כציבור, אנו מכלים את זמננו בדיבור על נושאים שוליים, בזמן שסוגיות חיוניות לעתיד שלנו נותרות ללא מענה, כך למשל גזל המשאבים הטבעיים של ישראל בידי עסקים מקומיים ובינלאומיים. המאמר הנוכחי בוחן כיצד לבחור ולהתמקד בנושאי השיחה הפוליטית. העתיד דורש מאיתנו אזרחות פעילה, המחייבת לשים את הסוגיות הנכונות תחת זכוכית המגדלת, להבינן היטב, לטפל בהן – כולל להציב דרישות בפני פוליטיקאים, ולהביא לכלל פתרונן. מאמר שני בסדרה

פיקוח נפש: עיקר במקום טפל  

מה צפוי להיות אם נבחר להציל את הילדים ואת עתיד המדינה ונדבוק בכך?כלומר, נחפש את הדרך הקצרה ביותר למטרה הזו ונשקיע למענה את כל המאמצים הנחוצים? משמעות הדבר היא הקפדה על סדר העדיפויות. הדיון והעשייה הציבוריים חייבים להתפנות מעומס רב של ויכוחים קטנוניים ומיותרים על עניינים חסרי חשיבות. נצטרך לשמור שדעתנו לא תוסח מהפרובוקציה האחרונה, או מההתבטאות הקיצונית או המעליבה של ליל אמש. 

בכל יום ובכל רגע מתרחשים אירועים רבים: חלקם הרי-גורל וחלקם לא. למשל: מה עוד התרחש בזמן שעסקנו בטקסי השנה לשבעה באוקטובר: היכן יתקיימו, בנוכחות מי, מי ישיר ומי ינאם? הגז הטבעי ושאר משאבי המדינה המשיכו להיגזל; הכנופיות ברחוב הערבי המשיכו להתעצם ולגבות חיי אדם; הסכנה של רעש אדמה חזק נותרה ללא שינוי, ועוד, ועוד. מבט מערכתי מציע שתי תובנות חשובות. אחת היא שמשאבי הזמן ותשומת הלב של הציבור מוגבלים. מה שלא מדובר לא מטופל: אנו מסתמכים באופן עיוור על פוליטיקאים. תובנה שניה היא שבכדי להבחין בין עיקר וטפל צריך ליצור ראשית מיפוי של המציאות הכוללת, מעין מבט-על, כמו ממעוף הציפור, או "מהמרפסת"¹. לאחר מכן, יש ליצור סדר עדיפויות ולהתמקד. עלינו להיות מוכנים להתעלם מהחשוב פחות. ומה אם השיח הפוליטי יתמקד אך ורק בפיקוח נפש ובמשימות הלאומיות או יתייחס רק למה שמשפיע על חיי אדם ועל העתיד המשותף? המדינה תנוהל למען הילדים שלנו. מה שלא יהיה חשוב בעוד שנים, לא יזכה בתשומת ליבנו כבר כעת.  

מבין מיני הטפל הגוזל את משאבי הציבור מתבלטים במיוחד (מלבד טקסים): התבטאויות, פרובוקציות שונות ופוליטיקאים. התבטאויות, במיוחד טענות ועלבונות, מקבלות תשומת לב רבה: תמיכה, גינויים וטענות נגד. נוצרת הטחת בוץ הדדית, הנמשכת עד שהצדדים מתעייפים. עומס ההתבטאויות הולך ומצטבר: בחסות הרשתות החברתיות מתאספות בכל יום רבות נוספות. לעיתים נדמה כי אלפי ישראלים, אם לא רבבות, זכו למעמד של ידוענים (סלב) ועל אלו נוספות התבטאויות של דמויות אנונימיות. לפני שנים, עלבון גזעני של אלמוני בהפגנה זכה לגינוי רחב, החל מראש הממשלה ועד ראש האופוזיציה. אני כותב "זכה", כי הרבה פעמים פרובוקציות הרי נועדות לשם תשומת לב, אפילו שלילית. כך למשל 'מיצגי אמנות' כביכול, המבזים את הדגל או את השואה. לכן, באורח פרדוקסלי, תשומת לב וגינוי דווקא יתגמלו חיובית את עורך הפרובוקציה ויגבירו את הסיכוי שהוא – או אחרים – יבצעו מעשים דומים בעתיד. 

האם פרובוקציות או עלבונות מקריים מסכנים חיי אדם? האם יעצבו את הגורל הלאומי? מנגד, האם גינויים יצילו חיי אדם או את גורל המדינה? אולי גינוי וסערה ציבורית רק מגבירים את החשיפה לפרובוקציה ואת השפעתה? כך היה המקרה עם עבודת עיצוב שנויה במחלוקת שנתלתה בבית ספר לאמנות, שם זכתה תחילה לתשומת לב מזערית, עד אשר צברה העבודה פרסום ברמה הלאומית, על גלי מחאה ציבורית. ברוח "הדן על פי סופו" ייתכן שהמגיבים לא באמת חששו מהעבודה או מחשיפה אליה, אלא השתמשו בה כקרדום לחפור בו במסגרת מלחמות שבטיות. אולי לא על כל עלבון צריך לרוץ לגננת, אפילו אם הוא מכוון למגזר או לעם שלם. כשמניחים זה לצד זה את "המוחל על כבודו" מפרקי אבות לבין החובה לדאוג לגר, ליתום ולאלמנה, נראה כי ישנה התאמה בין היהדות לבין עקרון הפגיעוּת בפמיניזם. ה-דרש הוא שיש אוכלוסיות שחייהן עלולים להפגע מהתבטאויות יותר מאשר אוכלוסיות אחרות. בדיון ברשת חברתית על מפא"י, למשל, כתב אלמוני: "אתם האשכנאצים". כאשכנזי שמשפחתו נרצחה על ידי הנאצים, בחרתי שלא להגיב לדבריו. ייתכן שבשיחה פנים אל פנים, המאפשרת את העמקת ההידברות, הייתי מנסה לרדת לסוף דעתו ומאתגר השוואה זו. בסופו של דבר, כנראה כי הלה ביטא כעס ותסכול שמקורו בעוני, באי-שוויון, ובחוויה רב-דורית. בכל מקרה, ההתבטאות שלו לא סִכנה אותי או אחרים. בפועל, חיים ומוות נתונים רק לעיתים נדירות ביד הלשון. 

התעסקות רבה ומיותרת נוספת של הציבור היא בפוליטיקאים. לא מזמן עסקו כותרות העיתונים בשאלה האם שר לשעבר יצטרף לקואליציה, אם לאו. האם מהלך ההיסטוריה באמת ישתנה כך או כך? הדיון בפוליטיקאים נע למחוזות אישיים ורגשיים: ניחושים לגבי המניעים שלהם, לגבי התחושות שלהם ולגבי האישיות כולה. הדיון מלווה ברגשות עזים, עד כדי כך שד"ר אורית גלילי-צוקר, יועצת התקשורת לשעבר של ראש הממשלה נתניהו, השתמשה במושג "טלפוליטיקאים" כדי לבטא את טענתה כי עיסוק מרכזי של כל פוליטיקאי הוא לייצר סביבו דרמה תקשורתית דמויית טלנובלה כדי להישאר במוקד תשומת לב והרגש הציבורי. בראייה מערכתית, אין בהכרח חשיבות רבה להרכב הפרסונלי של הממשלה או של הכנסת, ואין טעם לנתח אישיותית כל עיתונאי וידוענית. אפילו זהותו של ראש הממשלה נתפשת אולי על ידי הציבור כחשובה יותר מכפי שהיא באמת, עקב משאלה פסיכולוגית בדמות הורה מגונן. בפועל, תמיד שולטת קבוצה ולא אדם אחד: קבוצה המגובה בבסיס תמיכה ("הבייס") בציבור ופועלת במציאות רבת שחקנים ואילוצים. 

על פי טעות הייחוס הבסיסית (המאפיינת במיוחד תרבויות מערביות), התנהגות מוסברת בעיקר באמצעות גורמי אישיות, תוך התעלמות מגורמי מצב. לכן, אנחנו מאמינים יתר על המידה שהחלטות של פוליטיקאים נובעות מהאישיות שלהם (האופי, הרגשות, היכולות והמניעים הנסתרים) ומתקשים להכיר בכך שההחלטות מוכתבות, במידה רבה, מאילוצי המציאות ומלחצים של כוחות פוליטיים פנימיים חיצוניים. הפוליטיקאי אינו כל-יכול וחופש ההחלטה שלו מוגבל. המושג אד-הומינם מתייחס גם הוא לירידה לפסים אישיים המחליפה עיסוק מערכתי בבעיה. כבר לפני כמעט מאה שנה, כתב חיים נחמן ביאליק שהרוח היא המשיטה את הספינה, לא הסמרטוטים המתנופפים על ראש תורן לעיני כל. 

למען העיקר: להתמסר למשימות הלאומיות, במקום ליצרים 

בתיאור ה"נפש הישראלית" נערך דיון כיצד הצרכים בביטחון, בערך ובשייכות מעוררים חרדות ומשאלות מפצות. כל מה שנתפש כפוגע בצרכים ובמשאלות כגון פרובוקציות מקריות – לא משנה כמה פעוט – מפעיל בנו חרדה, זעם ועלבון. רגשות אלו סוחפים אותנו לעבר שלטון היצר, במקום לכיבושו. לדוגמה, קרוב משפחה שלי נראה היה שטוף זעם כשהתייחס לאמירה (מיותרת, מקוממת) של פנסיונר של מערכת המשפט כנגד כיסוי הראש האורתודוקסי (הראוי והיפה) שלבשה מגישה בטקס הדלקת המשואות. בלהט תחושותיו, נדמה היה לרגע כאילו הוא מאמין שהמגזר האורתודוקסי כורע תחת מתקפת שנאה של כל שאר הציבור, המסכנת את השתלבותו בחברה הישראלית או אף את עצם קיומו. דוגמה נוספת: הפגנה מעוטת משתתפים באוניברסיטת בן גוריון, בה הניפו סטודנטים ערבים את דגל פלסטין, הביאה לקריאות לבטל את התקצוב של המוסד ואף לסגרו. סמרטוט שחור, אדום וירוק פעל כמו סמרטוט אדום בפני השור. עבור רבים, נתפשו מניפי הדגל לא רק כתומכי טרור, אלא כמחבלים בעצמם; הכלה של ההפגנה, במסגרת חופש הביטוי, נתפשה כאיום קיומי: מתן אור ירוק לטרור, שיסתיים בנרצחים. מכאן שמניעת ההפגנה – גם במחיר הקרבת אוניברסיטה שלמה – נחוצה למען הבטחון. לא מפתיע, אם כן, כי התערבותו היחידה של שר החינוך בזמן המלחמה (על פי מכתבם של נשיאי כל האוניברסיטאות) היתה דרישה לעקוב אחרי חשבונות של סטודנטים ברשתות החברתיות, לשם איתור גילויי תמיכה בחמאס. 

העיסוק במעורר רגש ויצר, במקום בפיקוח נפש ובעתיד, אינו חדש ואינו מוגבל למחנה זה או אחר. בשנת היובל למדינה, מחול על נושא דתי שיועד למופע המרכזי בטקס הממלכתי "פעמוני היובל" עורר סערה שכזו בקרב כל המחנות הפוליטיים, שהיא התקרבה לכלל איום בהפלת הממשלה דאז. להלן דוגמהנוספת. דמי רתח לפני זמן לא רב, כשאב של חטופה קיבל מכתב מיהודי, אשרכתב שהבת כבר בוודאי מתה, ובכל מקרה יש לחשוב על כלל ישראל (הקולקטיב) ולהפסיק את המאבק לשחרורה כדי לא לפגוע בנצחון המוחלט. הזעם שהתעורר בי, והרצון להגן על הרגשות של משפחות החטופים הקשה עלי להתעלם מאירוע זה. התפתיתי לכתוב ברשת החברתית (פעולה שתועלתה מוגבלת ולכן זוכה לכינוי "לייקטיביזם") או למצוא בר-שיח מסכן כדי לחלוק איתו את רגשותיי; אך מה היה זה מקדם? איך נלך בדרך ארוכה אם נסטה ממנו בכל פעם שיצוץ דבר מה מעורר רגש ויערער אותנו? לא הגבתי. הבחירה להתמקד בסוגיות לדורות, או של פיקוח נפש, לעיתים אינה פשוטה. העיסוק בהתבטאויות מוביל לעיסוק אחר, בזבזני לא פחות – העיסוק בגינויים: גינויים, דרישות לגינויים, גינויים של גינויים וגינויים של היעדר גינויים: עד כמה כל אלו מקדמים את המשימות הלאומיות ואת ביטחון הציבור? עד כמה הם משנים אמונות יסוד, מונעים אלימות או יוצרים הבנה ואחדות? במאמר עתידי שיעסוק ביצירת שינוי, אטען כי קיים מרחק רב מאוד בין גינויים לשינויים, ויוצעו כלים חלופיים ויעילים יותר. 

למען העיקר: לעסוק בסמל בצורה סובייקטיבית ולא אובייקטיבית

הרבה מהדיון הציבורי נותר שטחי ותקוע מכיוון שבמקום לדבר על העניינים המהותיים, כלומר הצרכים, החרדות והמשאלות, אנחנו נתקעים בייצוגים הסמליים שלהם: עניינים בעלי מהות וחשיבות פחותות. כך, למשל, כשמדברים על דגל פלסטין לא באמת מתכוונים לדגל עצמו אלא לנושאים רגשיים עמוקים יותר, וכך גם בעניין הכובע האורתודוקסי, המחול ב"פעמוני היובל", מצעד הגאווה, נחל האסי, עמונה – רבות הדוגמאות. הסיבה לכך היא שקשה לדון וללבן סוגיות מורכבות ועמוקות. המורכבוּת גורמת לסוגיות היסוד להיות מופשטות ומסובכות להבנה, להסבר ולדיון. העומק גורם לכך שהן מעוררות רגשות ויצרים, המאתגרים את התקשורת ואת ההידברות. כדי להבין נקודה זאת, ניתן לחשוב על מערכת יחסים זוגית. ריב על הורדת פח האשפה (מתי? על ידי מי? באיזו תדירות?) מסלים לפתע לכדי דמעות וצעקות. מדוע? לאף אחד מבני הזוג לא באמת חשוב פח האשפה. לא פה קבור הכלב, וזה ברור לכל בר ובת דעת, כולל, במידה רבה, לזוג עצמו. הפח מסמל את המטענים והפסולת של חיי הנישואין, ומייצג את הנושאים ברומו של עולם ובעומקו של קשר, עליהם קשה יותר להתדיין. כשיתגרשו בני הזוג, יריבו עד חורמה על שולחן הביליארד. התכנים המזהמים הם בעלי המשמעות, ואילו הפח או השולחן אינם אלא "נוי למרחץ" במילותיו של הרבן גמליאל. 

לעיתים עניין יכול להיות בו באותה העת מהותי וגם סמל לצרכים ולרגשות עמוקים יותר. כך, למשל, כשהזוג לא רב על הפח אלא על הוצאה גדולה או על שיפוץ בית. אלו נושאים חשובים ללא ספק, אך באותה העת מסמלים גם סוגיות של ביטחון, של ערך ושל שייכות, כגון כמה כל בן/ת זוג תורם וכמה מקבל, או האם ישנה תחושת של ביטחון ביחסים, כלומר ב"בית" הזוגי. תפקידו של הסמל לאפשר התחלה של שיג ושיח. לריב על נחל האסי אפשרי כשקשה לבטא תחושות עמוקות כלפי מערכות היחסים בין המעמדות: חוויות קיפוח וחשדנות, הפנמת דיכוי המובילה לתחושות כוזבות של נחיתות, חוסר אונים נרכש המוביל לפסימיות ולייאוש. קשה עד בלתי אפשרי לשאול שאלות כמו: למה אחרים מצליחים יותר או פחות ממני, האם גם לי יש סיכוי להצליח – ואיך – או מה הם חושבים עלי: האם הם מתנשאים או בזים? אולם, מה ערכו של שכשוך בנחל האסי אם לאחריו ישובו תושבי בית שאן לעוני – הם וצאצאיהם? ומה לגבי מצעד הגאווה? האם יש משמעות לריב על הפגנה חד-שנתית האורכת כמה שעות? 

ריב זה אפשרי, אולם, כאשר מה שמאיים הוא להכיר בפחדים של "הידבקות" בנטייה עקב החשיפה לה, או/ו-לשתף בתחושות כלפי האפשרות שהילד/ה הפרטי/ת יחליטו לחיות כקוויר, או בחששות של יציאה מהארון על אחדותה ועל צביונה של הקהילה. כך או אחרת, דיון בפרטי פרטים על מסלולו של המצעד כנראה לא ישרת מטרה כלשהי מלבד אולי התשת היריב, ובטח לא קירוב לבבות. בעמונה היו כארבעים מבנים ניידים. קשה להאמין שלא ניתן היה למצוא פתרון מתקבל על הדעת. בכל זאת, סערו הרוחות. לדברי מזכירו,הקדיש ראש הממשלה כשישים אחוז(!) מזמנו לסוגיה; בסקר שערכה התקשורת הדתית, ציינו הקוראים את עמונה כסוגיה המרכזית ביותר עבור המגזר הדתי באותה העת. עשרות מאנשי כוחות הביטחון נפצעו במהלך פינוי עמונה. למה? שלטי החוצות שקראו: "עמונה לא תיפול שנית", העידו על משמעות של סמל. אם עמונה היא מצדה, או גמלא, מיהם הרומאים? הערבים, החילונים, החוק או ה"פרוגרס"? ועל מה המרד: על יהודה ושומרון? על הזהות היהודית ובלימת היציאה בשאלה של הנוער?  על אורח חיים שמרני או על הישרדות הקהילה?

גם כיסוי הראש של מנחת טקס הדלקת המשואות הוא סמל. הסערה סביב ההתבטאות מלמדת על המתח בין דתיים, מסורתיים וחילוניים. בראייה מערכתית, צודק כנראה קרובי שלא מדובר באירוע נקודתי בלבד. יחסי חילונים-דתיים מהווים סוגיה מתוחה, שחשוב לברר לעומק. עם זאת, כשמחברים את הנקודות לכדי תמונה רחבה, מבחינים גם בקשרים הטובים והחזקים בין חילוניים ובין דתיים החובשים בביטחה כיפות, כובעים וכיסויי ראש גם בערים בעלות הריכוז הגבוה ביותר של חילונים. האם אותה ההתבטאות מלמדת בהכרח על אנטישמיות, קרי על שנאה כוללת, שרירותית ומרושעת?   בעוד שהשכינה בוחנת כליות, פרט מעברו של אותו פנסיונר מספק לנו רמז אפשרי. בעת שכיהן כשופט, הוא ביקר את החברה החרדית במילים קשות על השתתפותה הנמוכה בשוק העבודה. התבטאות זו עלתה לו בקידום, ובצדק: שופט אינו יכול להיחשד במשוא פנים. עם זאת, ניתן לראות בביקורת כבעלת בסיס לגיטימי ולאו דווקא כאנטישמיות. בעידנא דריתחא תכופות מתבצעת התקה של מושא הכעס ובלבול סביב נושא הכעס, לצד מתח הפוגע בחשיבה צלולה ובתקשורת בהירה; כלומר, הכעס "יוצא עקום". בני זוג שרבים על פח האשפה לא באמת עסוקים בפח האשפה. הם כועסים זה על זו, אבל לאו דווקא שונאים. כך גם בעניין ההתבטאות המקוממת על כיסוי הראש. העניין האמיתי של ההתבטאות אינו כיסוי ראש וגם לא מדובר בהכרח בשנאה, אלא אולי בכעס. 

על כן, כשמדובר בסמלים, כדאי לעסוק בהם במישור הסובייקטיבי והפסיכולוגי, כלומר בצרכים העמוקים שהם מייצגים בציבור, יותר מאשר במישור העובדתי. פענוח של סמלים חוזרים בדיון הציבורי מסייע לעסוק במהות וליצור הבנה מעמיקה יותר של החיים בישראל. כך, המושג "נאצי" משמש כמושג, ולאו דווקא כהשוואה לגרמניה של שנות ה-30 וה-40, אלא מושג שפירושו: מרושע, אכזרי. עוד דוגמה: תפילות ותפילין משמשים בדיון הציבורי כדי לעורר סערות ציבוריות ולקדם מטרות פוליטיות. בעוד שכציבור איננו תמיד ערים לכך, אני מאמין  שפוליטיקאים היוזמים את חילול הקודש הזה מודעים במידה רבה למעשיהם.  

פתרון: התמקדות בעיקר, במהות, ובפיקוח נפש

הפתרון לעיסוק בטפל מבוסס על העיקרון של סדר עדיפויות, הנקבע באמצעות מבט מן "המרפסת": מה שאינו עניין של חיים לעומת מוות או של חיים במצוקה ("חיים שאינם חיים"), אינו חשוב. מה שלא יהיה חשוב בעוד שנים, מה שלא מעצב את גורל המדינה – אינו חשוב, אפילו אם הוא מעורר יצרים. לשים את חיי הילדים במרכז פירושו למחול על הכבוד ולהניח בצעד את האגו והתחשבנויות קטנוניות. בנוסף, במקום להשאר ברמה הקונקרטית של הסמל (למשל, מסלול מצעד הגאווה) יש להעמיק במהות אותה הוא מסמל, מה שדורש אומץ רב ותהליכי הידברות מכבדים ומעמיקים. 

עשרים דפי גמרא בלימוד אחד: לתפוס ולא מרובה

האם קורא/ת מילים אלו גם הבחינו ששיחה פוליטית בישראל יכולה, תוך מספר דקות, לעבור משבעה באוקטובר לרפורמה/הפיכה המשפטית, להתנתקות, לאוסלו ומשם לאלטלנה ובחזרה? ריבוי סוגיות, בתוספת דיבור מהיר, כעוס ולוהט מונעים אפשרות להקשבה, לליבון, לבחינה של מספר פרשנויות, לבדיקת השערות, ולתכנון. כל צד חוזר על העמדות שלו ושל המחנה שלו ומתבצר עד לשוך הויכוח. הויכוח הבא יחזור על קודמו. אך מה אם ננסה להתמקד בכל שיחה בסוגיה אחת ורק לאחר מכן נחפש דפוסים חוזרים? גישהזו מכונה zoom in zoom out. היא מציעה בדיוק את זה: קודם כל מגדירים את העץ ולאחר מכן מחפשים עצים נוספים, כלומר דוגמאות דומות, כדי לקבוע שיש דפוס, כלומר יער. המאמרים הבאים יעמיקו בכל פעם בנושא ליבה אחד ויחיד של השיח הציבורי, גם במטרה לייצר ולהדגים דיון בונה וממוקד.²

האמת, כל האמת, ודבר מלבד האמת

אחרי שהוחלט באיזו סוגיה להתמקד, והוקדש הפנאי ללמוד אותה, חשוב לוודא שהעובדות שבידינו נכונות, ושהמידע – אמין ומדויק. שגיאות ושקרים רבים מצאו את דרכם ללב האמונות של הציבור. מחבלים, למשל, אינם לומדים לתואר אקדמי בכלא הישראלי. במגילת העצמאות לא כתובות המלים "יהודית ודמוקרטית". ראוי להעיר כי הגדרה זו מופיעה לראשונה בחוק יסוד: חופש העיסוק ובחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנחקקו בשנת 1992. בגין אכן אמר "יש שופטים בירושלים" בנאום בפני הכנסת ב-1979, אלא שהדרש של דבריו היה הפוך לחלוטין מכפי שנדמה לנו כיום, למעלה משלושים וחמש שנה אחר כך. הטילים על שדרות שוגרו הרבה לפני ההתנתקות, וגם מנהרות החמאס נחפרו בזמן שצה"ל ישב בעזה. ניתוחי התאמה מגדרית ("שינוי מין") לא מבוצעים בקטינים וקטינות, ואין כל כוונה לשנות זאת. "ממשלת השינוי" לא העניקה 53 מליארד "לערבים", ויאיר גרבוז לא אמר בכיכר "מנשקי מזוזות". באשר לבית המשפט העליון, זה אינו אחראי בשום צורה, ישירה או עקיפה, לרצח המזעזע של משפחת פוגל; מנגד, בית המשפט אכן אישר גם אישר גירוש עצורים ללבנון. עמירם בן עוליאל לא הורשע אך ורק על פי הודאתו –שגבייתה אכן מעוררת ביקורת לגיטימית כלפי השב"כ – אלא גם על פי רמזים מוכמנים. הפתרון לכל ה"פייק ניוז" הוא לבדוק את מקור המידע אותו אנו מוסרים, ולדרוש מבני השיח שלנו לאמת את דבריהם בתורם, למשל להציג בפנינו אסמכתא כגון קישור אינטרנטי מאתר מוכר ואמין. לעיתים ניטעה ונטעה בתום לב. כך למשל, כשכתבתי על ההרג המיותר של יובל קסטלמן ז"ל, ציינתי בחוסר שימת לב שהיה חייל בעת מותו, בעוד שלאמיתו של דבר היה אזרח.  

אולם, אין די בכך שהדברים יהיו אמת. עליהם להיות כל האמת ודבר מלבד האמת: לעיתים פרט אחד חסר או עודף יכול לעוות את כל התמונה. להלן מקרה לדוגמה: ארגון ההחזרה בתשובה הגדול בעולם דרש מעיריית תל אביב להציב דוכני תפילין בשערי בתי הספר הממלכתיים בעיר. עיריית תל אביב דחתה את הדרישה. בתגובה, פרסם הארגון תמונות של הנחת תפילין בגטו וטען שהעירייה גרועה מהנאצים. כלומר, על פי הפרשנות שהציע הארגון, עיריית תל אביב פעלה מתוך שנאה אנטישמית. על פי פרשנות אפשרית אחרת, הדרישה להצבת הדוכנים היתה מלכתחילה כוחנית ולא מותאמת לצביון בית הספר. אולם, פרט עובדתי אחד משנה לחלוטין את הפרשנות: הנימוק לדחייה. נהלי עיריית תל אביב אוסרים על הצבת דוכנים בשערי בתי ספר. נוהל זה תקף לכל גוף ובכל נושא, גם נושא קונצנזואלי כמו איכות הסביבה או סיוע לשורדי שואה. כעת התמונה מתבהרת: העיריה אכפה באורח שוויוני את נהליה. מדוע בחר ארגון ההחזרה בתשובה להסתיר פרט חשוב זה מהציבור? האם לארגון היתה כוונת מכוון לייצר תחושות רדיפה בקרב הציבור המאמין לשם תועלות פוליטיות? האם זו היתה מלכתחילה מטרתו בעת שדרש את הצבת הדוכנים? האם לא בירר את הנהלים מראש – ומדוע? ואם בירר, מדוע המשיך בכל זאת בדרישה? ואולי, שמא מדובר בעוד תסריט כתוב מראש, הפעם על ידי ארגון ההחזרה בתשובה? רק השכינה בוחנת כליות. עם זאת, ארועים דומים מרמזים על דפוס חוזר, מה שמכונה בתורות ניהול גם "פרקטל"³. אירוע נוסף כזה סובב סביב העלייה להר הבית. בעבר היתה תפילה על הר הבית אסורה ליהודים, על פי ההלכה, עד שמועצת רבני יש"ע התירה זאת. מדוע חיכתה מועצת הרבנים עד מייד לאחר שנחתם הסכם, בתמיכת הרבנות הראשית, כדי להפוך את ההלכה על פיה? האם גם פה התקיים מניע נסתר לעורר תחושות רדיפה בציבור, או לייצר הסלמה? 

בירור האמת נחוץ להבנה מדויקת, החל מרמת המקרה הבודד ועד דפוס העל. ניקח למשל אישומים ומשפטים. מדוע לא הוגשו כתבי אישום נגד פרקליטת המדינה בפרשה המכונה 'חלוקת הדירה'? נגד ראש הממשלה לשעבר בפרשת שיפוץ הבית, או נגד המפגין מקפלן שניפץ, כביכול, זגוגית של רכב? האם ראש הממשלה הנוכחי אשם או חף מפשע, והאם התיקים נגדו "נתפרו" כחלקמקנוניה? אין דרך לברר שאלות אלו מבלי לצלול לעובדות: חומרי חקירה, עדויות, ראיות. נדמה לעיתים שכל מגזר בישראל מתלונן על אכיפה בררנית. כדי לבחון זאת, אין מנוס מלאסוף את כלל המקרים, לבודד משתנים ולנתח באופן שיטתי. זאת אחת הדוגמאות מדוע אנו זקוקים למומחים ולמומחות. ניסיון להסיק באמצעות האינטואיציה בלבד יוביל בהכרח לשיפוט אנקדוטלי, כלומר, על פי מקרים בודדים – וסביר כי גם הם לא ייבדקו עובדתית ולא יהיו מדויקים. בשפה יומיומית נאמר: כל אחד בוחר את הדוגמה הנוחה לו. המאמר הבא יעבור מ"על מה" לדבר ל"איך": כיצד עובדות מתגבשות לכדי עמדות ותפיסות עולם. 

ד"ר עמיר נהרי הוא פסיכולוג, יועץ ארגוני ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, המתמקד בפיתוח מנהיגות ובבניית אסטרטגיה. בעקבות השבעה באוקטובר, הוא מנחה עיבודים של יחידות לוחמות במסגרת מילואים  

1. ראו: Heifetz, R. & Laurie, D. L., The Work of Leadership. Harvard Business Review, 79(11) (2001) , pp. 3-14 ↩︎
2. כדאי לקרוא את מאמרו האמיץ של הרב וילק שפורסם בתקשורת הדתית: וילק, ש. (2016, אוגוסט). תומכים בשתיקה. מקור ראשון (מוסף שבת). ↩︎
3. Henderson, T. L., & Boje, D. M., Organizational Development and Change Theory – Managing Fractal Organizing Processes. Routledge, New York and London, 2018.
   ↩︎