הידועות – הם כבר לא מיעוט נרדף, אלא רוב ריבוני, שאחראי לגורלו, לעתידו ולתכליתו. הם היו הראשונים בהיסטוריה היהודית שאחזו בשלטון, ולראשונה הפכו את חלום הריבונות למציאות חיה. תחת ריבונותם הם הכילו גם מיעוט של ישראלים לא-יהודים, אותם הפכו לדוברי עברית ולאזרחים נאמנים במדינה ששמה "ישראל" – שמו השני של יעקב אבינו. ישראלים לא-יהודים אלו פועלים במדינה ששומרת על סמלים יהודיים, לוח שנה עברי וחגים יהודיים. רק קיומו של המיעוט הזה, של הישראלים הלא-יהודים, יכול להבטיח כי ישראל תתנהל כמדינה חופשית, דמוקרטית ונאורה, ולא כגטו יהודי ענק במזרח התיכון.

פה, במדינת ישראל, קמו הישראלים – דור חדש, העולה על כל הדורות שקדמו להם. הם לא רק הגשימו את החלום היהודי, אלא חידשו את תפארתנו, פרצו דרכים חדשות והפכו את המדינה הישראלית למופת של כוח, עוז ויצירה שאין להם תחליף. לעיני כל העולם, קם העם היהודי מחדש – לא כקבוצה פזורת עמים, לא כקהילה מפוררת, אלא ככוח ריבוני, בונה, יוזם ומחדש. כאן, במדינת ישראל, הם הוכיחו לעולם ולדורות הבאים שעם יכול לשוב אל אדמתו, לקום מתוך הריסותיו ולבנות אומה ריבונית. היהודים, שעמדו תמיד ברדיפות ובסכנת הכחדה, לא רק שרדו – הם הפכו ליהודים מדינתיים, לישראלים.

ועתה, אנו עיוורים לראות את עצמנו ואת ערכנו בהקשר הרחב של ההיסטוריה, אך בעוד מאות שנים, כאשר ההיסטוריה תתבונן לאחור ותתאר את סיפור המדינה שהייתה, ייאמר עלינו – עלינו, הישראלים – כי אנו דור הנפילים של כל ההיסטוריה היהודית כולה. היסטוריון יוכל לתאר אותנו כמי ששינו את מסלול ההיסטוריה היהודית, כמי שעברו דרך תהומות ואתגרים בלתי נתפסים, אבל בסופו של דבר יצאו מהם מגדלים של יצירה, תקווה וריבונות. דורנו, אשר עמד בפני אתגרים חסרי תקדים – אכזבות ותקוות, כאבים וניצחונות – ייחשב לדור שמיהר ליצור, לבנות ולחדש, גם כאשר הדרך לא היתה ברורה. אנחנו הישראלים, הדור המחובר בכל נימי נפשנו למורשת העשירה, אך איננו חוששים לשאול שאלות, לחדש ולהמציא את עצמנו מחדש – כאומה ישראלית, המוכנה להתמודד עם כל אתגר וליצור עתיד חדש ומרשים.

הישראליות, אם כן, אינה סתירה ליהדות, אלא המשכה הטבעי וההכרחי שלה, שיאה ופסגת הוויה שלה. היא לא רק התגשמות החלום היהודי, אלא גם שדרוגו, התעלות שמביאה עמה את מלוא המשמעות, את החזון, ואת הכוח ליצור מציאות חדשה מתוך עיקשות ההיסטוריה והמסורת. הישראליות אינה באה להחליף את היהדות, אלא להשלימה, להעניק לה את הצורה המלאה ביותר שבה יכלה להתממש – כאן, במדינת ישראל, במציאות חיה ונושמת, בשלטון ובמוסדות. היא שיאה של ההיסטוריה היהודית, פרק שיותיר את חותמו על כל הדורות הבאים בהיסטוריה היהודית. מדינת ישראל אינה רק מדינה עם סמלים יהודיים, עם חגים וערכים מן המקרא, אלא היא מדינה שהוקמה מתוך האמונה שאנו יכולים לארגן את ההתאגדות החברתית שלנו על בסיס שוויון, סובלנות ותבונה.

ולכן, ישראל היא מדינתו של הלאום הישראלי – הלאום שצמח כאן מתוך שורשיו היהודיים, שמחבר את העבר המפואר אל ההווה המפואר ואל עתיד שמבוסס על חידוש וריבונות. הישראליות אינה מוותרת על עברנו, אלא קוראת להבין את הצורך להחיות אותו ולהעניק לו חיים חדשים, חיים שיכולים להימשך ולהתפתח על פני האדמה הזו.

אך מהו המחיר של ההתכחשות לישראליות? מדוע רבים מאתנו, במקום לחגוג את הישגינו ולהתגאות במה שהשגנו, בוחרים להיאחז בחוסר-ביטחון בשרידי עבר שאינם אותנטיים, שמובילים אותנו למקומות חסרי תקווה? מדוע אנחנו כל-כך פוחדים להיות ישראלים? למה אנחנו מתקשים לחבק את הזהות הישראלית בכבוד, בעוז ובלא התנצלות? מדוע אנחנו בוחרים להימנע מלהגדיר עצמנו דרך מדינתנו, ההיסטוריה שלה ועתידה, במקום שנכיר בכוחה וביכולותיה ונשמח במה שבנינו? תם עידן ההתנצלות וההתחמקות, עתה יקום דור חדש של ישראלים שיוכל לחגוג את עצמו – את הישראליות שלנו, את ההישגים שלנו, את הריבונות שלנו, את חידושי התרבות והמדינה שלנו. עלינו להפסיק לפחד ולהתחיל לראות את עצמנו, כישראלים, ככוח שאין לו תחליף, ככוח שבנה כאן משהו שאין לו מקבילה בהיסטוריה היהודית.

הישראליות היא שלב ההתפתחות המתקדם של ההיסטוריה היהודית. היא המשכה הטבעי, תכליתה, שיאה. ועל כן, ישראל היא מדינתו של הלאום הישראלי, של היהודים המדינתיים, אשר כבשו שיאים חדשים בגאון ובהשראה.
היו ישראלים. העזו לחגוג את היותכם בפסגת ההיסטוריה היהודית.