הציונות החילונית, ובעקבותיה מדינת ישראל (העברית-ממלכתית), החליפו את הדת כמסגרת רעיונית ומוסדית המגדירה ומארגנת את חיי היהודים כאומה ישראלית מודרנית. אלא שבניגוד לחזון ולכוונות האבות המייסדים של הציונות, ואף שנבנתה על בסיס החילוניות והמודרניות, המדינה הציונית הריבונית העצימה כוחות פוליטיים דתיים
הערך הראשון שמבטא יותר מכול את הציונות על הגדרותיה השונות, הוא ערך המדינה היהודית. ישראל היא המרכז הריבוני היחיד בעולם שיצר הקבלה, על פי חוק, בין הזהות הלאומית שלו לזהותו היהודית־דתית. למעשה מאז קום המדינה, נעשה ניסיון לתחם את מקור הלגיטימציה הזה, לאור המתח שנוצר בין הבסיס הדתי של המדינה לשאיפה לתת לה תוקף חילוני ואוניברסלי. הפתרון היה טשטוש הגבולות בין העקרונות הדתיים לחילוניים, כלומר בין דת ללאום. בהיעדר זהות לאומית ישראלית מגובשת נותרה לאזרח המדינה הצעירה הזהות היהודית, שהיא דתית בעיקרה.
בעבר הלא רחוק נקשרה החילוניות הישראלית בשלוש אידאולוגיות מרכזיות שהשפעתן נחלשה עם השנים: הציונות (ובתוך כך יצירת אדם עברי חדש, "החלוץ" וה"צבר", שעומד במרכז), הליברליזם (המדגיש את חירות הפרט) והסוציאליזם (כתנועה רעיונית והתיישבותית).
הציונות החילונית, ובעקבותיה מדינת ישראל (העברית ממלכתית), החליפה את הדת כמסגרת רעיונית ומוסדית המגדירה ומארגנת את חיי היהודים כאומה ישראלית מודרנית. גם האידיאולוגיה הליברלית, כזרם רעיוני, צמחה מתוך החילוניות. כך למשל, חיים ויצמן מפלגת הציונים הכלליים, המפלגה הפרוגרסיבית ולאחר מכן המפלגה הליברלית העצמאית, יצרו תמהיל של חילוניות, שמקורו במסורת החילונית הליברלית באירופה, עם דאגה לזכויות הפרט ותמיכה ברעיון השוק החופשי. לעיתים הםאף שיתפו פעולה עם השמאל הסוציאליסטי במטרה להדוף ניסיונות לכפייה דתית.
הדוגמה הבולטת ביותר לכך מבחינה היסטורית: הליברלים והסוציאליסטים (או כפי שהם כונו אז: הגוש האזרחי והגוש הפועלי) התאחדו אל מול ההתנגדות של המחנה החרדי וחלקים מאנשי המזרחי להשתתפות נשים בבחירות לאספת הנבחרים, ב־1920. ההתנגדות הגיעה מכיוונו של הרב יצחק הכהן קוק (הראי"ה), שטען כי השתתפות נשים בפוליטיקה אינה כדרך התורה. שיתוף הפעולה בין הליברלים לסוציאליסטים הכשיל את הניסיון של החרדים והדתיים לשלול מהנשים את זכות הבחירה לאספת הנבחרים.
גם מדינת הרווחה, שהמודל שלה נעשה רווח במדינות המערב בשנות ה־50 של המאה הקודמת, היא ביטוי למדינה מודרנית חילונית שאין לה אחיזה אידיאולוגית במסורות דתיות קדומות. מדיניות הרווחה של מדינת ישראל, בשני העשורים הראשונים לקיומה, קודמה על ידי ממשלות מפא"י/העבודה, שהושפעו מזרמים אידיאולוגיים ציוניים חילוניים כמו הסוציאליזם ומפעליו ההתיישבותיים, החברתיים והכלכליים.
למעשה, כל האידיאולוגיות והתנועות החברתיות המרכזיות שפעלו במאה ה־19 וה־20 עוצבו והובלו על ידי אנשי רוח ומעשה חילונים וליברלים, שקראו תיגר על הממסד הדתי או על הדת כאורח חיים. מכאן שגם סוציאליסטים וליברלים, על אף המחלוקת ביניהם בנושאי כלכלה וחברה, תמכו בחופש מדת.
עליית כוחה של הציונות הדתית והזהות היהודית
כאמור, החילוניות הייתה הכוח המניע מאחורי הרעיון הציוני והגשמתו. בהיותה תנועה חילונית בעיקרה הסיטה הציונות את מקור הסמכות מהאל לאדם, יצרה איש ואישה עבריים, ולאחר מכן עם הקמת המדינה, גם ישראלים חדשים. היא הפכה את העברית משפת קודש עתיקה, המשמשת בעיקר בפולחן, לשפת דיבור מודרנית.
ביחסה ליהדות, הציונות הייתה אמביוולנטית. הציונות החילונית השתמשה – בלי להבין את השלכות גיוס הדת לצרכיה – במשיחיות כגילוי אמוני דתי ובסמלים דתיים (סמל המנורה, הבחירה בשם כנסת לבית המחוקקים הישראלי, השימוש בשיח דתי בשיחות חולין ועוד) כחלק ממאבקה להקמת בית לאומי בארץ ישראל.
גם גרשם שלום סבר שהציונות טעונה במשמעויות ורעיונות דתיים של קדושה, למרות היותה חילונית. על הטעות הזאת – פרויקט החיבור בין דת ללאומיות והשימוש בשפה דתית, במונחים של גאולה, לצרכים פוליטיים – אנו משלמים עד היום. משום שבסופו של דבר היהדות היא דת, וכל ניסיון לצבוע אותה בתרבות או בלאומיות מסתיים בהאדרת הצביון הדתי של המדינה.
ולא זו בלבד אלא שבניגוד לחזון ולכוונות של האבות המייסדים של הציונות ושל מדינת ישראל (הרצל, אחד העם, ז'בוטינסקי, בן גוריון), ואף שנבנתה על בסיס החילוניות והמודרניות, הישות הציונית הריבונית העצימה כוחות פוליטיים, דתיים וחרדיים. כפי שיוסי שיין מציין בספרו 'המאה הישראלית': "בעוד חזון הקמת המדינה התבסס על מורשת הלאומיות המודרנית הבנויה על עקרון ההגדרה העצמית, ולא על הדת וההלכה שהריבונות אינה על סדר היום שלהן, העצימה המערכת הפוליטית והמוסדית דווקא את הכוחות האורתודוקסיים."[1]
בספרו 'מדינת היהודים' הדגיש הרצל עצמו כי האמונה הדתית אסור לה לקבל ביטוי במרחב הציבורי, וכחלק מחזון הציונות המדינית שלו, המרומם את ערך החירות וקידום המדע, קבע נחרצות כי יש להפריד את הדת מהמדינה ולהשאירה במרחב הפרטי והקהילתי בלבד. דומה כי מילותיו מדברות בעד עצמן:
"האם יהיה לנו באחרונה גם שלטון הדת? לא! האמונה היא הקשר המאחדנו, אך המדע עושה אותנו לאנשים חופשיים. כל נדנוד מחשבה של כוהנינו לייסד שלטון דת נפר בראשיתו. אנו נדע לכלוא אותם בתחום בתי הכנסיות, כשם שנחזיק את חיל צבאנו בבתי הקסרקטין. לצבא ולכהונה ניתן כבוד גדול, כיאות לתפקידם הנכבד. אבל לא להם לחוות דעה בענייני המדינה, אשר מידה ניתן להם הכבוד כי התערבותם תהיה לנו למכשול מבית ומחוץ."[2]
החלטתו של בן גוריון לחתום על מכתב הסטטוס קוו, ב־19 ביוני 1947, המעניק לרבני האורתודוקסיה היהודית מאחזי שליטה וסמכויות בנושאים מהותיים כמו צביון השבת, כללי הכשרות, מערכת החינוך ודיני האישות,[3] ערערה על החזון הציוני של הרצל. היה זה רק הקדימון לפגיעה בצביון המדינה שעתידה לקום ולתסמונת סטוקהולם שבה לקתה הציוניות החילונית, זמן קצר לאחר שנשבתה רגשית בחיק הציונות הדתית.
כמעט מיותר לציין שמדינת ישראל אינה מקיימת עוד את חזונו של הרצל, שהחוק על שמו שנחקק ב־2004, נועד לחנך את "הדורות הבאים" לעצב את "מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני. "[4]
סכנת המיזוג בין דת ללאום
הערך מדינה יהודית, המחבר בין לאום לדת, מכשיר במקרים רבים תופעות של כפייה דתית והדתה במרחב הציבורי והאישי. רוב החילונים, כולל חילונים רבים הנמנים עם השמאל הציוני והליברלי, רואים בפגיעה בערך הזה משום פגיעה בלאומיות ובזהות הציונית של המדינה וזרז להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה, אבל התפיסה הזאת מוטעית. כדי לשמור על המסגרת הלאומית שלנו יש לכרוך את רעיון (או חזון) הלאומיות עם העבריות והישראליות, ולא עם היהדות.
במאמרו 'העם, הדת והמדינה' חזר ישעיהו ליבוביץ על הטענה כי היהדות היא דת ולא לאום.[5] עם זאת, הוא שגה באבחנה כי לדתיים אין עניין בשינוי פני המשטר והפיכתו לדתי ולהלכתי. טענתו זו לא עמדה במבחן הזמן. המאמר נכתב ב־1954, כאשר הרוב החילוני בישראל היה מובהק הן בהנהגה והן בהרכב הדמוגרפי של החברה. אלא מה שהיה נכון אז אינו נכון היום. כיום יש לדתיים־הלאומיים, ואפילו לחרדים ובוודאי לחרד"לים, אספירציות להשפיע על צביונה של המדינה ולא להסתפק בחיזוק "חברת הלומדים", כלשונו של הסוציולוג מנחם פרידמן.
נוכח האספירציות המסוכנות האלה, וההתקפה הבלתי פוסקת על זהות המדינה, יש לעצב מחדש תרבות ואתוס ערכי השואבים את השראתם ממקורות עבריים וישראליים. התרבות הזאת לא תתכחש ליהדות. היא תכיר בקיומה של האחרונה ואף תאמץ חלק מערכיה שעולים בקנה אחד עם עקרונות ההומניזם, החירות והשמירה על כבוד האדם. עם זאת, התרבות העברית־ישראלית, ולא היהדות, היא זו שצריכה לעמוד במרכז ההוויה והיצירה של האדם התבוני והחופשי במדינת ישראל.
תרבות ישראלית־עברית היא בהכרח חילונית ובחלקה מסורתית ומה שמוגדר יהודי הוא קודם כול ולפני הכול דתי, משום שבבסיסה היהדות היא אמונה דתית ולא תרבות או לאום שהוא מושג חילוני. גם התשתית של המופעים התרבותיים של היהדות – אוכל, שירים, חזנות, פיוט, מוסדות קהילתיים – היא דתית. כך למשל, אוכל הוא לעולם כשר, השירה היא תמיד אמונית (פיוטים), ומיותר כמעט לציין את ההקשר הדתי של החזנות: גם המוסדות הקהילתיים היהודיים מונהגים, לרוב, על ידי רב הקהילה וכן הלאה.
הזהות הישראלית מבוססת על רעיונות, ערכים ותפיסות, ולא על משתנים כמו מוצא אתני וקשרי דם, שהם משתנים שבונים חומות של התבדלות וגורמים לסגירות ביחס לאחר. כך למשל, זהות דתית יהודית למדינה, בניגוד ללאומית ישראלית, מבוססת על הגדרה אנומלית המתעדפת יהודי חרדי מבריסל על פני אזרח דרוזי המשרת בצבא.[6] לעומת זאת, זהות ישראלית מדינתית אינה חלק מאותה פוליטיקה של זהויות, שממלאת תפקיד כה מרכזי בפירוקה של החברה בישראל. בסיכומו של דבר, הציונות הדתית היא הכוח הרעיוני והפוליטי שמונע את הקמתה של מדינה ישראלית המושתתת על זהות לאומית ואזרחית, ומטפח זהות צרה וסגורה הנשענת על תפיסה של עליונות יהודית או דתית.
ד"ר שגיא אלבז הוא מרצה בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר במכון למחשבה ישראלית.
[1] שיין, י' (2019). המאה הישראלית והישראליזציה של היהדות. ראשון לציון: הוצאת ידיעות אחרונות. עמ' 42.
[2] הרצל, ב"ז (2008). מדינת היהודים. אלטנוילנד. תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות. עמ' 91.
[3] חודשים ספורים לפני כ"ט בנובמבר – מועד הצעת תוכנית האו"ם לחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית – שיגר בן גוריון את המכתב לראשי אגודת ישראל בניסיון לרכך את הסתייגותם מצביון המדינה העתידית ולגייסם לפעולות שתדלנות למענה. תוכן המכתב משפיע על מערכת היחסים המורכבת בין דת ומדינה ובין דתיים לחילונים עד עצם היום הזה, ובמובן מסוים מהווה בסיס להבנות ובעיקר למחלוקות בתחומים אלה.
[4] חוק בנימין זאב הרצל (ציון זכרו ופועלו), התשס"ד-2004.
[5] המאמר פורסם גם בספרו של ישעיהו ליבוביץ, יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל. תל אביב: שוקן.
[6] האזרח היהודי בישראל אינו אמור להגדיר את זהותו הלאומית על פי השייכות הדתית שלו, ממש כשם שהצרפתי, האנגלי, האיטלקי או הרוסי אינם מבססים את הלאומיות שלהם על דתם הנוצרית: הקתולית, הפרוטסטנטית או האורתודוקסית.
