המאמר הקודם במסגרת אבחון זה דן בנושא "על מה לדבר": כיצד להתמקד בעיקר, לדון בנושא אחד בלבד בכל פעם ולברור עובדות "האמת, כל האמת ודבר מלבד האמת". המאמר הנוכחי עובר מ"על מה" ל"איך", כלומר לאופנים בהם כציבור אנו מחברים את העובדות לכדי הסברים ותפיסות עולם: אילו טעויות נעשות וכיצד ניתן להסיק מסקנות באופן לוגי, מדויק ומיטבי. מאמר שלישי ואחרון בסדרה

מעובדות לעמדות ולהסברים

האופן שבו אנחנו מחברים את העובדות זו לזו כדי לייצר השערות והסברים לתופעות רחבות לוקה בכמה הטיות וטעויות לוגיות שחשוב לתת עליהן את הדעת.

הכללות-יתר והכללות-חסר

מגוחך להאשים ברצח רבין את יוצאי תימן או את תושבי הרצליה. מגוחך לא פחות, בעקבות פרשת מלכה לייפר, לדרוש מאולפנות להשקיע מאמצים בחינוך המנהלות והמורות שלא לאנוס תלמידות. כתבה אחת על ניפוץ זגוגית כביכול על ידי מפגין בקפלן אינה מספיקה לגזירת מסקנות מפליגות על כלל המחנה. אומרים שאין להרשיע מגזר שלם; לכל הפחות אין להרשיע כמעט ללא ראיות ומבלי לערוך בירור מקיף. המושג "צ'רי-פיקינג" ('קטיף דובדבנים') משמש לתיאור התופעה של הכללת יתר, זיהוי היוצא מן הכלל ככלל באופן מגמתי לתכלית מוגדרת.

כשלעצמה, הכללה אינה טעות או חטא. ניתן לומר, למשל, שגברים ככלל גבוהים יותר מנשים, על אף דוגמאות הפוכות רבות. אפשר גם לטעון שהציבור האורתודוקסי בארץ נוטה לימין. להתעלם מעובדות אלו בשל יוצאי הדופן שווה ערך להכחשת המציאות. לא תמיד מדובר באמת ב"קומץ", "אספסוף", או "מיעוט שולי לא מייצג". לעיתים, קהילות מכחישות ומסתירות דפוסים ומגמות המתחוללים בתוכן. בעוד שצ'רי-פיקינג פירושו פרקטיקה של הכללת יתר, הרי שלהתייחס לדפוס או לכלל כיוצא מן הכלל זו הכללת חסר – העלולה להיות שגויה ומסוכנת לא פחות.

האמת היא כי אמונות, רגשות ודפוסי התנהגות – מקדמים ובונים יותר ופחות – כן יכולים להשתרש, לצמוח, ולהתפשט בקהילה.  מספר מושגים מעידים על שימוש נרחב וחשוב בהכללות: תרבות, קונצנזוס, רגשות הציבור, אמונות רווחות, ו"הרחוב ה___".  הרי ברור שהתרבות שהישראלית אינה מתארת את כולנו בכל עת, וכי הרגשות בקרב כל בני/ות הציבור אינם זהים. קיימים יוצאים מן הכלל – אך יש גם כלל. למשל, היהדות מתארת שוב ושוב דפוסים קבוצתיים שליליים וקהילות שסטו מן הדרך: האנושות כולה לפני המבול, נינוה, עמלק, שבט בנימין, סדום ועמורה, ובני ישראל בפרשת עגל הזהב. דפוס או תהליך מסוכן ברמת הקהילה מתרחש כאשר בארזים נופלת שלהבת ומתפשטת לשאר היער. "תג מחיר", למשל, אינו מסתכם בקומץ נערים המציירים גרפיטי, על אף שאוכלוסיית המתנחלים בחלקה הארי שומרת חוק. עבריינות מין אינה יוצא דופן חריג בקרב אוכלוסיית הגברים.

הכללות, במידה ואינן יתר או חסר, נדרשות על מנת לבחון באופן בונה ולא מאשים מה נעשה כדי לבלום את התהליכים השליליים, וחשוב מכך: מה צריך להיעשות. הפתרון לבעיית ההכללות הוא איסוף שיטתי של נתונים ומקרים, שנועד להבחין בין הכלל לבין היוצא מן הכלל. כאן יש להיזהר ביתר שאת מצ'רי-פיקינג. אם מרוב העצים לא רואים את היער, הרי שבוודאי לא ניתן לראות את היער מרוב דובדבנים, אצטרובלים וקצות המחט של האורן. הכוונה היא שצריך לרדת לרמת הפרטים הנדרשת ולא מעבר לכך. כך, למשל, אין לי צורך להמשיך ולהתעמק בהתבטאות נוספות של בנו של ראש הממשלה בכדי להבין את תמונת המצב הכוללת במדינת ישראל או את המשימות הלאומיות. נדמה שתיאוריות קשר וקנוניה יורדות במיוחד לפרטי פרטים (כלומר לרמת האצטרובל) באופן שתובע מאמצים רבים על מנת לבחון את אמיתותן ועלול להתיש. תחושת עייפות והתשה יכולה לשמש סימן לעיסוק בטפל ולהעמקת-יתר בטפל. התשה בוויכוח תורמת במיוחד לבעלי הכוח והשררה בהווה ובעתיד.

השוואות מוטעות

הדיון הציבורי עמוס בהשוואות. בדרך כלל, נשווה בין השבט שלנו לשבטים אחרים, או בין היחס שמקבל השבט שלנו ליחס שמקבלים שבטים אחרים. השוואות אלו מכוונות להוכיח קיפוח או אכיפה בררנית, ולמצב אותנו כקורבן, ואת האחר – כמי שקושר קשר נגדנו או כבעל מוסר כפול. מספר ליקויים בולטים באופן בו השוואות אלו מבוצעות, ובייחוד נרשמת התעלמות מהכלל הבסיסי, לפיו להשוואות יש שני טורים: טור הדומה וטור השונה. טור השונה נשמט תכופות כליל. לכן, בהתאם לביטוי האמריקאי הרווח,  אנחנו משווים בין תפוזים לתפוחים וטוענים כי זה וגם זה פרי. טעות נוספת היא השוואות בין תופעות לתופעות דומות בהיקף גדול יותר – לעיתים בהרבה. הבה נכנה אותן: השוואה בין ענב לבין אבטיח.

לדוגמא, בעת הקורונה, הערתי ברשת על חתונות הענק בבני ברק. בתגובה, כתבה לי בת שיח כי היא מזהה אצלי סלידה מהציבור החרדי; זאת, מכיוון שלא כללתי בהערה גם את ההפגנות בבלפור. בתחילה, קוממה אותי הקביעה הנחרצת באשר לרגשות שלי. למרות שיש לי שלושה תארים בפסיכולוגיה – ואולי דווקא כיוון שכך – אני מנסה לגלות משנה זהירות ולזכור כי רק השכינה בוחנת כליות. אולם, האם המבחן ההשוואתי שנערך לי הוגן? ההפגנות בבלפור אמנם היו התאספות ציבורית, בדומה לחתונות בבני ברק. עם זאת, מה לגבי טור השונה בהשוואה? ההפגנות בבלפור נערכו בחוץ; החתונות – בפנים. ההפגנות בבלפור ריכזו אוכלוסייה עם שיעור הדבקה נמוך (ירוק); החתונות – עם שיעור גבוה (אדום). ההפגנות תואמו עם מערכות החוק; החתונות – לא. בהפגנות: שימוש רב (למרות שלא מושלם ולא מלא) במסיכות ובריחוק חברתי; חתונות – לא מזה ולא מזה. בשקלול שני הטורים, הדומה והשונה, ניתן עכשיו להציב השערה נוספת, מלבד סלידה אישית ושרירותית שלי מהציבור החרדי. ייתכן כי הסיבה שהתמקדתי דווקא בחתונות בבני ברק נבעה מכך שראיתי בהן בעיה חמורה יותר. לא הייתי יחידי: סגן ראש עיריית בני ברק התבטא באומץ לגבי ערך חיי האדם בעיר. בעיה דומה לגבי חתונות בקורונה התעוררה במגזר הערבי. המצב השתפר כאשר במקום להדוף את הטענות, נערכו מאמצים ברמת המנהיגות של הקהילה, קמפיינים ציבוריים וחינוך.

שגיאות רבות נובעות מהשמטת טור השונה. באסון בפסטיבל ערד – למשל בניגוד לאסון בהילולה במירון – לא היתה מעורבת פוליטיקה מגזרית או עימות עם גורמי החוק – אותם גורמים עליהם הצביע הרב שרלו. את סרבנות המצפון משמאל מדויק יותר להשוות לסרבנות מימין בעקבות ההתנתקות מאשר ל"תג מחיר". ראוי להשוות ולהנגיד גם את ההבדלים ברקע לסרבנות, כלומר את הערכים והמניעים השונים פה וגם שם. כתרגיל, ניתן גם לנסות להשוות באמת בין תפוז לתפוח, רק כדי להבין עד כמה השוואה כזו מאתגרת, מתישה ומקשה על הדיון. השוואת תקציב התיאטרון לתקציב הישיבות היא השוואת ענב לאבטיח. השוואת העבירה בה הורשה שר הפנים לשעבר (שוחד) לעבירה בה נחשד נשיא המדינה לשעבר (אי-דווח) גם היא השוואת אבטיח וענב.

הפתרון, ברוח ההבחנה בין עיקר וטפל, הוא עריכת השוואות מהותיות בלבד. חשוב להשוות בין תקציבי התשתיות והחינוך בישובים שונים ובין מגזרים שונים. חשוב להשוות בין שכר נשים ושכר גברים, ובין מעמדו של זוג נשים לזה של אשה וגבר. מנגד, האם נוכל לוותר על השוואות קטנוניות, לא מהותיות, שעיקר תפקידן לייצר הגנות רדיפה ו"תרבות של קורבן"? בעקבות הטבח של משפחת פוגל, למשל, נערכה השוואה של המיקום בעמוד הראשון, אותו תפסה הידיעה על הפיגוע, למיקום של ידיעה אחרת. ההשוואה עוררה תרעומת רבה מצדו של אחי הנרצחת. בכל מקרה, צריכות השוואות להיערך באופן מדויק ככל שניתן. יש למנות גם את נקודות הדמיון וגם השוני, ולהקפיד שהמידע יהיה עיקר ולא טפל: האמת, כל האמת ודבר מלבד האמת. לעיתים השוואות נערכות באופן שחוצה תחומים וסוגיות. יש לנסות ולהימנע מכך, בהתאם למדרש: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני"? כך למשל לגבי השוואות בין ההתנתקות והמחאה הכתומה מחד, לבין הרפורמה/ההפיכה המשפטית ומחאת קפלן מאידך. למרות המשותף בין המקרים, הרי זו סוגיה של ריבונות ובעלות על שטח, ואילו זו סוגיה של משטר דמוקרטי והפרדת רשויות. השוואות אלו מורכבות ומבלבלות מאוד. הן גם עלולות להתפזר ברוח "תפסת מרובה – לא תפסת".

ליקוי נוסף בעריכת השוואות הוא הוכחה באמצעות היפותזה, כלומר השוואה על דרך הדמיון. דוגמה לכך יכולה להיות "לו היה פלוני ימני/שמאלני/דתי/חילוני/יהודי/ערבי, בטוח היה מורשע, או שהיה מקבל עונש כבד בהרבה" או "לו גברים היו מקבלים מחזור, זה היה נחשב הישג או סיבה לחגיגה". השוואה על דרך הדמיון ("אילו") יכולה להוביל לשורה של מסקנות מוטעות, כיוון שקשה עד בלתי אפשרי להפריך אותה. כך למשל קרה כששרה בממשלה כונתה "שופר של ראש הממשלה". השרה טענה כי אילו היתה גבר אשכנזי, לא היו מעיזים להצמיד לה כינוי שכזה. איך נבחן את צדקתה? גם אם לא קראו לגבר אשכנזי דווקא בכינוי הזה, אולי השתמשו בכינויים אחרים; כיצד נשפוט אם הם גרועים פחות מ"שופר" או אף יותר? יצא המקרה שזכרתי שעיתונאי בשם עמית סגל כונה גם הוא "שופר של ראש הממשלה". אולם, על מנת לוודא את העובדות הייתי צריך להכריע: מיהו אשכנזי? האם מוצא (יוצא אירופה ואמריקה) נקבע לפי מסורת או לפי זהות סוציו-אקונומית – למשל במקרה של בולגרים? הכרעה נוספת: האם מוצא נקבע הלכתית כמו זהות יהודית (כלומר, על פי האם) או על פי האב? רק לאחר שווידאתי שמר סגל אשכנזי הן מצד אמו והן מצד אביו, יכולתי להפריך סוף-סוף את טענת השרה: גבר אשכנזי דווקא נקרא גם נקרא "שופר של ראש הממשלה". מיותר לציין כי לא השרה ולא תומכיה ברשת הכירו בטעותם. מקרה זה יכול לשמש דוגמה למספר ליקויים שתוארו במאמר זה: העיסוק בטפל, השוואות לא מהותיות וכן הוכחה באמצעות ההיפותזה. גם החוכמה העממית מכירה בבעייתיות של היפותזות, ומכאן הביטוי "לו היו לסבתא שלי גלגלים, היא היתה אוטובוס" ותאומו "לך תוכיח שאין לך אחות". 

האינטואיציה חשובה אך עלולה להטעות

טעויות נוספות בהסקת מסקנות קשורות בהטיות חשיבה, או היוריסטיקות, שהמחקר אודותיהן על ידי הפרופסורים דניאל כהנמן ועמוס טברסקי זכרם לברכה זיכה את כהנמן בפרס נובל. החוקרים הזהירו מפני הסתמכות על אינטואיציה במקום על בירור שיטתי ומסודר של העובדות. כך למשל הטיית הזמינות: תופעה שנגישה לנו לתודעה, נאמין שהיא שכיחה. אם במקרה שמענו לאחרונה על שועל טורף, נחשוש יותר מסכנה זו בפעם הבאה שנצא מהבית. הווה אומר שאם נחשפנו לאחרונה לדיווחים על עבריינות של פלסטינים בשטחים, ניטה יותר להאמין שהתופעה נרחבת; אם נחשפנו לאחרונה יותר לדיווחים על עבריינות יהודית, נעריך את זו כנפוצה יותר. הטיה תאומה היא חוק המספרים הקטנים, המוביל להכללת יתר. הכוונה להסקת מסקנות על בסיס דוגמאות ספורות. למשל, אם פגשנו אישית ארבעה שבדים או ארבעה סנגלים, והם היו נחמדים, נשגה להסיק כי כל השבדים או כל הסנגלים נחמדים.  

בעוד שאינטואיציה יכולה להיות כלי חשוב לחשיבה ולהשערת השערות, כדאי גם לחשוד בה ולהיזהר מקפיצה למסקנות. לכן, כשבנה פרופסור כהנמן את מערך מיון החיילים לצה"ל, הוא דרש מהבוחנים/ות שלא להסתמך יתר על המידה על האינטואיציה ולקבל החלטות באופן מובנה ושיטתי. כדי לבחון אתגר זה, ניקח כדוגמה סוגיה ששבה לאחרונה ללב השיח הציבורי: ההשפעה הביטחונית של ההתנחלויות. יש המאמינים כי התנחלות מגבירה את ביטחון המדינה, ואף שאילולא ההתנתקות ניתן היה למנוע את טבח השבעה באוקטובר. יש בכך הגיון אינטואיטיבי: הימצאותן של התנחלויות פירושה, בין השאר, נוכחות של אזרחים חמושים, שיכולים לסייע לצבא בשעת סכנה. מצד שני, יש הגיון אינטואיטיבי גם בהשקפה ההפוכה: התנחלויות תובעות מצה"ל משימות הגנה על אזרחים לא חמושים, למשל ילדים, ובכלל זה פעולות אכיפת כלפי המתנחלים עצמם (תג מחיר). זאת כנראה הסיבה לכך שבתקופה בה ישראל אחזה ברצועת הביטחון בדרום לבנון, לא הוצע להקים שם יישובים. אז מהי ההשפעה של יישובים/התנחלויות ביו"ש על הביטחון? כיצד ניתן ליישב זאת? מדובר בשאלה של חיים ומוות, ולכן לא היינו מצפים ממקבלי ההחלטות לנחש או לאלתר; אדרבא, היינו מצפים מהם/ן לצלול לתוך הנתונים והפרשנויות, לנתח ולקבל החלטה מושכלת.

אולם, האם אנחנו (הציבור) לא אמורים להיות מקבלי ההחלטות, בעצם? האם הפוליטיקאים אמורים לבחור עבורנו או לממש את הבחירות שלנו? אם אנחנו מקבלי ההחלטות, האם לא חובה עלינו להשכיל יותר בסוגיות של חיים ומוות? כשמדובר בהשפעה של התיישבות/התנחלות על הביטחון, מתקיים כבר עשרות שנים דיון מעמיק של מומחים, שהציבור כלל אינו מודע לו. מומלץ לקרוא את הדו"ח המעמיק והמנומק של האלופים במיל'[2], ושל המועצה לשלום ולביטחון[5]. חשוב להדגיש כי האוכלוסייה ביו"ש אינה עומדת למשפט, וברור שאינה שומרת חוק או 'טובה' פחות או יותר מאוכלוסיות אחרות. הדיון נסוב סביב מדיניות. רקע רחב ופרשנויות ניתן למצוא גם בסרטים תיעודיים כגון "המתנחלים" (בו מתראיינים ראשי תנועת ההתנחלות בעבר ובהווה), "הארץ שמעבר להרים", ו"שליחי האל", ובחומרי קריאה נוספים המייצגים גישות שונות והפוכות על הקשת הפוליטית[1, 4].

משבר המומחיות ואתגר הפרשנות

משבר המומחיות הוא מונח המציין את החשדנות בעולם כיום כלפי מומחים וכלפי ההסתמכות על מקורות שמומחיותם שנויה במחלוקת, למשל בתחום החיסונים. אפקט דאנינג-קרוגר הוא מושג המתייחס לעודף ביטחון שיש לאנשים בידע שלהם, גם כשהוא מוגבל או מבוסס על מקורות מפוקפקים. דפוסים דומים נצפים לגבי רוב, אם לא כל, הסוגיות החברתיות והפוליטיות. משבר המומחיות קשור בהיעדר מסגרת פרשנית מספקת. אנו חשופים להרבה פשט ולמעט דרש. כפי שראינו, תכופות חסרות לנו עובדות משמעותיות להבנת סוגיות שונות. בעובדות, אולם, לא די בכך. הבנה עמוקה דורשת גם מושגים, הקשרים ומודלים כדי לפרש את העובדות. להלן מספר דוגמאות:

• מאמריי הקודמים נגע בסוגיית ההסברה[6, 7]. שאלתי כיצד ניתן לענות לטיעונים מאתגרים, כמו למשל כי מסקנות ועדת אדמונד לוי אינן עולות בקנה אחד עם החוק והמוסכמות הבינלאומיים, כפי שאלו מתבטאים, למשל, באמנת ז'נווה? מובן כי יש להכיר את העובדות, אולם לא די בכך. כדי לעסוק בנושא ההסברה באופן נבון ויעיל כדאי להכיר מודלים בתחום התקשורת והשכנוע, כמו מודלים של פילוח, ומושגים כגון מסר חד-צדדי ודו-צדדי.  
• מדוע אין משילות באדמות הנגב? חשוב לקרוא את מסקנות וועדת פראוור ושל בני בגין. כדי להבין את ההסתייגויות כלפי מסקנות הוועדה צריך להבין בחברה ובתרבות הבדואית וכן במדיניות של האיחוד האירופי. כדי להבין מדוע התוכנית לא יצאה לפועל צריך גם להבין ביוזמה ובניהול של פרויקטים במגזר הציבורי.
• כיצד ניתן להבין עימותים קשים בין עולים לקולטים בשנות החמישים? כדי לקבל תמונה מלאה חשוב להבין בפסיכולוגיה של ההגירה: כיום ניתן ללמוד את התחום בארץ במסלול לתואר שני. דיסציפלינה זו מתארת, מבלי לבטל קיומה של גזענות, כי בעת קליטה והגירה מתרחשים תהליכים אנושיים מאוד וקיצוניים יחסית, גם ובייחוד כשהכוונות טובות: פנטזיות מפוצלות, תהליכי העברה (transference) ורגרסיות, אי-הבנות, חוסר מודעות, קצרים בתקשורת ופערים בנורמות תרבותיות.

חשוב לי לציין שמלבד זאת שאיני מתחייב להיות צודק, גם לי חסר ידע בתחומים שונים ורלוונטיים. כשאני מחפש להשלים ידע והבנה, אני פונה בדרך כלל לגורמים שמחוץ לעולם התקשורת, למשל לפודקאסט המומחים של המכון למחשבה ישראלית[3]. עיתונאות היא משלח יד חיוני לדמוקרטיות, ותחקירים רבים שינו את פני החברה הישראלית. כשמדובר בפרשנות, אולם, נדמה שלא נשמע מספיק קולם של המומחים והמומחות שניחנו בהשכלה האקדמית והניסיון הביצועי ברמות גבוהות. ניקח לדוגמה את הסכסוך הישראלי-ערבי. האם אנו שומעים מספיק מומחים לאומיים ובינלאומיים למדעי המדינה, ליחסים בינלאומיים או לפתרון סכסוכים? ההיסטוריה האנושית הרי רוויה בעימותים וידע רב נצבר הן על סכסוכים והן על יישובם: האם יש צורך להמציא את הגלגל מחדש?

חשוב לומר שגם אני אינני סומך באופן עיוור על האינטואיציה שלי. על פי פסיכולוגיית הגשטאלט, אחד הכלים החשובים ביותר בתקשורת בין אישית ובעבודה מקצועית הוא היכולת לומר: איני יודע. לימוד בחברותא, כמו כל לימוד, מחייב זיהוי אזורים של אי-ידיעה, בלבול וספק. לכן, כתב וילפרד ביון, כי "כל למידה מעוררת חרדה". לפגוש את החוויה הפנימית של "אני לא יודע" ו"אני לא מבין" כרוך בוויתור על תחושת בהירות ושליטה, מה שדורש יושרה ואומץ. מכשול פסיכולוגי נוסף בפני לימוד מכונה הצורך בסגירות: זהו הצורך האנושי בתשובות ברורות, חד משמעיות, "שחור ולבן". בני אדם נבדלים זה מזו במידת הצורך בסגירות, שגובר בעת חרדה. להיפתח לאפשרויות חדשות להבנת המציאות – דעות והסברים – דורש יכולת להתלבט, להטיל ספק באמונות קיימות, להכיל מציאות מורכבת בה רע וטוב קיימים זה לצד זה, מציאות בה תופעות מתקיימות זו לצד זו, כך שקביעות מסוימות לפעמים נכונות ולפעמים לא. לעיתים האמת נמצאת "באמצע", אך לא תמיד, וגם אז אינה בהכרח בדיוק באמצע. המציאות מורכבת, כפי שמזכירים תכופות בשיח. אין הדבר אומר שיש לוותר על הכרעות או על גבולות. למעשה הכרעות, יותר מהידברות, הן אלו היוצרות אחדות. זאת, מכיוון שהן יוצרות בהירות ומביאות ויכוחים מרים לסיומם.   

חשיבה קבוצתית ו"מוסר שבטי"

על פי רוב, כל עם וכל מחנה מאמין בצדקתו. הרבה מאוד מהדיון הפוליטי מורכב מהטפות מוסר, אולי במשאלה שבר-השיח יודה באחריות ובאשמה, וייסוג מעמדתו ומתביעותיו. נדיר שזה מצליח. הטפות מוסר, טענות ותביעות כמעט תמיד מעוררות הטפות, טענות ותביעות מהצד השני. מדוע כל צד מאמין בצדקתו, ומה ניתן לעשות בנדון?

הרקע ל"מוסר שבטי"

באופן טבעי, למחנה או לעם שלנו – כמו לכל קבוצה – זמין יותר מידע על עצמו מאשר על עמים ועל קבוצות אחרים. הכוונה היא שאנו חשופים יותר לרגשות של העם שלנו: לצרכים, לחרדות, למשאלות ולגיוון בתוכנו, כולל הבדלים ושוני בין קבוצות. כמו כן, אנחנו חשופים יותר לעמדות הישראליות: לנימוקים שבהם אנו מסבירים את עצמנו לעצמנו ולעולם, מצדיקים את תביעותינו ומגנים על מעשינו. הטיית הזמינות, שהוסברה לעיל, תגרום לכך שעמדות שתומכות בעמדות הקבוצה אליה אנו משתייכים יהיו נגישות יותר לתודעה שלנו; כך שעמדת הקבוצה תהייה מוכרת יותר ונהירה לנו יותר מאשר עמדות מנוגדות, של קבוצות אחרות, ולכן סביר כי תשכנע אותנו באופן הולך ומתגבר. כך, למשל, בעיתונות הישראלית, רק "הארץ" מכסה במידת מה את נקודת המבט של הפלסטינים בשטחים ואת חיי היום יום שלהם. כמעט ואין בכלל עיסוק בציבור החרדי על ידי כלי התקשורת המרכזיים 'הכלליים'.

ללא חשיפה לדעות שונות, המאתגרות גם את עמדת הקבוצה, נוטים חברי הקבוצה להיסחף בתוך אמונותיהם ורגשותיהם, כולל התחושה שהקבוצה צודקת, בעלת עוצמה, ואף בלתי מנוצחת. הקבוצה הולכת ומשכנעת את עצמה בצדקתה, ללא הצבת סימני שאלה על הנחותיה ועל טענותיה, ועמדותיה הולכות ומקצינות. לתופעה זו, המתגברת תחת לחץ וכשמנגנוני הביקורת הפנימית חלשים, קוראים חשיבה קבוצתית או חשיבת יחד (Groupthink). היא נחשבת לאחראית לשורה של החלטות שגויות ומסוכנות בקבוצות קטנות וגדולות, החל מחוסר הזהירות שהוביל לאסון מעבורת הצ'לנג'ר ועד לקונספציה שסיבכה את ישראל במלחמת יום הכיפורים. ההחלטה לצאת לטיול בנחל צפית, למרות כל האזהרות, יכולה להיות מוסברת גם כן באמצעות גישה זו.

תהליכים פסיכולוגים חשובים נוספים קשורים באופן שבו אנו מייחסים אחראיות וצדק. מיקום שליטה (Locus of Control) הוא מושג המתייחס לאמונות שלנו לגבי המקור של ההצלחות, כמו גם לכישלונות ולקשיים, וכן לפתרונם. הנטייה הפסיכולוגית הנפוצה יותר היא לייחס את ההצלחות למיקום שליטה פנימי, כלומר להעניק לעצמנו את הקרדיט להצלחות, ואילו לייחס כישלונות או בעיות לאחר: מיקום שליטה חיצוני. האחר הוא האשם ואנו הקורבן. בחוכמה העממית נאמר "להצלחה אבות רבים, אבל הכישלון יתום". לצד השאלה מי צודק (אנחנו), נשאלת גם השאלה: מה צודק? דוגמה בולטת היא הדיונים המפרכים בהיסטוריה של ישראל, ובפרט של העיר חברון: מי היה קודם, מי הגיע מתי, ומי רצח יותר. עקרון הצדק, הקריטריון לפיו מוכרע מה נכון ומה לא נכון, מה הגון, מוסרי או צודק, מושפע באופן טבעי מהחרדות, מהמשאלות ומהאינטרסים המשותפים. זו לא בהכרח צביעות. המציאות מורכבת ורבת פנים, ומושג הצדק אכן יכול להיות מפורש בדרכים רבות. ההגנה על זכויותינו היא ביטוי של הישרדות ושל יצר השימור העצמי, מעין הרחבה של "אם אין אני לי, מי לי?" לרמת הקבוצה: אם אין אנו לנו, מי לנו? פסיכולוגים כינו תופעה זו הטיית הצדק בשירות האני. הטיה זו, בתוספת לחשיבה קבוצתית ולמיקום שליטה חיצוני הם בין הגורמים לכך שכל קבוצה עסוקה יותר בהכנעה ובשינוי של קבוצות אחרות, מאשר בשינוי עצמי.

תהליכי קבוצות מסבירים גם את התפתחות האמונה באויב פנימי בוגדני, אשר מונע מהקבוצה להפעיל את מלוא כוחה ולנצח את האויב החיצוני. אמונה זו מסייעת כנגד החרדה באמצעות שימור המשאלה בהצלה. יש שעיר לעזאזל, הסבר למה הניצחון אינו מגיע. כשנגבור על בוגדים נוכל סוף סוף לנצח את האויב. מחנות שונים מטיחים זה בזה: "הם מבינים רק כוח". גם אם יש צדק בטענה זו, ניתן לפרש אותה באופן חומל ואמפתי. כשמדובר בסכנת חיים, טבעי הרצון בכוח ובשליטה על מנת להינצל. התובנה כי אחרים אוחזים בכוח עלינו המאפשר לפגוע בנו, כלומר במידה של שליטה בחיינו, היא כמעט ובלתי נסבלת. הרצון בכוח מובן, אולם עלול לסבך באשליות של שליטה מוחלטת ושל היות כל-יכול, או באלימות הגוררת אלימות נוספת.

הצורך הקבוצתי בכבוד מלהיט את הרגשות ואת היצרים. קשה לסבול שלאחרים יש יותר כסף, יותר הזדמנויות, יותר מעמד או אפשרות להכתיב לנו או להשפיל אותנו. בהשאלה, נעדיף שהתשובה ל"למי יש יותר כבוד" תהא – לנו. המשמעות של תהליכים פסיכולוגים אלו ואחרים היא שגם בעתיד כל מחנה וכל עם ימשיך לחוש צודק, להאמין יותר לפוליטיקאים, לרשויות ולכלי התקשורת שלו, לחוש כקורבן ולתבוע מהאחר צדק. המחיר הוא התעלמות מאפשרויות אחרות לפעולה, הנובעות מפרשנויות נוספות של המציאות, בהן הקבוצה לא בהכרח תמיד צודקת או נרדפת. כשמוצבים זה מול זה מוסר וביטחון, הבחירה בביטחון היא טבעית מתוך העקרון של הגנה עצמית. אולם לא נכון תמיד שהבחירה היא בין מוסר ובין ביטחון. ביטחון יכול להיות מושג אולי – וייתכן שאף רק – באמצעות התנהלות נבונה, עקבית, שקולה, יצירתית ויוזמת.

ד"ר עמיר נהרי הוא פסיכולוג, יועץ ארגוני ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, המתמקד בפיתוח מנהיגות ובבניית אסטרטגיה. בעקבות השבעה באוקטובר, הוא מנחה עיבודים של יחידות לוחמות במסגרת מילואים  

רשימת המקורות 

1. אפרת, א. (2014). נטל ההתנחלויות: גיאופוליטיקה יישובית בחבל ארץ כבוש. הוצאת ספרי צמרת.

2. בן ששון-גורדיס, א., לוי, י., אגמון, ש"י., ענבר, א. ושרון, א. (2017). הביטחון הלאומי וההתנחלויות. מולד: המרכז להתחדשות הדמוקרטיה.

https://www.molad.org/researches/%D7%94%D7%91%D7%99%D7%98%D7%97%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99-%D7%95%D7%94%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA

3. מחשבה תחילה. (2024). פודקאסט. המכון למחשבה ישראלית.

https://israelithought.co.il/%D7%A4%D7%95%D7%93%D7%A7%D7%90%D7%A1%D7%98/

4. מאיר, י. ורהב-מאיר, ס. (2005). ימים כתומים: ההתנתקות – החשבון והנפש. הוצאת ידיעות ספרים.

5. מורן, ע., ברום, ש., אריאלי, ש., פז, א., ששון, ט. ושרוני, נ. (2012). התנחלויות אינן שוות ביטחון. המועצה לשלום ולביטחון.

https://www.shaularieli.com/wp-content/uploads/2018/08/sattlments_doc_6-2012.pdf

6. נהרי, ע. (2024). ישראל בעקבות השבעה באוקטובר. מחשבה, כתב עת דיגיטלי, 3. 

https://israelithought.co.il/13026/

7. נהרי, ע. (2024). כיצד הגענו לשבעה באוקטובר? מחשבה, כתב עת דיגיטלי, 3. 

https://israelithought.co.il/12992/