מאמר קודם במסגרת האבחון, שפורסם ביולי 2024, ניתח את מלחמת "חרבות ברזל" מנקודת מבט ניהולית ופרויקטלית. המאמר הציב לצד 'הניצחון המוחלט', מספר תרחישים משוערים, כגון הישנות של "עופרת יצוקה" ושאר המבצעים אך בהיקף רחב יותר – עד לסבב הלחימה הבא. תרחישים מדאיגים נוספים היו כי תוצאות המבצע תהיינה דומות לאלו של מלחמות האמריקאים בעיראק ובאפגניסטאן, וכן סברה כי "חרבות ברזל" אינה אלא מלכודת שטמן החמאס כדי להסב לצה"ל אבדות רבות יותר. המאמר הנוכחי עורך מעין סיכום ביניים של המבצע

מאמר זה הוא השלישי בסדרה השואפת לשרטט מפה מעמיקה, בהירה ומדויקת ככל האפשר של המצב החברתי והפוליטי בישראל של שנת 2025. זאת, באמצעות כלים ומודלים מעולם הפסיכולוגיה והיעוץ הארגוני, המאפשרים אבחון רב מימדי והוליסטי [למשל, 6, 7]. עד כה, נערכו ואף פורסמו מספר אבחונים מערכתיים ותוכניות אסטרטגיות במטרה לחבר את הנקודות ולייצר מפה של היער מבעד לעצים [למשל, 1, 2]. מטבעה המורכב של המציאות, שום מסמך, לרבות זה, אינו מסוגל לשרטט את התמונה הכוללת, על כל פרטיה – אולם שומה עליו, ככל שניתן, לסייע בהבהרתה. הדגש באבחון זה הוא על הקשר בין תהליכים פסיכולוגיים בציבור לבין מדיניות והתנהלות מערכתית. כך, למשל, נבחן כיצד חרדה של הורים אורתודוקסים כלפי יציאת ילדיהם/ן בשאלה משפיעה על מדיניות ממשלתית ועל פעילות של קבוצות כוח, המשפיעות בתורן על משילות ועל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. 

כתיבה פוליטית היא תמיד עניין רגיש, במיוחד בתקופה זו. האימה, הבעתה והזעם חוצים מחנות ונובעים מההלם, ובסופו של דבר, מהצורך להגן על עצמנו ועל קרובינו. זו בדיוק גם מטרת האבחון – פיקוח נפש: לתרום להצלת הילדים ועתיד המדינה. אין כוונה להתלהם, לריב או לפגוע. הנחת היסוד היא כי "ביחד ננצח" פירושו כי ללא הסכמות ושיתוף פעולה רחב, אנו נידונים לנוע מאסון לאסון לעבר חורבן. בדומה לרגליו של שולחן, כל מגזר וכל אחת מבעיות הליבה של ישראל עלולים להפיל איתם את השולחן כולו. לכן, כפי שפיקוח נפש דוחה שבת, הוא חשוב גם יותר מהכבוד האישי והשבטי, ומצדיק – ואף מחייב – כנות וישירות. אין יומרה להיות אובייקטיבי, ולכן המאמרים כתובים בגישה דיאלקטית; כלומר, אני מאמין שאני צודק, אבל לא מתחייב לכך ולוקח בחשבון גם את האפשרות שאני טועה, ומנסה לבחון גם אותה. אמונתי היא שאין מגזר או מחנה טוב יותר או חכם יותר ממשנהו, וכי הבדלים בינינו נובעים מתהליכים היסטוריים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים. לכן, גם כשיש ביקורת, אזהרות או נבואות שחורות, אני מבקש לראות אותן באופן בונה, ציוני ואוהב, כפי שנכתבה.

מאמר נוסף במסגרת אבחון זה [5] עסק ב-"נפש" המשותפת, כלומר ברגשות העמוקים של הציבור הישראלי (צרכים, חרדות, ומשאלות) ובאופן בו אלו מעצבים את מציאות חיינו. במאמרי זה גרסתי כי בהיעדר תרבות של חשיבה לטווח ארוך ושל תכנון, ובהיעדר הסכמות רחבות בעם, אנו משליכים את יהבנו על "פתרונות קסם" מהירים, שתפקידם להחליף רגש בלתי נסבל של חוסר אונים בחוויה של שליטה מוחלטת במצב, או באשליה של 'היות כל-יכול'. פתרונות אלו באים בדמותם של ניסים ושל מושיעים: שלום מיידי, סיום מהיר לסכסוך, ניצחון מוחלט, פוליטיקאים נערצים, משיח, או הגיבור המציל פורע-החוק (אותו מסמלים, למשל, אלאור עזריה, ולאחרונה גם בן-גביר).

היעדר הכרעה ותכנון מוביל לכך שישראל נעה בכוונים שונים ומנוגדים: ראש ממשלה מצהיר על מחויבות לפתרון שתי המדינות, ובשטח קמים ומוגנים מאחזים בלתי חוקיים. חרדות עמוקות ומשאלות הנס מנוצלות על ידי פוליטיקאים למען האינטרסים שלהם ושל בסיסי התמיכה שלהם, תוך שהם משסים אותנו זה בזו ויוצרים "הפרד ומשול". עם זאת, גם פוליטיקאים מיטביים לא יוכלו להציל אותנו מעצמנו או בלעדינו. בניית העתיד דורשת אזרחות בוגרת בדמות קבלת אחריות ציבורית: משילות וציות לכללים ולגורמי האכיפה, כלומר, ריסון כוחות חתרניים, ומאידך גיסא מעקב תובעני כלפי הממשל, שיתוף פעולה בין ובתוך קהילות, חינוך, משמר אזרחי וצרכנות מצפונית, פעילות צדקה והתנדבות. ההירתמות המדהימה של הציבור, בעקבות שבעה באוקטובר, תוך ערבות הדדית – מוכיחה שזה אפשרי.

מלחמת "חרבות ברזל" – סיכום ביניים

"חרבות ברזל" נסקרו במבט ניהולי, פרויקטלי, ומערכתי: מטרות, עלות-תועלת, תרחישים, דרכי פעולה אפשריות מול מכשולים, ותוצאות [4]. ניתוח זה מורכב, כיוון שישראל יצאה למבצע ללא מטרה מוסכמת. חמש המטרות שגובשו לאחר מכן הן יחסית אמורפיות. למשל, אם חמאס יאבד את כוחו הצבאי, אבל אז ישחזר אותו תוך מספר שנים באמצעות גיוס צעירים עזתים וטילים מאירן, זה יחשב על פי מטרות המלחמה כהצלחה. לצד 'הניצחון המוחלט', שלא הוגדר, בחן המאמר תרחישים נוספים, כולל בלתי-מיטביים, בהשראת המצב, הדומה במידה בלתי מבוטלת לזה בו מצאה ארצות הברית את עצמה בעקבות אסון ה-7.10 שלה, הידוע כ-"Nine Eleven" – אסון מגדלי התאומים ב-11.9.2001. כך, עלתה אפשרות בה חמאס נופל ועולה מחדש (כמו הטאליבן באפגניסטן) או מוחלף בתנועה הרסנית אחרת (כפי ששלטון סדאם הוחלף על ידי דאע"ש), וכן סכנה של התכלות של משאבי צה"ל והמדינה עד לכדי משבר לאומי חמור. 

על בסיס מודל המשחקים של ברן[3], הועלתה ההשערה כי "חרבות ברזל" תשחזר את כל המבצעים הקודמים, דוגמת "עופרת יצוקה" – כמו לפי תסריט כתוב מראש, רק בהיקף רחב יותר. כלומר: שוב החמאס עוקץ, שוב ישראל מגיבה, שוב עסקה, ושוב מכריזים הפוליטיקאים משני הצדדים על ניצחונם, עד לשוך הסערה – ולסיבוב הבא. כיון שהחמאס היה מודע לחזרתיות, שוער כי הוא זה שכותב את התסריט, וכי גם "חרבות ברזל" היא בעצם שלב בתוכנית שהכין: מלכודת המושכת את צה"ל לתנאי שטח המוכרים המיטב והמיטביים לפלסטינים, בהם יוכלו להסב לצה"ל אבידות רבות יותר. ייתכן כי החמאס לא שיער מראש את מימדי התגובה הישראלית, אולם התעקשותו של החמאס שלא להיכנע ושלא לשחרר את כל החטופים מעידה כי גם כך היה ועודנו מוכן לספוג את המחיר הכבד לארגון ולאוכלוסיית עזה. ההשערה כי המלחמה מתנהלת בתנאי לוחמה מיטביים עבור החמאס מורכבת לבחינה גם היא. עדות אחת היא כי בחלוף למעלה מ-600 ימי לחימה, תוך אובדן של קרוב לאלף חיילים, ותוך עלות אסטרונומית – צה"ל רחוק מלנצח. מבחן אפשרי נוסף להשערה הוא אחוז ההרוגים בצה"ל מאש כוחותינו (ירי דו-צדדי) ומתאונות מבצעיות ומהתאבדויות. שיעור זה אכן גבוה מאוד לפי ההערכות ואינו מפורסם לציבור, כנראה כדי שלא ליצור בהלה. במבט מפוכח וכואב, האם אנחנו שולחים למעשה את בנינו להרוג אחד את השני? מה תהיה התועלת של המלחמה, והאם זו תוכל להצדיק את המחיר הכבד לשני העמים?

את הנעשה אין להשיב. בדיעבד, לא ניתן עוד לבחון חלופות ל-"חרבות ברזל". טבח השבעה באוקטובר תוכנן במשך שנים, ובנוסף, כפי שהדבורה שעוקצת מתה, משאבי החמאס דולדלו משמעותית ביום הטבח. מכאן שניתן לשער שבהינתן היערכות הגנתית של צה"ל, ובהיעדר גורם ההפתעה, היה מתקשה החמאס להסב לישראל שיעור דומה של אבידות כפי שהסב במהלך הכניסה הקרקעית של צה"ל. האם ניתן היה להמתין עם הכניסה הקרקעית, ובינתיים לדרוש הדחה והעמדה לדין של מתכנני הטבח, העברת עזה לשלטון משותף עם הרש"פ וכוח בינ"ל – גם על אף התנגדות האוכלוסייה המקומית – ולגייס חבילות סיוע בינלאומיות לשיקום העוטף, שילוב שהיה, אולי, משחרר כוחות צבאיים להגנה על הצפון? גם אם בסופו של דבר היתה ישראל תוקפת, האם התנהלות שקולה כזו לא היתה מסייעת לתדמית של ישראל בעולם, ומכאן לבטחונם של יהודים? חלופה נוספת היתה לתקוף, אך להציע בכמה נקודות בזמן הפסקת אש תמורת החטופים ותנאים נוספים. כאמור, ידוע – בין השאר מהפרוטוקולים של הקבינט – כי לא היתה הסכמה על המטרות בעת היציאה ל-"חרבות ברזל"; כולל לא על הפלת שלטון החמאס.

סביר כי היציאה החפוזה למלחמה נבעה, במידה רבה, מהחרדה הציבורית. הפגיעוּת שנחשפה ביום האסון עוררה בנו גם צורך בפעולה כלשהי, על מנת שלא לחוש חסרי אונים וחסרי שליטה. החרדה והזעם המובילים למבצע צבאי שתועלתו מפוקפקת מזכירים את המבצעים האמריקאים בעקבות אסון התאומים. מדובר בתופעה פסיכולוגית כה בסיסית, שהיא מתוארת, כמסופר בספר "שמות", גם בסיפור פרעה מלך מצרים, שבעקבות ה-7.10 שלהם – מכת בכורות – ניכְנע לאשליית השליטה ושלח את צבאו לניצחון מוחלט – שהסתיים במצולות הים. תחושת הכורח בפעולה נובעת גם מחשש להיתפש כחלשים, כלומר מתוך אמונה כי הצגה של עוצמה נחוצה בכדי שאויבי ישראל (ואמריקה ומצרים העתיקה) לא יתפתו להתקיף אותה שוב. תפישה זו מתאימה גם היא למודל המשחקים של ברן שהוזכר לעיל, ומדגימה כיצד אנו ממשיכים להשליך את יהבנו על הצגות ועל הסתרה של המציאות, כולל מעצמנו.

ישראל חזקה. צה"ל עוצמתי ובעל יכולת פגיעה הרסנית. אמת זו זה ידועה לכל העולם ואינה זקוקה להוכחות נוספות. אולם, האם ניתן לעטוף את ישראל במערך הגנה בלתי חדיר – כעת או בעתיד? יתכן שמחדל השבעה באוקטובר התאפשר בשל מצבה הרעוע של המערכת הישראלית בעת הזו. עם זאת, בהינתן שטיל מלבנון יכול ליפול במדויק על יעד כגון בית ראש הממשלה, טילים ספורים מתימן מספיקים לעצור את התעופה הבינלאומית מנתב"ג, ובהינתן אויבים שמוכנים להמית את נפשם ואת נפשות עמם 'עם פלשתים', האם מערך הגנה בלתי חדיר לא נדמה כאשליה כלפי פנים, וכלפי חוץ – וכהצגה בלתי משכנעת?

ניתן להציע מספר דימויים לצבא ההגנה לישראל. דימוי אחד הוא של פיל רב-עוצמה אך מסורבל – כזה הנדרש לעיתים ל-80 טון פצצות כדי לחסל אדם אחד. מולו, ניתן לדמות את האויב – בעזה ובלבנון – לנחילים של דבורים המתחלפות בקלות ובמהירות ונעות בגמישות, תוך השקעה מעטה של משאבים. "כיפת ברזל" המרשימה, למשל, מחייבת השקעה כספית גבוהה כדי ליירט טילים שעלותם נמוכה. אולי ניתן לחשוב על צה"ל כנבחרת כדורגל עם התקפה מרשימה אבל פרצות בהגנה שלא ניתן לסתום; במקרה כזה, כל עוד היריב מוכן להפסיד ובלבד שיבקיע (למשל 10:9), הרי שגם בעתיד צפויים אסונות וקורבנות, שהציבור הישראלי לא יהיה נכון להקריב. אם "חרבות ברזל" נועדה להיות תצוגת עוצמה ותכלית כדי להרתיע אויבים נוספים, כואב לחשוב כי אם לא די לצה"ל בלמעלה מ-600 ימי מלחמה וכמעט ב-1,000 הרוגים עד כה כדי להכניע את החמאס, לא ברור עד כמה תצוגת העוצמה והתכלית משכנעת.

כאמור, איני מתחייב להיות צודק. ייתכן ויושג ניצחון מוחלט. במקרה זה – מה התוכנית ליום שאחרי? ייתכן גם שתושג תנועה פלסטינית לעבר פשרה ושלום, או שתוכניותיו מרחיקות הלכת של הנשיא טראמפ – על אף הביקורת המוסרית והעניינית – לא יתגלו בסופו של  דבר כמילים ריקות או כהתרברבות, אלא יקרמו עור וגידים, ויועילו. בהמשך האבחון יוצעו חלופות שאינן מבטיחות פתרון מהיר, הגנה מוחלטת, או שליטה מוחלטת וכל-יכולה. במקום זאת, מכוונים הפתרונות להשפעה הולכת ומתגברת על המצב. פתרונות אלו דורשים מחויבות ושינויים עמוקים בהתנהלות הציבורית והפוליטית. דווקא בתקופה קשה זו, מספר רמזים מעודדים ששינוי אפשרי. מלבד ההתגייסות ציבורית המפעימה, בולט הכאב העמוק בציבור. הכאב גורם לזעזוע – העשוי להוביל להתפכחות. לצד התלהטות יצרים ותביעות לפתרון מוחלט ומהיר, מעודד לשמוע ישראלים רבים מכירים בכנות ובאומץ בתחושות של חוסר אונים או של חוסר ידיעה. בכך אנו מפגינים חמלה כלפי עצמנו, ואחד כלפי השנייה, כיוון שאנו מרשים לעצמנו להודות באנושיות, במגבלות השליטה, ובפגיעוּת שלנו.

האם ניתן לשאוב עידוד גם מסיפור הגבורה של רחל אדרי ועוגיות הטחינה? סיפור זה ממחיש כיצד, גם באפילה הנוראה ביותר, מול השנאה הקיצונית ביותר ומול האכזריות הקיצונית ביותר, איננו חסרי אונים לחלוטין. אולי, במקום בו התותחים אינם מצליחים להושיע, טמון בידנו נשק יעיל עוד יותר: התנהלות פסיכולוגית נבונה. רגשות עזים מגבירים בקרב הציבור, באופן טבעי, את האמונה כי כל הערבים דומים וכי כולם מלאי שנאה, דבקים באלימות ולא יתפשרו לעולם. אמונה זו נובעת גם מהמשאלה לניצחון המוחלט, כי אם 'הם' לעולם לא יהיו פרטנר להסדר, נותר רק לדבוק במוצא אחד ויחיד: הניצחון המוחלט. אפקט קבוצת הפנים-קבוצת החוץ ממשיג את התופעה לפיה אנשים תופסים את הקבוצה שלהם כמגוונת יותר מאשר קבוצת הזרים, הנתפשת כאחידה יותר, "כולם אותו דבר". ערבים גרים עמנו ומסביבנו, אבל נותרים במידה רבה זרים. לעיתים אנחנו מחפשים הוכחות לכוונות רעות, שניתן להשתמש בהן בהסברה. אמפתיה כלפיהם – כלומר ניסיון "להיכנס לראש", לדעת את האויב ולהכיר היטב את עמדותיו ורגשותיו – נתפשת כתמימות מסוכנת או אף כרשע וכבוגדנות.

אחד הנושאים המסתמנים כחשובים ללימוד ישראלי הוא הערבים ובייחוד "הפסיכולוגיה של הפלסטינים": כיצד פועלת "הנפש" הפלסטינית המשותפת (חרדות-צרכים-משאלות), ומהן הדינמיקות החברתיות הפנימיות בקרבם – מעין אבחון-מקביל לאבחון זה. ערבים בכלל, ופלסטינים בפרט, אינם "כולם אותו דבר": מרקם החיים המשותף שלנו בין יהודי וערביי וישראל, על אף מורכבותו, מעיד על כך, כמו גם הסכמי השלום וההתקרבות לעמי המפרץ והאיפוק היחסי בקרב ערביי ישראל והשטחים אל מול קטל משפחותיהם וחבריהם בעזה. המבוגרים בינינו זוכרים גם את תנועת היהודים לקנות בשכם ובחברון; מה שהיה אינו בהכרח מה שיהיה. היה – ואולי אז יוכל להיות גם אחרת? למשל, בכל המדובר במשאלת "זכות השיבה", המבטאת ערגה להיפטר מהאויב ולשוב ל-1947 – אך לא כפי שזו היתה באמת, אלא כפי שהיא נתפשת כיום, כמעין פנטזיית גן עדן: האם משאלה זו תוכל להשתנות באורח הדרגתי, ככל שהאמונה של פלסטינים בעצמם, ובנו, תתגבר ותביא עמה תחושות עצמתיות יותר של ערך, של שייכות ושל תקווה?  

המשך האבחון: המאמרים הבאים בסדרה

לאחר שדנו ב"נפש", נוכל לדון כעת בתודעה הישראלית ("השכל"), כלומר בתהליכי הלימוד, עיבוד המידע, המחשבה ובניית האמונות ותפישות העולם. תהליכים שכליים אלו מושפעים במידה רבה מתהליכי הרגש (צרכים-חרדות-משאלות). יסקרו ליקויים מרכזיים בתהליכי חשיבה ולימוד, כגון ביסוס עובדתי לא מספק ו"פייק ניוז", דוגמת האמונה שמחבלים לומדים בכלא הישראלי לימודים אקדמיים. המאמרים הקרובים יחשפו אזורי חוסר ידיעה בציבור, ויטענו כי ה"חדשות" מחדשות מעט מעבר לשמות הנפגעים, וכי הפרשנות המוגשת לציבור אינה מספקת. בנוסף, ייסקרו טעויות בחשיבה ובהסקת מסקנות, כגון, השוואות בלתי מדויקות, הכללות יתר וחסר והטיית האישוש. יוצעו עקרונות ופתרונות אשר ישמשו את המאמרים הבאים בסדרה לשם חשיבה מחדש על מספר אירועי יסוד בהיסטוריה הלאומית: קליטת עולי המזרח בשנות החמישים, ההתנתקות, והסכמי אוסלו. החשיבה מחדש תציע לאירועים אלו פרשנויות חלוציות, השונות מאוד מאלו השגורות בשיח, על מנת לייצר תיקון ביחסים, הידברות ושיתוף פעולה בין קהילות. לאחר מכן, תפנה הכתיבה לסוגיה של שינוי וכינונו: כיצד יש להיאבק בתירוצים ובהתחמקויות וליטול אחריות ברמה האישית, הקהילתית והלאומית. המאמר שלאחר מכן ידון, תוך שבירת מיתוסים, במערכות יחסים בין קבוצות בעם (התקרבות, כללים, שליטה וגבולות), ובאמצעים לכינון הידברות ואחדות.

כל אלו יובילו לתוצר של האבחון: מתווה כללי של תוכנית אסטרטגית לישראל לעשורים הקרובים. התוכנית תתמקד בנושאי הליבה: הסכסוך והשטחים, דת-מדינה ויחסים בין קהילות, מאבק בעוני ובאי-שוויון, משילות ומאבק באלימות ובפשע, מאבק בשחיתות, שמירת משאבי הציבור (בייחוד הגז הטבעי, המחצבים, נמלי הים ומניעת פגיעה בסביבה),  והכנה לקראת רעש אדמה אפשרי. התוכנית תכלול משימות לאומיות לממשלה ולציבור, וכן משימות ברמת כל קהילה. הפתרון, או ליתר דיוק: משפחת הפתרונות שתנחה את התוכנית שייכת לאסכולת ניהול הקונפליקט לכדי סיומו בהפרדה לשתי מדינות. התוכנית תחייב התנהלות ישראלית שקופה ועקבית כלפי האויבים וכלפי העולם, המבוססת על תורת המשחקים (בייחוד על tit-for-tat), ועל עקרונות פשוטים של כבדהו וחשדהו, מקל וגזר, חיזוק המתונים ומאבק בקיצונים. התנהלות כזו דורשת שנים ארוכות של יישום מוקפד על מנת שתוכל ליצור שינוי פנימי, חיצוני ובמערכת היחסים ביננו לבין האחר. העקרון הדיאלקטי יבוא לידי ביטוי בתוכנית באמצעות עקרון הפעולה בתנאי אי-ודאות, כלומר בהנחה שאין פרטנר לשלום מהיר, אבל בעתיד: או שיהיה או שלא יהיה, ויש להכין את שתי האפשרויות ולהתכונן לשתיהן.  

התוכנית שתוצע היא מתווה כללי, שיש לעבדו וליישמו בגמישות מסוימת, אך לא רבה. ביצוע התוכנית – או כל תוכנית אחרת – בשיטות אלתור ישראליות יוביל לתוצאות דומות של האלתורים שנערכו בבניית אולמי ורסאי. התוכנית המוצעת אינה התוכנית היחידה האפשרית. אם יש כוונה וייתכנות להבטחות על ניצחון מוחלט, סיפוח או בניית בית מקדש שלישי – עם כל הכבוד – על הציבור לדרוש תוכניות אסטרטגיות סדורות נוספות. יש לדרוש ממנהיגים לפתח תרחישים ודרכי פעולה אפשריות, במקום להתרברב ולהתהולל כמפתח. ברמה הפסיכולוגית, הצלחה מחייבת את הציבור להכריע ולהתאחד סביב תוכנית או דרך אחת, כלומר להפסיק לנסות לאכול את העוגה ולהשאיר אותה – ואת ארץ ישראל – שלמה; במקום, יצטרך עם הנצח להתגבר על הפחד, וללכת בדרך ארוכה אחת בלבד. תהליכים רגשיים אחרים שיידרשו מהציבור יהיו התפכחות מאשליות שליטה ופתרונות קסם, מלסמוך על הנס ועל גיבורים מושיעים; התאבלות על חלומות שלא יתגשמו; בחירה להציב את העם מעל ל"שבט"; התמודדות עם חרדות ברמה קהילתית ולאומית, כגון אובדן הזהות היהודית; ומעל הכל: הנכונות לשים את חיי הדור הצעיר, כלומר את הילדים שלנו, במוקד ומעל כל דבר אחר.  

ד"ר עמיר נהרי הוא פסיכולוג, יועץ ארגוני ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, המתמקד בפיתוח מנהיגות ובבניית אסטרטגיה. בעקבות השבעה באוקטובר, הוא מנחה עיבודים של יחידות לוחמות במסגרת מילואים  

1. ארד, ר. (בעריכת י. אביתר). (2024). מצבה של ישראל 2024 לאור מדדים בינלאומיים. המכון למחשבה ישראלית.
2. הימן, ת., יבנה, ר. וקורץ, ע. (2023). ישראל במחנה הדמוקרטיות – צורך והזדמנות. אוניברסיטת תל אביב: המכון למחקרי ביטחון לאומי. https://www.inss.org.il/he/publication/strategic-analysis-israel-2023/
3. הריס, ת. א. (1980). אני בסדר, אתה בסדר. הוצאת מודן/תמוז.
4. נהרי, ע. (2024). ישראל בעקבות השבעה באוקטובר. מחשבה, כתב עת דיגיטלי, 3.
5. נהרי, ע. (2024). כיצד הגענו לשבעה באוקטובר? מחשבה, כתב עת דיגיטלי, 3. https://israelithought.co.il/12992/

6. Heifetz, R. & Laurie, D. L. (2001). The Work of Leadership. Harvard Business Review, 79(11), 3-14.
7. Henderson, T. L., & Boje, D. M. (2018). Organizational Development and Change Theory. Routledge.