מחשבה

כתב עת דיגיטלי החותר לחולל מחשבה ישראלית באמצעות פרסום של מסות רעיוניות העוסקות בבעיות המבניות של ישראל.

על מנהיגות, מנהיגים, מציאות היסטורית ומה שביניהם

מאת
אהוד ברק

על מנהיגות, מנהיגים, מציאות היסטורית ומה שביניהם

מהי מנהיגות, מה הופך אדם למנהיג בקנה מידה היסטורי וכיצד מצופה ממנו להתנהג במצבי משבר? אהוד ברק, שכיהן כראש ממשלת ישראל (2001-1999) כשר הביטחון (2013-2007) וכרמטכ"ל (1995-1991), מנתח את המנהיגות של צ'רצ'יל, דה גול ובן גוריון וקובע מי מבין השלושה הוא המנהיג הגדול בהיסטוריה

מנהיגות היא נושא שמעסיק את החברה האנושית, מסיבות נכונות ומובנות, מאז שחר לידתה. היא אבן יסוד ותנאי הכרחי להצלחת החברה בכל תחומי החיים. ברמות הגבוהות של מנהיגות פוליטית־צבאית, לאומית או מעצמתית – היא יכולה להיות מחולל של הישגי ענק אך גם של כישלונות, ולעיתים אף אסונות היסטוריים. וזוהי רק אחת מהסיבות המרכזיות לחשיבות העיסוק בנושא.

הגדרתה של מנהיגות חמקמקה מאוד, כמו גם טיבה המדויק. בדומה ליופי או למצוינות, קשה להגדירה במילים, אך ברגע שאתה נתקל בה – אתה יודע לזהותה מייד.

במובן זה, מנהיגות היא יותר אומנות ממדע, יותר יצירה מאלגוריתמיקה. היא מגלה עצמה בכל תחומי הפעולה האנושית – במשק ובכלכלה; בחינוך ובחברה; בתרבות ובאומנות; בצבא ובמדינה – וגילוייה ומאפייניה הטכניים שונים מתחום לתחום, הן בשגרה כאשר המנהיגות מבוססת על מהלכים יום־יומיים והן בעתות משבר כשנדרשת לא פעם מנהיגות הרואית.

ישנם כמובן גם הרבה ממדים משותפים לגילויי מנהיגות בתחומי הפעולה השונים. בחרתי הפעם להתמקד בממדי המנהיגות ברמה הלאומית בעת חרום, הן משום היקף ועומק השפעתה על ההיסטוריה של עמים שלמים, ולעתים של העולם כולו, והן משום שהפער והחוסר במנהיגות מעין זו כיום, בעיקר בהיבט החיובי שלה, בולטת בעיניי יותר מהפער בתחומים אחרים. במידה מסוימת, אלו הן אבחנות התלויות ׳בעין המתבונן׳, ואלו שאתאר להלן, הן כמובן שלי.

מהי מנהיגות?

למנהיגות יש אין־סוף הגדרות. התנ״ך, בקולו של בורא עולם אל משה בעניין בחירת יורשו, אומר, "איש אשר רוח בו". הארי טרומן נשיא ארצות הברית אמר, "ההגדרה שלי למנהיג במדינה חופשית היא: אדם שמשפיע על אנשים לעשות דברים שהם אינם רוצים לעשות, ולאהוב את זה."

ביסודם של דברים, תופעת המנהיגות צמחה מיתרון אבולוציוני. הגנים של חבורות לקטים־ציידים למשל, שלא השכילו לבחור מתוכן מנהיג ולקבל את מרותו, ולו בשאלות פרוזאיות כגון "באיזה כיוון יוצאים לצוד היום? ומי נשאר עם הנשים והתינוקות לשמור עליהן ועל האש?", נעלמו ממאגר הגנום האנושי בכוח הבחירה הטבעית. החיפוש והכמיהה למנהיגות נתגבשו לכן כצורך אנושי עתיק, ראשוני ועמוק.

Nurture or Nature? האם מנהיגות היא נכס מולד או נרכש? זוהי שאלה עתיקה, ותשובתי היא: גם וגם. ברור שיש יסוד גנטי חזק בהתמיינות של אנשים לתפקידי מנהיגות, לבטח במנהיגות ברמה הלאומית. אבל ברור גם מהתבוננות אמפירית, שיש תרומה עצומה להכשרה שיטתית ונכונה של מנהיגות בכל הרמות. וההיסטוריה מלאה דוגמאות לכך, הן מתחום היחידים שצמחו לגדולה, כמו פיליפוס, מלך מוקדון שחיפש חונך לאלכסנדר הצעיר והביא את אריסטו כמורה, והן מתחום הקולקטיב כמו 'סנדהרסט' ו'איטון' בבריטניה, או ׳אקול נורמל סופרייר׳ בצרפת, ששימשו בתי ספר לעיצוב מנהיגים לאורך דורות.

היסטוריונים ואנשי מעשה התלבטו שוב ושוב, בלי להגיע לתשובה מוחלטת, בשאלה מהו הכוח המניע היסודי בהיסטוריה: המנהיג? המונהגים? או שמא הסיטואציה? עמדתי באשר ל"משולש" הזה, בעיקר במשברים ובעת חירום, היא שבראשית הייתה הסיטואציה, המצב המשברי שנוצר, עם או בלי קשר לזהות ההנהגה. הנסיבות הן שיוצרות את האיומים, את האילוצים ואת ההזדמנויות, ובעקבותיהן את הצורך במנהיגות לעת חירום. רק אז עולה למבחן השאלה אם ישנה מנהיגות המסוגלת להתמודד עם מצבי משבר, קרי לקרוא את המציאות בפיכחון מוחלט ולהבין לעומק את דקויותיה – מערכת הערכים, הנפש הקולקטיבית, המאוויים הכמוסים, התרבות, היכולות של עמך, ולא פחות חשוב – של היריבים.

מנהיגות במצבי משבר

מצבי משבר מאופיינים ברמת אי־ודאות גבוהה ובקצב שינויים מהיר. נוסף על כך, נדרש ניהול סיכונים תוך עבודה עם מידע חלקי מאוד. טבעה של המציאות הוא שמצד אחד, בשלב הראשוני של משברים אסטרטגיים, יש קושי לזהות ולעכל את חומרתם, ומצד שני אפשרויות הפעולה רבות ועדיין פתוחות. ערפל אי־הוודאות מוביל להיסוס ולעיתים אף גורם לשיתוק אצל המנהיגים ומונע מהם מלפעול. או אז, כאשר מלוא חומרתו של המשבר מתבררת, רוב אפשרויות הפעולה כבר הוחמצו או נסגרו, והסיכונים באופציות שנותרו – גדלו במידה רבה.

מערכות שנקלעות למשבר כזה נוטות "לאבד את שיווי המשקל", כפי שאנחנו קוראים לזה בשיח הצבאי. זה מה שבמאי 1940 הוביל לקריסת צרפת תוך מספר שבועות, וביוני 1967, בעקבות מבצע 'מוקד', גרם לתבוסת מדינות ערב, וזה מה שקרה להנהגה הישראלית בעקבות ההפתעה במלחמת יום כיפור, ולמצרים בהמשך, לאחר צליחת התעלה. זה קרה גם במשברים אזרחיים, משבר הקורונה למשל, בלא מעט מדינות, רק לפני שנים בודדות. ולא אדון במאמר זה במקרים קרובים עוד יותר.

על רקע הפרדוקס שתואר לעיל, נדרשת ממנהיגות במשבר הכרה בהירה של המציאות, חפה מכל אשליה או משאלת לב, אופי יציב שאינו מתערער תחת לחצים, ואומץ לקבל החלטות וכוח לבצע אותן, גם אם המונהגים לא בחרו בכך מלכתחילה. נדרשים חוש כיוון, קביעה בהירה של מטרות, ניהול סיכונים תוך הבנה מפוכחת של אילוצים וגמישות מחשבתית ותפעולית. זהו מבחן קריטי, שרבים המנהיגים שנכשלים בו.

מנהיגות מוצלחת במצבי משבר

דוגמה היסטורית מובהקת להצלחה במבחן זה היא חילוץ כוח המשלוח הבריטי מדנקירק, בהובלתו של צ'רצ'יל, במאי 1940, כנגד כל הסיכויים וההערכות ובעיצומו של משבר חמור מאין כמותו. תזכורת קצרה לסבר את האוזן. ב־10 במאי 1940, הוורמאכט, מכונת מלחמה מודרנית שכמותה לא נראתה עד אז, פולש למערב אירופה. הגרמנים עוקפים בתנועת מגל את קו מז׳ינו, דרך מדינות השפלה הניטרליות, באמצעות 120 דיביזיות, 3 מיליון חיילים ממוכנים כשאת החוד מובילות 10 דיביזיות פנצרים. את מתקפת הנגד היחידה, שהישגיה במרחק של זמן היו מוגבלים ביותר, מוביל בריגדיר טרי בשם שארל דה גול. הצבא הצרפתי הגדול קורס במהירות. בגזרה הצפונית נפרס כוח משלוח בריטי, שמונה כ־300 אלף חיילים, עיקר כוחו הסדיר של הצבא הבריטי, עם מיטב ציודו.

תוך עשרה ימים מגיע כוח החוד של גודריאן אל שפת התעלה, ומנתק את כוח המשלוח הבריטי מצבא צרפת. הסיכון ברור. אם כצפוי יושמד רוב הכוח על ציודו וחלקו ייפול בשבי, אין בנמצא כוח סדיר להגנה על בריטניה בפני פלישה אם זו תקרה. אוכלוסיית בריטניה מנתה אז 40 מיליון נפשות – פי 4 מישראל של היום. שוו בנפשכם, איום על כוח ישראלי של 75 אלף חיילים שנמצא בסכנת תבוסה מיידית.

במקביל, באותם ימים, צ'רצ'יל היה עסוק בעיצוב מנהיגותו בקבינט המלחמה, שעמד בראשו מזה מספר ימים בלבד, בניהול מגעי חירום עם ממשלת צרפת הקורסת, ובמאמץ, שצלח בסופו של דבר, להדוף ניסיון לגרור את בריטניה למשא ומתן, מעמדת חולשה חמורה, על האפשרות (הקלושה והמסוכנת לדעתו) להפסקת המלחמה.

עשרות אוניות מלחמה של הצי הבריטי ואיתן מאות סירות קטנות, סירות דייג, גוררות וסירות מנוע, התארגנו תוך ימים ספורים והחלו לפעול ללא לאות לחילוץ כוח המשלוח. מתאריך 26 במאי ועד 4 ביוני, כשהם מכותרים ומותקפים מסיבית מהאוויר, חולצו 340 אלף חיילים, מהם מעל 110 אלף צרפתים ובלגים. האירוע מחק את הזיכרון הישן של התבוסה בגליפולי והבהיר לעם הבריטי שראש הממשלה הטרי צ'רצ'יל, שעד אז היה דמות שנויה במחלוקת, הוא אכן המנהיג הנכון למבחן הגורלי שבפתח.

צ׳רצ׳יל בביקור בהריסות קתדרת קובנטרי, נובמבר 1940.

בבסיס תפיסתו ובטחונו העצמי של צ'רצ'יל עמדה, הבנה עמוקה של ההיסטוריה. האיש שעוצב בימיה הגדולים של האימפריה, וכבר במלחמת העולם הראשונה שירת בצמרת ניהול המלחמה, שאב את בטחונו מתחושת ודאות היסטורית שהקרבה התרבותית־פוליטית של ארצות הברית והתערבותה בשלהי מלחמת העולם הראשונה יביאו למעורבותה גם במלחמה הזו, ובלבד שיהיה לטובת מי להתערב. הביוגרף של צ'רציל, מקס הייסטינגס, טוען שרגעי הנחת הבודדים של צ'רצ'יל במהלך המלחמה היו המתקפה של היטלר על רוסיה ביוני 1941, וההתקפה של היפנים על פרל הארבור בדצמבר 1941. שני האירועים הללו קבעו את כיוון המלחמה: הראשון הביא להבנה ברורה כי גרמניה לא תוכל לנצח, והשני חיזק את הוודאות בנוגע לניצחונן המובטח של בנות הברית, ובראשון ארצות הברית.

מנהיגות כושלת במצבי משבר

דוגמה הפוכה היא ההסתבכות האמריקאית בעיראק, בעקבות המשבר האקוטי של 9/11. המלחמה נפתחה על ידי ארה"ב בהנהגת הנשיא ג'ורג' בוש הבן, 15 חודשים אחרי 9/11, בטענה שנשיא עיראק סדאם חוסיין מפתח נשק לא קונבנציונלי ושמשטרו קשור לאל־קאעדה. לאחר פתיחה מהירה ומוחצת, shock and awe, שקעה ארה"ב במלחמה לשנים ארוכות, שהביאה למותם של אלפי חיילים אמריקאים ומאות אלפי עיראקים (חלקם בעימותים פנימיים). התוצאה של כך היא טרגדיה כואבת לארה"ב והתחזקות משמעותית של איראן.

משולש המנהיגות הקדוש

אחת התובנות העולות מניתוח זה היא ששרשרת האירועים שתיארתי קודם לכן – נסיבות שמולידות קריאה למנהיגות, שבתורה מניעה לפעולה וזו בתורה לתוצאה – איננה לינארית אלא דיאלקטית. ההתלבטות של המנהיג או נחישותו, עיתוי החלטותיו, או היעדרן, ואיכותן, והתזמון הנכון או השגוי שלהן, כל אלה משליכים, בכל שלב, על מרחב האופציות המעשיות שנותרות במציאות המשתנה במהירות, ועל הסיכויים האפשריים להשגת המטרות. הדיאלקטיקה בתוך ה"משולש" הזה מעצבת את תוצאות המשבר עבור המנהיג והמונהגים, ויוצרת את מערך הנסיבות החדש.

דה גול כדוגמה למנהיגות היסטורית

כשבוחנים את הנוף האנושי של מנהיגים, שהתגלו שוב ושוב בשיאם בשעות משבר, בולטת דמותו של דה גול. האיש שמגיל צעיר תפס עצמו כמגלם את ערכיה ומהותה של גדולת צרפת. ואכן בפועל, ב־1940, ב־1944, ב־1958, ושוב ב־1962, "הושיע" דה גול, לתחושת רבים, את צרפת ממשבריה, בהציגו מנהיגות כריזמטית ויצירתית.

במלחמת העולם הראשונה נפצע דה גול בקרב כמה פעמים, ובהמשך נפל בשבי ובילה כמעט שלוש שנים במחנה שבויים גרמני. בין המלחמות הדריך בבתי ספר צבאיים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, דה גול היה בן 50, וכנאמר קודם, הדיוויזיה שלו הייתה היחידה שביצעה את מתקפת הנגד. בצרפת על סף קריסה הבחין שר ההגנה בקצין התוקפני ומינה אותו לאחד מסגניו. כעשרה ימים לאחר המינוי, נכנעה צרפת והסכימה להפסקת אש עם גרמניה. הבריגדיר גנרל דה גול לא קיבל את העניין, ומלונדון, בה שהה באותה עת לצורך התייעצויות עם הבריטים, הכריז על צרפת החופשית, וקרא לכל מי שאיננו בשטח הכבוש להצטרף אליו.

תוך זמן קצר הפך הגנרל הבלתי מוכר למנהיג היחיד של צרפת החופשית. כוח הצבא שעמד לרשותו באפריקה היה מגוחך בגודלו, אך אישיותו המגובשת, אופיו החזק, אומץ ליבו ונחישותו, לצד הזדהותו העמוקה עם כל מה שצרפת הייתה בגדולתה, השאירה גם את מבקריו לא אדישים. ממארחיו דרש יחס כמו אל ראש מדינה, ועל אף הלגלוג שספג מחלקם – זה עבד. כשהצטרפה ארה"ב למלחמה, היה לדה גול ערך סמלי חשוב עבור בנות הברית, לצד תפקיד מעשי: צבאו הקטן וקשריו עם תנועת הרזיסטנס אמורים היו לסייע בבוא העת להאצת נפילת הגרמנים בצרפת. מבחינה מדינית, נראה היה שמיצובו של דה גול כמשחרר צרפת ימנע את האלטרנטיבה, של צרפת קומוניסטית שתישען על ברית המועצות, ודה גול בתחכומו, ובקפריזיות המסוימת של התנהלותו, הצליח להפוך זאת למציאות.

בנות הברית אפשרו לו להיכנס בראש צבאותיו לפריז באוגוסט 1944, כשגייסותיו של פטון בעקבותיו. מבלי שיש בידו מנופי לחץ ממשיים למעט אישיותו ונחישותו, הפך דה גול, ודרכו צרפת, לאחת מ'בנות הברית' שניצחו במלחמה. ועם הקמת האו"ם זכתה צרפת גם במושב קבוע במועצת הביטחון. הישג מדהים בכל קנה מידה.

דה גול נבחר לראש ממשלת צרפת ב־1944, וכיהן בתפקיד במשך כשנה וחצי, בעודו מבצע פעולות שיקום ארוכות טווח ומוצלחות. אך בראשית 1946, משלא נענו תביעותיו לרפורמות במבנה השלטון, הוא דרש שלטון ריכוזי יותר, התפטר ופרש. צרפת שקיבל דה גול לידיו בשנת 1944 הייתה אומה מושפלת ורוויה ברגשות אשם, הן על התבוסה הצבאית; הן על שיתוף הפעולה של ממשלת וישי עם הנאצים; והן על ההשפלה הלאומית, כשברקע עמידתה של בריטניה והצלת צרפת על ידי ארה"ב, בדומה למהלך העניינים במלחמת העולם הראשונה. דה גול עיצב נרטיב מושכל ויצירתי, שטען כי ממשלת וישי הייתה ארגון שטחי, ללא אחיזה עמוקה בחברה, וכי החברה הצרפתית ברובה הזדהתה (וחלקה פעלה) עם הרזיסטנס. האמת, כמובן, הייתה הפוכה. אולם הנרטיב הזה – של גימוד ממשלת וישי, שיתוף הפעולה עם הנאצים, והעצמת המיתוס של הרזיסטנס – הוא דוגמה נוספת לכוח מנהיגותו של דה גול, וליכולתו לתרום מכוח אישיותו לתפיסה העצמית המעצימה של צרפת, גם מתוך מפלותיה.

דה גול ישב בקולומביי לה דו אגליז 12 שנים, כתב את זיכרונותיו מהמלחמה ושמר על קשר עם חוג לא רחב של תומכים ועוקבים פוליטיים. הרפובליקה הרביעית ראתה שורת ממשלות כושלות ולחצים מאז התבוסה בהודו־סין, ובהמשך הלחימה הגוברת באלג'יר. אירועים אלה הגיעו לשיאם, כאשר באלג'יר, ב־13 מאי 1958, התגבש פוטש צבאי מאיים ששותפים לו היו המושל ז'ק סוסטל והגנרלים סאלאן, ז'ואו ומאסי (שכוחותיהם היו פרושים באלג'יר) ותביעתם הייתה להחזיר את דה גול לשלטון. האיום עבד, ותוך פחות משבועיים הזמין נשיא צרפת את דה גול לקבל על עצמו את ראשות הממשלה. דה גול טען כי הוא "עומד לשירות האומה", הכחיש שיש לו כוונות דיקטטוריות אבל דרש, ראשית, לכתוב חוקה חדשה, שרק במקרה הייתה לו אחת מוכנה. שנית הוא דרש לקבל סמכויות של ממשלת חירום למשך 6 חודשים.

הנשיא, בעודו מזכיר לעם שהאומה הצרפתית ניצלה כבר פעם אחת בזכות דה גול (והתייחס להצלת כבודה של צרפת ב־1940), נענה לדרישותיו והביא לכך שהמהלך התקבל באהדה אצל הציבור, במיוחד לנוכח התסכול מהרפובליקה הרביעית. החוקה שדרש דה גול הביאה לשינוי עמוק בשלטון הצרפתי וחתרה למשטר ריכוזי. בבחירות לנשיאות שהתקיימו על פי החוקה החדשה, נבחר כמובן, דה גול. ולמתיישבים באלג'יר ולצבא אמר בביקורו הראשון שם, "ז'ה ווזה קומפרי." "אני מבין אתכם." למשמע דבריו, כולם הניחו שהוא איתם, אך זה לא היה בדיוק נכון.

דה גול בביקור באלג׳יר, דצמבר 1960.

דה גול ניסה להחריף את הלחימה במקביל לפתיחת משא ומתן עם ה־F.L.N – החזית לשחרור לאומי של אלג'יריה. כאשר הבין כי לא יוכל להחזיק יותר בכל שטח אלג'יריה, החל בהדרגה בתהליך הסתגלות לאפשרות שערי החוף לא יהיו בשליטת צרפת. בהמשך, קשה יותר היה לראות כיצד צרפת תוכל להמשיך לשמור על שליטה בשדות הנפט החשובים. הלחץ האמריקאי של קנדי, שהחל כבר ב־1960, היה כבד ביותר ואיים על חופש הפעולה של צרפת ומעמדה בזירה הבין־לאומית, ובתוך כך המתיישבים והצבא איבדו את אמונם בו – הם ידעו שראש הממשלה מישל דברה ממשיך בשיחות עם ה־F.L.N, והבינו שדה גול מתכנן נסיגה מאלג'יריה. ב־21 באפריל 1961 פרץ פוטש אגרסיבי בהובלת הגנרלים שאלה וז'ואו, שהיו מעורבים גם בפוטש של 1958, ולצידם הגנרלים זלר וסאלאן, הפעם במטרה להפיל את דה גול.

הם השתלטו על אלג'יר והצניחו כוח שהחזיק בקורסיקה, כאשר, במקביל, החלו לרווח השמועות על כוונתם לצנוח סביב פריז. דה גול עולה על מדיו מ־1944 ויוצא בנאום היסטורי לאומה, בטלוויזיה, קורא לאירוע כולו מרד, מכריז על מצב חירום ופוקד על כל צרפתי ובעיקר לכל חייל, לצאת ולהתנגד. הטענה שלו בהחלט צודקת. ארבעה חודשים קודם לכן התקיים משאל עם שבו 75% מהאזרחים הצביעו בעד מתן הגדרה עצמית לאלג’יר. אומנם המרד הוכרע תוך 5 ימים, אולם מצב החרום נמשך עוד חצי שנה.

הלחץ האמריקאי, בראשות קנדי, לסיים את המשבר ואת עידן האימפריה, נמשך במקביל למשא ומתן. דה גול נותר בפריז לנהל את המדינה, והמשלחות ישבו באוויאן אל מול אגם ז׳נבה, סביב שולחן גדול, כתריסר אנשים מכל צד. ההסכם, שנכתב על פני 100 עמודים, היה מורכב מהרבה מאוד פרטים. האלג’יראים, שהבינו עד כמה העמדה שנמצאו בה הייתה טובה, לחצו בנושאים נוספים. ומנגד הצד הצרפתי ניסה להשיג שברי הסכמות כמו נגישות אל שדה הניסויים הגרעיני התת־קרקעי בסהרה, הגנה על אלג’יראים ששירתו בכוחות הביטחון הצרפתיים, זכויות הפיאד נואר והיהודים שיבחרו להישאר באלג’יר ונמל במרס אל כביר. דה גול, שנותר מתוסכל ובודד בפאריז, הבין כי אין ברירה ואישר שוב ושוב ויתורים נוספים.

ב־18 במרץ 1962 נחתם ההסכם. דה גול שלא נרתע לרגע מההכרה המרה בכורח לוותר, החל בהכנות למשאל עם והציג לציבור את הדרך להחזרת גדולתה של צרפת (Grandeur) – דרך השחרור מעול אלג’יר. במשאל העם שנערך חודש לאחר מכן, הצביעו 91% בעד ההסכם. הנרטיב החדש שהוביל דה גול היה: היציאה מאלג'יר היא השער המוביל אל צרפת בגדולתה. המסר נקלט, או נכון יותר הבשיל ובקע, ולאחר שמונה שנים של מלחמה, צרפת יצאה לדרך חדשה – ברוח חזונו של דה גול. עוד הישג מרשים שלו.

המנהיגות המדינית והצבאית של בן-גוריון

גם דוד בן-גוריון, האב המייסד של מדינת ישראל ומצביא מלחמת השחרור, היה מנהיג גדול בעתות משבר. ערב פתיחת המלחמה במערב, מאי 1940, בן-גוריון, שכבר אז היה ממנהיגי היישוב וממובילי התנועה הציונית, נמצא בלונדון. הוא שהה שם מזה מספר חודשים, בזמן הבליץ, והתרשם עמוקות מכוח העמידה של הדמוקרטיה הבריטית, ומהדרך מעוררת ההשראה שבה צ'רצ'יל מוביל את עמו. צ'רצ'יל מתקבע בתודעתו כדוגמה למנהיגות מעצבת.

מאחורי בן-גוריון קרוב ל־20 שנים של מנהיגות פוליטית מתפתחת: ההסתדרות כבסיס הכוח של פועלי ארץ ישראל; ההשתלטות ב־1933 על ההסתדרות הציונית; דחיקת הציונות הרוויזיוניסטית בהנהגת ז׳בוטינסקי; בניית כוח המגן; העמידה מול המרד הערבי בשנים 1939-1936. כל אלה מושגים באמצעות מאבקים פוליטיים נגד יריבים שהוא גובר עליהם, מבית ומחוץ. ולפניו עוד שבע שנים הכוללות את תוכנית בילטמור – אבן דרך להקמת מדינה; בניית הבריגדה; המאבק על מונופול הכוח ביישוב אחרי מלחמת העולם; דחיקת חיים ויצמן מההנהגה והשתלטות על ההנהלה הציונית; ולבסוף, קבלת תיק הבטחון ב־1946. וכל זאת עוד בטרם הגיע אל שנות המשבר, 1948-1947, ואל הגשמת חלומו וייעודו: הכרזת המדינה, הקמת צה"ל והניצחון במלחמת השחרור.

האסטרטגיה של בן-גוריון, שכללה שלושה מרכיבים, התגלמה ברעיון מדינה בכל מחיר. גישה זו ליוותה אותו מאז עלייתו לארץ, וביתר שאת משנת 1937. היא התחדדה במיוחד במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר עבד על הכנת הרקע המדיני להקמת המדינה, תוך הישענות על המערב, בעודו נאבק על הסמכות בתנועתו, על הפרדת המאבק בבריטים מהמאבק נגד הנאצים, וכן על הכנת הכוח והאמצעים למלחמה כוללת מול השכנות הערביות.

אחד מהרכיבים באסטרטגיה היה ממלכתיות. בן-גוריון היה משוכנע ובצדק שבמעבר לקיום מדיני, חיוני לכונן בהירות של סמכות וחיץ בין הפוליטיקה, שפרחה כבר אז, ובין צה"ל. נכון שהיה למאבק על פירוק הפלמ"ח גם ממד של תועלת פוליטית, ועדיין הוא צדק! גם בפיטורי ראש המפקדה הארצית, גם באלטלנה, וגם בפירוק הפלמ"ח.

רכיב נוסף היה הביטחון. בעקבות הסמינר ביוני 1947 ועוד קודם לכן, היטיב בן-גוריון להבין, לפני רבים אחרים, שהיישוב צועד לקראת עימות כולל עם הערבים. בכינוס עם ראשי גופי הבטחון, חודש לאחר מכן, הוא שאל, "מה נדרש לכם?" והתשובות לא אחרו להגיע, "עוד מקלעים, עוד תחמושת, עוד מרגמות." כאשר קטע אותם ואמר, "אנחנו צריכים טנקים, ארטילריה, ומטוסים!" הם הנהנו בראשם, ובדרכם החוצה מהישיבה אמרו זה לזה, "הזקן השתגע!"

כשלמחרת היום, בכ"ט בנובמבר 47, בפרוץ הקרבות שהתגברו לקראת מרץ 48, הבחין בן-גוריון שאפילו בארה"ב, בסביבת מזכיר המדינה מרשל וכן אצל וורן אוסטין הנציג באו"ם, התעוררו ספקות האם היישוב יישאר לעמוד על תלו, והחלו להישמע רעיונות לבטל את החלטת העצרת ולהכריז על משטר נאמנות. בן-גוריון היה הראשון להבין עד כמה המצב קריטי. הוא יזם וכפה את מבצע נחשון, בעודו מסתכן באופן יוצא דופן כשריכז לטובת הלחימה כוח שמנה 1,500 לוחמים ודילל משמעותית גזרות אחרות. המבצע באפריל פתח את הדרך לירושלים לפרק זמן סביר דיו להעברת אספקה חיונית שתעניק אורך נשימה לירושלים. לצד הקרבות במשמר העמק, זו הייתה ראשית המפנה, כאשר שני הצדדים נוכחו לדעת שלצה״ל יש יתרון מוחשי על ערביי ארץ ישראל.

ה־15 במאי, מועד סיום המנדט והעזיבה של הכוחות הבריטיים, התקרב. בן-גוריון, בכוח אישיותו ונחישותו, הצליח להרגיע את הספקות של חבריו לממשלה הזמנית (הי"ג), על אף הערכות המומחים, בהם אישים כיגאל ידין, שסיכויי העמידה מול צבאות ערב הם 50:50, והעביר ברוב, בממשלה הזמנית, את ההחלטה על הכרזת המדינה: 6 היו בעד ו־4 נגד. שני מתנגדים פוטנציאליים נשארו לדאבון ליבם בירושלים ואחד אחר היה בחו"ל. יש הסוברים שגם לכך דאג בן-גוריון.

בן גוריון בעת השבעת הפיקוד העליון של צה״ל 1948. קרדיט הספריה הלאומית.

האתגר הבא שעמד בפניו היה בלימת הפלישה שנעשתה בלחימה קשה אך עם הצלחה ניכרת, עד ההפוגה הראשונה. במהלך אותה הפוגה פעלה ועדת החמישה לבירור הקרע בין בן-גוריון לחלק מהאלופים במטכ"ל. הוועדה הכינה דוח ביקורתי ביותר כלפי בן-גוריון, שממיטת חוליו, כשהוא סובל מחום גבוה, איים בהתפטרות משני תפקידיו – ראש הממשלה ושר הביטחון. הלחימה הייתה עתידה להתחדש יום למחרת, אך אף אחד לא היה מוכן להסתכן בחידוש המלחמה בלעדיו, והוועדה נכנעה בפני האיום. במבצעי עשרת הימים ועד ההפוגה השנייה, צה"ל יצא כשידו על העליונה. בן-גוריון, בזכות סמכותו האישית, בראייתו האסטרטגית והמדינית, וביכולתו לצפות את הבאות ולהבחין בין עיקר לטפל, התבלט כמצביא הבלתי מעורער של הניצחון במלחמה.

מה הופך אדם למנהיג בקנה מידה היסטורי?

בקודקוד האנושי של ה"משולש". בחרתי בדוגמאות מהחיים של מה שטרומן כינה "מדינות חופשיות". לא משום שאין גילויי מנהיגות והשפעות גורליות על ההיסטוריה גם לדיקטטורים אפלים, אלא משום שבאוטוקרטיות, מנהיגים יוצאי דופן הם במקרים רבים דמויות פסיכופטיות ביסודן, שניתן ללמוד מהן מעט מאוד על דרכי פעולה ראויות. ולרוב אין גם נחת מהתבוננות על תוצאות מנהיגותם.

בתום המסע הקצר הזה, אנחנו יכולים לזהות מה משותף למנהיגות הרואית במשבר: נכונות להביט בעיניים גלויות נוכח המציאות; אופי מגובש, בוגר ומאוזן; יכולת להכיל סתירות מבלי שזה יוביל לשיתוק; קור רוח ושליטה עצמית; ביטחון עצמי וחוש כיוון המאפשר פעולה במינימום היסוסים ; שיח אמת עם עצמך ועם מעגל קבלת ההחלטות הקרוב; הבנה מעמיקה של ההיסטוריה; ותחושה חזקה של שליחות בשירות ערכים וחזון נכונים. ומנהיג גדול הוא, קודם כול, משרת אמת של רעיון גדול ממנו.

מובן שבתוך כך למנהיגים יש גם אגו מפותח; תודעה של הפוליטיקה כנושא שיש בו אלמנט תיאטרלי; הערכה עצמית גבוהה עם מידה מסוימת של מקיאבליזם, וכן חדות אבחנה ומעט אכזריות טבעית. אבל הכול בשירות השליחות, ולא ההפך מכך. גם אצל אדם גדול לא ניתן להפריד באופן מוחלט את המנהיג, מוביל ההכרעות הגדולות והחזון, מהפוליטיקאי המתמרן ומהאדם הפרטי על חולשותיו ויצריו. האדם, וגם המנהיג, הוא גשטאלט, מכלול של תכונות. אלא שמנהיג ראוי פועל מתוך ראיית מציאות חפה מכל אשליה או הונאה עצמית, וכפוף למשמעת ברזל לטובת מימוש המטרה. "אי־תלות זוהרת" כפי שאמרה פעם ציפורה שרת על בן-גוריון, והכרה סטואית בבדידות הבלתי נמנעת בצמרת. למנהיג גדול אין חברים במובן הרגיל של המילה. ריחוק רגשי מסוים הוא הכרחי, הן לצורך פניות בזמן והן כדי לשמור על למחשבה ממוקדת, וכגורם מעצים סמכות. כל זאת לצד הדחף והיכולת לפעול ללא פחד, חופשי מחרדות ומאוזן, גם תחת הלחצים הקשים ביותר.

אנושיות פירושה גם חולשות. וכאלה לא חסרו למנהיגים שעסקנו בהם. לצ'רצ'יל למשל היו דיכאונות שנהג לכנותן "הכלב השחור שלי". דה גול שאחד מעוזריו שאל פעם, "לאן מוביל אותנו נסיך הערפול הזה?" מצא עצמו, ברגעי ההכרעה על גורל אלג'יר ב־1962, מתוסכל מהכורח לקבל מציאות קשה ולהמירה לשליחות גדולה. כך היה כשישב בודד ומדוכא, רחוק מאוויאן ומנציגיו שדנו עם אנשי ה־N.L.F על גורל מדינתו, והוא נאלץ בחוסר ברירה לאשר את הוויתורים הסופיים שאפשרו את ההסכם. בן-גוריון, בעתות משבר, היה נופל למשכב עם חום גבוה. לקראת סיום עבודת ועדת החמישה, הוא כבר היה חולה מאוד, עם חום וגבוה, ובכל זאת לא ויתר כהוא זה, עד שהוועדה נכנעה, לפחות חלקית, לרצונו. כך גם נפל למשכב שמונה שנים מאוחר יותר, ערב מבצע קדש.

כל אחד מהם, כמו גם מנהיגים גדולים אחרים, הבין את כוחה של האמפתיה האנושית והאינטליגנציה הרגשית, גם אם לחלקם, דה גול לדוגמה, הביטוי המעשי שלהן איננו טבעי. כולם הבינו את חשיבות הקשר עם ציבור המונהגים, את הכורח לבנות נראטיב ולהעביר אותו לכלל האזרחים, ולהעניק בכך לפעולת המנהיג ולחזונו משמעות של גדוּלה לאומית, ערכית ומוסרית. בני אדם מחפשים בתהפוכות החיים לא רק הישגים, אלא וקודם כול משמעות. כזאת שתעניק טעם ותוחלת למסע הקשה לעתים, שעמים שלמים, כמו גם יחידים, צועדים בו.

זה המקום לדון במהותה של גדוּלה היסטורית. לגדולתו של מנהיג יש שני היבטים השונים זה מזה: האחד הוא האפקטיביות, קרי תוצאות פעולותיו, הן המיידיות והן ארוכות הטווח, ורישומן על עמים, על אוכלוסיות ועל תולדותיהן. השני הוא גדוּלה אובייקטיבית. אישיותו כשלעצמה, מבחינת מטענה האינטלקטואלי, הייחודיות, עוצמת האופי וכושר הביצוע. קיסר רומאי או נשיא אמריקאי הם אישיות גדולה במובן הראשון, גם אם מבחינת משקלם הסגולי הם אנשים בינוניים. וראש הממשלה של בורונדי או מנהיג קירגיזסטן, לשניהם יש אפקט מוגבל על ההיסטוריה, גם אם מבחינת מאפייני אישיותם, כל אחד מהם הוא אישיות יוצאת דופן. בדמויות כמו צ'רצ'יל, דה גול ובן-גוריון מצטלבים במובהק שני היבטי הגדולה. ובכל זאת ניתן להעריך את משקלם בכל אחד משני ההיבטים האמורים.

מבחינת האפקט ההיסטורי הכולל, ניתן להעריך את צ'רצ'יל כגדול מביניהם. המצב בשנים 1940-1939, הוא שיצר את האיום והאילוצים הכבדים, לצד סדק ההזדמנות. גדולתו של צ'רצ'יל, ובחלק מן הזמן כמעט לבדו, לצד כשרונו לשדר מעמקי הזהות הבריטית את הניואנס הנכון של עמידה איתנה, כעמדה אסטרטגית אך גם כעמדה מוסרית, השפיעה באופן ייחודי, ככל שניתן לשפוט, על כיוון ההיסטוריה במלחמת העולם השנייה. ההחלטה החלופית, למשל, לחתור לשביתת נשק, במאי 1940, תוך חיסכון בחיי אדם מצד כולם, נימוק שהיה לו הד גדול באירופה שזכרה את הרג המיליונים המיותר במלחמת העולם הראשונה, היה עלול לדרדר את העולם אל תקופה חשוכה, ללא סוף ברור. העמידה האיתנה של צ'רצ'יל הציבה את היטלר על קרני הדילמה, והאיצה את הלחץ עליו להחליט על הפלישה לרוסיה, החלטה שהייתה אולי השגיאה הגדולה והמכרעת במלחמה.

מבחינת האינטלקט, עולה דה גול על חבריו לשלישיה. אומנם שני האחרים היו אף הם נואמים וכותבים מוכשרים, וצ'רצ'יל אף חתן פרס נובל לספרות, לאו דווקא על 'ההיסטוריה של העמים דוברי האנגלית'. אבל דה גול היה בלי ספק ענק אינטלקטואלי. עוד בשנת 1933, בהיותו מח"ט בן 44, כתב ספר הגות צבאי בשם 'לקראת צבא מקצועי', שהעלה מחשבות חדשניות ומגובשות על שדה הקרב המודרני ולוחמת שריון ניידת. הספר הזה וספר אחר שכתב לידל הארט בצידה השני של התעלה, שהיה מבוסס על רעיונות דומים, תורגמו על ידי גודריאן שבנה בגרמניה את כוח השריון, והופץ בקרב סגלי המפקדים של הוורמאכט החדש. שנה קודם לכן (1932), דה גול הוציא ספר בשם 'חודה של החרב'. המח"ט, האלמוני עדיין, שטרם ידע כי הוא הולך להיות 'שארל דה גול', כתב ספר מפתיע בשני היבטים: ראשית, ניכרת בספר שליטתו בקשת רחבה של תחומים, בלימודים קלאסיים, בהיסטוריה ובפסיכולוגיה. בפילוסופיה, הוא מתדיין עם ברגסון על מהות האינטואיציה ומתווכח עם ההיסטוריוסופיה של טולסטוי. שנית, וזו מחמאה ל'אקול נורמל סופרייר' ודומיו, דה גול הניח שקוראיו מבינים ומכירים את המושגים ואת עולם האסוציאציות שהספר הזה מעלה. דרכו של דה גול במנהיגות ומדינאות מבורכת ביצירתיות מרעננת ובחדשנות מחשבתית, לצד חדות וערנות אינטלקטואלית שנשמרה עד סוף חייו כמעט.

מבחינת משקל האישיות ועומק ההישג האובייקטיבי, בן-גוריון עולה על צ'רצ'יל ודה גול. אומנם האחרונים פעלו בנסיבות קשות ודרמטיות עבור בריטניה וצרפת, בהתאמה, אך זה היה בשירות אומות שהיו עדיין אימפריות, גם אם בשקיעה, שמאחוריהן מאות שנים של חיים סוברניים, אוכלוסייה של עשרות מיליונים ובעלות תפקיד מרכזי בעיצוב התרבות וההישגים החומריים של אירופה. גם כניעת צרפת, למשל, איננה מאיימת על עצם המשך קיומה הלאומי והפיזי.

בן-גוריון עמד במרכזה של מהפכה חסרת תקדים. עם שמפוזר ב־75 מדינות, שלא חווה קיום סוברני מזה כמעט 2000 שנה, שלשונו, העברית, כמעט מתה, ובניו ובנותיו מאוימים ומופלים בחלקים גדולים של העולם, ועברו לא מזמן את השואה. עד 1946, בן-גוריון היה חלק מחבורה שבנתה מחדש ישות לאומית סוברנית, יש מאין. אולם מ־1947 ואילך, הוא הפך למנהיג היחיד והבלתי מעורער שפיקד על מלחמת השחרור והוביל להקמת מדינת ישראל.

הקמת המדינה בזמן שהוקמה, כניצול הזדמנות היסטורית, קשורה עמוקות לנוכחותו, אישיותו, רצון הברזל, בהירות הראייה וכושר התמרון הפוליטי, ולכושר הביצוע והכריזמה הציבורית של בן-גוריון. ולא ברור אם ומתי הייתה הזדמנות כזו עשויה להישנות. הוא שינה את המסלול ההיסטורי של עם שלם, לא לבדו אך עם ידיו על ההגה, וייתכן באופן שאין שני לו. בן-גוריון הטביע את חותם אישיותו על יצירתה של ישות ריבונות פוליטית ייחודית, לעם שעד אז הצטיין בעיקר בכושר הישרדות כישות דתית־רוחנית לאורך תולדותיו.

וזו, לעניות דעתי, הסיבה שבן-גוריון אינו רק גדול היהודים בדורותינו, אלא מנהיג שגדולתו הסגולית תיזכר ותיחקק לצד שמות המנהיגים הדגולים בעולם, לאורך כל הדורות.

מאמרים נוספים ממחשבה

כריזמה הפוכה

פרופ׳ אווה אילוז
19/12/2024

מה הופך מנהיגים כמו טראמפ ונתניהו, שלא מסתירים את פגמיהם המוסריים, לפופולריים כל כך? לפי פרופ' אווה אילוז, כריזמה מסוג חדש, כמקור כוח ושליטה, מאפשרת להם לצבור אהדה, דווקא על רקע יכולתם להפוך את המשמעות המקובלת של ערכי ליבה ולשכנע שהאמת היא שקר והטוב הוא רע "התוכניות של קמלה האריס מציעות חיזוק משמעותי יותר למעמד […]

למאמר המלא

הכמיהה למנהיג גדול ונזקיה

פרופ׳ מיכה פופר
19/12/2024

המנהיגים הגדולים בהיסטוריה, כריזמטיים ומוכשרים ככל שהיו, זכו למעמד אייקוני הודות לתקופה, לנסיבות המשתנות ולתהליכים פסיכולוגיים וגאו־פוליטיים. אז מדוע המנהיגות נתפסת בטעות כמופע של איש אחד – המנהיג היחיד? פרופ' מיכה פופר מסביר כיצד הטיות ורגשות מוליכים לכשלים בתפיסת המנהיגות ב־7 במאי 2023 פרסם רוגל אלפר מאמר שכותרתו, "גנץ יקבור את מדינת ישראל". הטיעון העיקרי […]

למאמר המלא

מנהיגות בעידן של פופוליזם דיגיטלי

פרופ׳ מוחמד ותד
19/12/2024

דפוסי הפעולה של המנהיגים הפופוליסטיים הם מגוונים, מהירים ויעילים יותר במאה ה־21 הודות לאמצעים הדיגיטליים שעומדים לרשותם. פרופ' מוחמד ותד מסביר כיצד הדיגיטציה מסייעת למנהיגות הפופוליסטית לרוקן את המהות מהמונח ״דמוקרטיה״ ולפגוע במוסדות המגינים עליה. השאלה מהי מנהיגות עולה בזמנים ובהקשרים שונים. התשובות לשאלה זו, שנתפסת לעתים כפשוטה, הן רבות ומגוונות, חלקן אינטואיטיביות. אין בכוונתי […]

למאמר המלא

סולידריות כערך חוקתי

פרופ׳ תמר הוסטובסקי ברנדס
03/09/2024
סולידריות נתפסת כערך תרבותי החיוני לקיומה של חברה בעיקר בשעות משבר. מתחת לפני השטח של המלחמה הנוכחית רוחשת שאלת הסולידריות או מידת הערבות ההדדית שיש לאזרחי ישראל כולם עם המשפחות השכולות, החטופים, תושבי יישובי העוטף וגבול הצפון, חיילי המילואים, ועם הצורך בחוק הגיוס ובשוויון בנטל. מעל כל זה, מבצבץ החשד שלא כל הישראלים מעוניינים בהחזרת החטופים. במצב שבו החברה שסועה ומפורקת, האם חיבור מחדש של הישראלים סביב תחושה של שותפות-גורל תלוי בעיגון הערך התרבותי החמקמק של סולידריות במבנה החוקתי של ישראל? תמר הוסטובסקי ברנדס מציעה דרכים חדשות להתבונן בסולידריות כערך חוקתי הכרחי לישראל.

למאמר המלא

ביזוריות ואזוריות

מרדכי כהן
02/09/2024
מה הקשר בין חוסר התפקוד של הרשויות המקומיות לחולשה של החברה הישראלית? האם יחסי שלטון מרכזי מול שלטון מקומי מחלישים את מוסד המדינה? מרדכי כהן פורס סדרה של כשלים במבנה השלטון המקומי ומציע את חזון האזוריות (לפיו תחולק הארץ לאזורים שיאגדו רשויות שונות ולהם יבוזרו סמכויות מהשלטון המרכזי) כרפורמה מבנית עמוקה שלא רק שתסדיר את הכשלים המנהליים אלא גם תחולל רפובליקה ישראלית דמוקרטית.

למאמר המלא

חברה דת ומדינה בישראל – מועצות וולונטריות ואזוריות

פרופ׳ חביבה פדיה
29/08/2024
מתוך סבך היחסים של היהדות עם הציונות, הדת עם המדינה, הזהותיות הדתיות הרבות בישראל האם ניתן לייצר מודל מוצלח של הפרדת דת ומדינה תוך ניהול ריבוי הזהויות הדתיות ואיפשורן? חביבה פדיה משרטט קווי מיתאר למיתווה של הפרדת דת ומדינה ואיפשור קיומן של חיים דתיים על בסיס אזורי.

למאמר המלא

המכון למחשבה ישראלית מזמינכם להיות מחברי המכון ולהירשם לניוזלטר שלנו!

בתור חברי המכון תקבלו, מיילים על תכני המכון, הזמנות להרצאות, ותוכלו לנהל תקשורת בין-אישית איתנו ולשאול כל שאלה שעולה ברוחכם. כמו כן, תכנים אקסלוסיביים שרק חברים מקבלים

בואו לחשוב יחד איתנו...