מאמר זה מבקש להצביע על אחת הבעיות המבניות של המרחב הישראלי: היותו נתון למניפולציות דתיות, אתניות ולאומיות שהן על פי רוב סמויות מן העין ואינן מוכרות לציבור. המאמר מבקש להטיל זרקור על הבניה זו ולחשוף את המניפולציות הללו דרך התמקדות בסדרת הספרים של מדריך הטיולים הותיק ד"ר זאב בן אריה העוסקת בהיסטוריה ובפוליטיקה של המרחב הישראלי עם דגש על אתרים קדושים ורוחניים. ישראל הרשמית ואף ההגמונית מתנערת ממרחבי הקדושה המצויים בה אולם בו זמנית היא עוסקת בניכוסם. מהלך זה מתבצע במספר שלבים: הפיכת אתרי מורשת ערבים מוסלמים ליהודים במסגרת ייהוד המרחב והפיכת מרחבי קדושה למרחבים המסומנים אתנית כמזוהים עם השכבות העממיות של ישראל והשכבות החרדיות בה. המאמר מציע לבצע חשיבה חדשה אודות מרחבי הקדושה המצוים ישראל ולהמשיגם מחדש כמעצבי החווייה הקולקטיבית הישראלית.
הספר "תרבות האלה בישראל" נפתח בהצהרה: "ספר זה הינו הראשון בסדרה של עשרה ספרים על מסורות רוחניות ומקומות קדושים ומיוחדים בארץ ישראל". זוהי הצהרה שהייתה נחשבת יומרנית מצד כותבים רבים, אולם לא במקרה שלפנינו. בן אריה כתב עד כה עשרים ספרים מרתקים על תרבויות רוחניות בעולם כולו, ועתה מוקדשת הסדרה החדשה שלו לארץ ישראל, ממנה יצאו לאור כבר הספרים על "תרבות האלה בישראל", על בית המקדש – "לגעת בקדושה- תפיסה חדשה לגבי המשכן ובית המקדש", ו-"האלים באים" על התפתחות ההיסטוריה האנושית דתית בישראל. בקרוב יופיעו ספרים על עליות לרגל בארץ ישראל, ועל מורשות הנצרות והאסלאם השזורות לבלי הפרד בקורות הארץ; ספר אחד עוסק במסדר הסופי השאדילי יאשרוטי שבעכו: "שניים שהם אחד" מעין יד וזכר לשייח' עומר רייס, שהיה דמות רוחנית מרשימה ביותר. למרבה הצער נפטר השייח', שהיה גם ד"ר לכימיה, בדמי ימיו, ומעטים היהודים שהכירוהו למרות פתיחותו הרבה לשיח בין-דתי. ואכן, ספריו של בן אריה מעמידים אופוזיציה לישראל הרשמית, המתכחשת למורשת הקדושה המצויה בשכבותיה הקדומות, הפרה-יהודיות, ובנוסף לכך מפנה עורף להיותה ארץ מקודשת לשלוש הדתות המרכזיות של העולם. למעשה מתנהלת ישראל הרשמית בכמה וקטורים מול האתרים הקדושים. מול האתרים היהודים מנוהלת מדיניות של זיהוי עם אתניות מסומנת, עממית מזרחית. מול האתרים הנוצרים מנהלת ישראל מדיניות של התעלמות, ומול אתרים מוסלמיים- יהוד או הכחדה פיסית ממש. כך למשל קובע דורון בר במאמרו "המקומות הקדושים ליהודים במדינת ישראל- בין מסורת לחידוש" שפורסם בכתב העת זמנים כי קבר עלי אבו הורירה היה לקבר רבן גמליאל ובהמשך מציין כי נבי ימין הפך לקבר בנימין בן יעקב, וקבר שייח עריב הפך לקבר שמשון.
ספריו של בן אריה מטעימים את היותה של ישראל קפסולה מרוכזת ומזוקקת של מקומות קדושים, מקדושה פאגאנית המחוברת לקוסמוס, דרך שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות ועד למקומות המקודשים לכתות ולדתות "קטנות" שצמחו בהשראתן.
ארץ הקודש אמרנו? דומה כי ישראל המדינתית (ולא העממית) בורחת מן הקדושה. למרבה הצער רשלנות פושעת, זוהמה וליכלוך, הזנחה וניוול, כיעור ואנטי אסתטיקה שולטים בכיפה. בניגוד מוחלט למחויבות שהיא מפגינה בכל הנוגע לייצור הקדושה החילונית, המדינתית, מתנערת ישראל הרשמית מכל אתר דתי. כך מוחמצת לא רק החוויה הדתית אלא אף החויה הרליגיוזית, המעניקה אף לאדם חילוני מפגש נדיר עם המסתורין והקדושה, הפליאה והחסד. מנת חלקו של מי שמבקש לחרוג לרגע מן היום יום אל עבר מגע עם הטרנסצנדנטי, בתיווכה של אותה אנרגיה מופלאה ומיוחדת במינה המצויה במקומות קדושים היא עלובה.
די במבט חטוף במוסדות כמו הכנסת, בית המשפט העליון, אנדרטת רבין, המוזיאונים ובתי עיריה שונים, לעומת רחבת הכותל, קבר רחל, קבר הבאבא סאלי או מירון, בכדי לעמוד על גודל הפער האסתטי וברמת התחזוקה והארגון. מתי לאחרונה נערכה תחרות אדריכלית מדוברת ויוקרתית לשיקומו של מבנה דתי זה או אחר? כיצד מתנהלת הכניסה אליהם? ההליכה בהם? מהו משטר ההימצאות בתוכם? הפערים בין המוסדות האוצרים בחובם את תמצית לשדה של המדינה המודרנית לאתרים רוחניים ודתיים זועקת לשמיים. בעוד המדינה מקפידה, או לפחות מנסה להקפיד, על עמידה בקני מידה בינלאומיים של יופי ניקיון ואסתטיקה בכל הנוגע למוסדות חילוניים, מוזנחים האתרים הקדושים.
אתרי הקדושה המוטענים שכבות שכבות של אלפי שנות רוחניות דתית קדושה הם לא פעם איים של עזובה אסתטית. ההשוואה לנעשה בעולם מחדדת את הפער. אתרים קדושים כדוגמת לורד בצרפת, או פאטימה בפורטוגל מתוחזקים למשעי, בתי כנסת במדינות רבות בהן קיימים יהודים מעטים בלבד נשמרים כמוזיאונים. מדינות חוגגות את הגיוון האתני והדתי הנמצא בהן.
בן אריה ער לרלגיוזיות של שפות ההתגלות והקדושה השונות. כך הוא כותב בספרו "לגעת בקדושה": "פגשתי נוצרים רבים שסיפרו לי על חוויות של קדושה שהם חוו בזמן ביקור בכותל, וכמה יהודים דתיים שסיפרו לי על חוויות של קדושה בזמן שביקרו במקדשים בהודו או בקתדרלות הגותיות הנפלאות באיטליה. לפי הבנתי הכותל צריך להיות מקום קדוש לכל העמים".
בספר "האלים באים" מבקש בן אריה להטיל זרקור על הקשר בין מצרים הקדומה, על פירמידות הענק שלה ותרבותה המאגית, לכנען, ארץ ישראל הקדומה, עוד לפני הגעת בני ישראל והבאת המונותיאיזם לאזור ועוסק בבחירת מיקומם של ערים עתיקות ומקדשים. בחירה זו מעולם לא הייתה בחירה סתמית, אלא תוכננה על ידי הארכיטקטים והבנאים הקדמונים בקפדנות מירבית: "בכדי שמקום יהיה קדוש הייתה צריכה להיות לו אוריינטציה כפולה, האחת כלפי גרמי השמיים, ובמיוחד הזריחה והשקיעה של השמש ביום הארוך והקצר בשנה ובימי השיויון, והשנייה כלפי תוואי נוף בולטים על פני האדמה, כגון הרים גבוהים, סלעים בולטים, עמקים וערוצי נחלים. הנושא הזה נמצא בהערכת חסר במחקר". אכן, התרבות המודרנית, המכורה לאורות הפלורסנט והסובלת מזיהומי אור קבועים, איבדה את הרגישות לרגעי הזריחה והשקיעה בארבעת הימים המיוחדים בכל שנה קלנדרית. גם הזווית המדויקת ממנה אפשר לראות הר, בבחינת השתלבות בארכיטקטורה הטבעית שיוצר המקום, רחוקה בדרך כלל מיסודות התכנון המודרני.
הספר "תרבות האלה בישראל" מרחיק כבר אל הפרה-היסטוריה. בן אריה מתחקה אחר אתרים רבים המצויים בישראל בהם נמצאים שרידים ארכיאולוגים מופלאים- יריחו, יפתחאל, ירמוך, שער הגולן, עתלית, ואתרים רבים אחרים. רבים כבר יודעים את מה שעדיין בקושי מוזכר על ידי גורמים רשמיים והגמוניים: ברחבי ישראל הייתה תרבות של מגליתים, אבנים גדולות עומדות, בדיוק כמו באנגליה צרפת ספרד וארצות רבות נוספות. לצד מסעות לאושוויץ, או למקומות אחרים המגלמים את השואה, אולי כדאי להתחיל בהכרת ממדי הקדושה והרוחניות הנמצאים למכביר ברחבי הארץ? על שלל הכנסיות היפיפיות הנמצאות בה, המסדרים הסופיים בני מאות השנים, התגליות הארכיאולוגיות החדשות? החינוך לרוחניות החלקי והלא מספק שאנו מוצאים כיום בבתי הספר החילוניים, מחד, והלפיתה בצבתות הדת הממוסדת והמאובנת מאידך, יצרה מצב בו אנו הישראלים מודרים ממורשתנו שלנו עצמנו. תהליך הפיוס עם הטופוגרפיה יכול להצמיח מנעד שלם של תובנות חדשות. ההיפתחות אל מה שהממשי מזמן יכולה גם ליצור דגם חדש של סובלנות בין דתית. ספריו של בן אריה קוראים לייצר תשתית לשיח חדש על ישראליות, ישראליות אשר תעבור תהליך של אוניברסליזציה והכלת האחר, ובכך למעשה תתחבר מחדש אל מקורותיה שלה עצמה. מגע אינטנסיבי עם השכבות הארכיאולוגיות של האדמה יכול להשיב לנו עצמנו ממד רוחני אבוד.
על ספריו של זאב בן אריה: "תרבות האלה בישראל", "לגעת בקדושה", "האלים באים". הוצאת פראג.
