בתאריך 7 במאי 2023 פרסם רוגל אלפר מאמר בעיתון הארץ שכותרתו: "גנץ יקבור את מדינת ישראל ". הטיעון העיקרי במאמר הוא שהמתינות והפשרנות המזוהים עם גנץ יש בהם משום ערובה לכך ששום דבר לא ישתנה אם גנץ יהיה ראש ממשלה. "ישראל תיקבר". חיזוק לטיעון זה מובא על ידיו באמצעות הדוגמאות של גורבצ'וב מנהיג ברית המועצות ודה קלרק ראש ממשלת דרום אפריקה, שני מנהיגים המזוהים עם תהפוכות גדולות. הסיפא: המנהיג שיציל את ישראל מ"קבורה" צריך להיות מהפכן, לא פשרן. פשרנות ומתינות לא יביאו לשינוי ההכרחי. יש בטיעון זה משום ביטוי לטיעון יותר עקרוני שהוצג עוד במאה התשע עשרה על ידי הוגה הדעות האנגלי תומס קרלייל, לפיו: "ההיסטוריה אינה אלא ביוגרפיה של מנהיגים ". המנהיג הוא חזות הכל, הוא הקובע את האירועים ההיסטוריים. הבה נבחן טענה זו באמצעות כמה דוגמאות כולל אלה שצוינו על ידי אלפר.
אתחיל במנהיג שנחשב בעיני רבים כגדול המנהיגים בעידן המודרני : וינסטון צ'רצ'יל. צ'רצ'יל פרש מהחיים הפוליטיים בגיל 66 אחרי קריירה מגוונת. הוא היה שר הפנים, שר המושבות, שר האוויריה, ושר הצי בתקופת הכישלון המהדהד במלחמה בגליפולי – עובדה שהעניקה לו בעיני רבים תווית של "לוזר". אם צ'רצ'יל היה נשאר בביתו כפנסיונר, לא היו מייחסים לו מנהיגות גדולה. כידוע, התפטרות ראש הממשלה הבריטית צ'מברליין וחוסר היכולת להסכים על מועמד אחר החזירו אותו מחיי הפרישה לראשות הממשלה ערב מלחמת העולם השנייה . מנהיגותו במלחמה היקנתה לו את תהילת המנהיג הגדול .
מותו הפתאומי של פרקנלין דלאנו רוזוולט הפך את הארי טרומן סגנו, לנשיא ארה"ב . על רקע הכריזמה של רוזוולט, נחשב טרומן לאדם אפור. הציפיות ממנו היו מצומצמות. טרומן כנשיא קיבל כמה החלטות שהן מהנועזות שהתקבלו על ידי מנהיג מאז ומעולם.
אברהם לינקולן לפני בחירתו ובתקופת כהונתו נחשב על ידי רבים למנהיג חלש והססן. עשרות שנים לאחר הירצחו בשנת 1865 הוא נשכח מלב. הוא החל להפוך לאייקון של מנהיגות רק בתחילת המאה העשרים.
קורותיו של מיכאל גורבצ'וב יכולים לשמש קונטרס לקומוניסט הממסדי הרצוי בברית המועצות. הוא קיבל פרסים מהמפלגה כנער על הצטיינות ב"עמל חקלאי". משום הקונפורמיות שלו, נתמנה עד מהרה לעוזר למנהל מחלקת התעמולה בארגון הנוער הקומוניסטי (הקומסומול). היה מפקח חקלאות. בקיצור, הוא היה "נער הפוסטר "של המפלגה, הצעיר האהוד על מנהיגיה. פטרונו המובהק היה יורי אנדרופוב ראש הקג"ב שקשה למצוא שמרן גדול ממנו. הלה, שהפך למנהיג ברית המועצות נפטר תוך זמן קצר. מחליפו איוון צ'רניינקו נפטר גם הוא אחרי שנה, וכך, גורבצ'וב נושא כליהם וחביבם נבחר בגיל 54 למנהיג ברית המועצות וזאת בעיקר משום קשריו וצייתנותו. צריך דמיון רב כדי לנבא שאדם עם קורות חיים כאלה יהפוך למנהיג בולט.
קשה לתאר רקע יותר שמרני מזה של פרדריק דה קלרק ראש ממשלת דרום אפריקה . אביו היה נשיא הסנאט, דודו היה ראש ממשלה בשנות החמישים. הוא ספג את שמרנות המפלגה ואת תפיסת האפרטהייד מילדות. הוא עצמו נכנס לראשונה לפרלמנט בשנת 1969 כנבחר מטעם מפלגת השלטון השמרנית לאומנית. לימים הוא נכנס לנעלי ראש הממשלה פיטר בותה לאחר שהלה לקה בשבץ . גם במקרה הזה צריך דמיון מפותח כדי לחשוב שאדם עם רקע כזה יהפוך לרפורמיסט שלא רק יפתח את הדלת לשלטון השחורים אלא גם יסכים לכהן כסגנו של נלסון מנדלה שנבחר לנשיאות לאחר שחרורו מהכלא.
שתי מסקנות ברורות משתמעות מהדוגמאות החלקיות הללו. א. ניבוי לגבי שינויים משמעותיים שיתקיימו רק על סמך מאפייני המנהיג המתוארים בתקשורת בנקודת זמן נתונה הוא מוגבל. במקרים רבים הוא מתברר כשגוי.
ב. יש משקל חסר עד כדי התעלמות מנסיבות ותהליכים פסיכולוגיים וגיאו-פוליטיים כאשר עוסקים במנהיגים והקשר שביניהם לבין שינויים פוליטיים משמעותיים. "באין מלחמה", כתב תיאודור רוזוולט, "לא תקבל את הגנרל הגדול ביותר, באין אירוע גדול, לא תקבל את המדינאי הגדול ביותר. אילו חי לינקולן בימים של שלום, איש לא היה מכיר היום את שמו".
הדבר המדאיג הוא שגישתו של אלפר למנהיגים היא הטיה המשותפת למרבית האנשים. זוהי הטיה שנחקרה רבות והיא ידועה בספרות המחקר כ"טעות הייחוס הבסיסית"( (the fundamental attribution error). עיקרה: מתן משקל יתר לאנשים – לשחקנים בסיטואציה, תוך צמצום התייחסות ואפילו התעלמות מנסיבות אחרות. כך למשל, במחקר ידוע נתנו לאנשים לבחור סיבה אחת מתוך ארבע סיבות שונות להצלחה של אירועים. כל הסיבות היו אפשריות באותה מידה של הסתברות, אבל רוב האנשים בחרו במנהיגות כהסבר להצלחה. אנשים גם ייחסו משקל רב – כמעט בלעדי – לגורבצ'וב במהפכה שהתחוללה בברית המועצות, משקל פחות בהרבה ניתן לתהליכים כמו דעיכתה של כלכלת ברית המועצות שהראו כי "השיטה" אינה עובדת. הטיות כאלה ניכרות באופן בולט במסעי בחירות בעולם המערבי. אנשים ממעטים לנתח תהליכים חברתיים, כלכליים או גיאופוליטיים בבואם להצביע בבחירות.
יש להטיה אוניברסלית זו מקורות רבים שתיקצר היריעה מלפרטם. בתמצית, הטענה היא שאנו, בני האדם, באים לעולם ונשארים חסרי אונים זמן רב יותר מכל יונק אחר.
תקופה ארוכה, חיינו תלויים בכל היבט אפשרי ב"דמויות גדולות" הדואגות לקיומנו מטפלות במחסורנו ומעניקות לנו תחושת ביטחון קיומי. לתחושות "אבולוציוניות ראשוניות" אלה יש כפי שטענו הוגים כמו פרויד ובולבי גם משקעים פסיכולוגיים – כמיהה טבועה להורה חזק ומגונן . כמיהה זו היא לרוב סמויה כאשר אנו בוגרים, אך ההיסטוריה מזמנת לנו עשרות דוגמאות המדגימות בעליל שבמצבי משבר, כמיהה זו מתפרצת ונעשית גלויה . אז יש לעיתים אפילו תביעה גלויה ל"מנהיג חזק" ל"מנהיג גדול ". הדוגמה ההיסטורית הבולטת היא כמובן זו של גרמניה הנאצית, אך אין היא יחידה.
היש משמעות לאבחנות והטיעונים שהוצגו כאן מעבר לעניין התיאורטי והמחקרי? הטענה המוצעת היא שמדובר בתובנה שיש לה ערך מעשי . היא גוררת התמודדות אחרת מזו של התהליך האינסטינקטיבי. אם נשכיל להבין זאת, נוכל להיזהר יותר כי ניטיב להבין שאין להשליך את כל יהבנו על מנהיג אחד ש"אין בלתו ". לטענה זו יש תוקף רב במיוחד במשטרים דמוקרטיים בהם שלא כמו במונרכיות שהתקיימו מאות בשנים, החלטות גדולות (כמו למשל יציאה למלחמה) אינן מתקבלות על ידי אדם אחד. כיום, יש קבינטים, יש מגבלות חוקתיות ,יש ועדות מייעצות, גופים פרלמנטריים, נושאי תפקידים מקצועיים בכל תחומי החיים של אומה. אשר על כן, מוטב לעסוק בתהליכי הבניה מרכזיים שיטיבו את תהליך קביעת העדיפויות ותהליכי קבלת החלטות אשר ישפרו את איכות ומעורבות האנשים במעטפת הסובבת את המנהיג בכל מרחב ההחלטות החשובות שהוא נמצא במרכזן. הבניה כזו עדיפה מבחינת ניהול סיכונים בהשוואה לבחירה של אדם בודד שכל מה שיש לו הוא את המאפיין המתעתע הקרוי "כריזמה" שהיא תופעה בעיני המתבונן שמקורותיה כאמור בכמיהות ראשוניות הטבועות בנו כיצורים מונהגים.
