ככל שאנו מתרחקים ממאורעות ה-7 באוקטובר, הולך ונגלה לנו אירוע היסטורי בעל מסה כל-כך גדולה, שהחלה כבר לעקם את מרחב החשיבה שלנו. עולם מושגים ישן קורס ומציף מעל פני השטח שינוי דעות פוליטיות, ובאופן עמוק יותר, מחולל שינוי בעקרונות שהסדירו את חיינו עד כה.
מתוך ענן האבק העולה מהקריסה ניכרת התנודה העצבנית של העיקרון המסדיר של המפעל הציוני – עקרון הרצון. אם רק נרצה, כך חשבנו, אין זו אגדה. אם רק נרצה, נפריח את השממה; אם רק נרצה, נבנה חברת מופת; אם רק נרצה, שכנינו, ואיתם כל המגבלות שמציבה מולנו המציאות האזורית – יתאיידו וייעלמו. הכל היה תלוי ועומד על הרצון שלנו.
ואמנם, ללא עקרון הרצון, לא יכלה תקומת ישראל להתרחש. בזכות הרצון קיבצנו גלויות, הפרחנו את השממה, ובנינו חברת מופת – אי של שגשוג מערבי בלב שכונה מזרחית הר געשית. במידה מסוימת, ניתן יהיה לומר כי בקרב חלקים נרחבים של העם שלאחר ה-7 באוקטובר, המימרה "אם תרצו אין זו אגדה" לא רק שלא הועמדה מול מגבלות הפנטזיות המשיחיות של הימין, אלא בדיוק ההיפך – נכנסה לסחרור חסר שליטה. כמו מהמר העומד מול אסון ומניח שניתן להציל את המצב בהימור נוסף על כל הקופה.
הסחרור המשיחי של מושג הרצון הוא נקודת שיא של תהליך שהואץ בעשור האחרון, שבו הועצם עקרון הרצון בכל תחומי החיים. בתרבות פרחה תופעת המאמנים האישיים, שהפכו למעשה לסוכנים של הרצון שלנו, לאלה היכולים להראות לנו את הדרכים כיצד לרתום את החיים כולם לרצון שלנו, לבחירה שלנו להיות מה שרק נרצה, ולתפיסה שהכל אפשרי.
בתחום המשפט, במיוחד בשנתיים האחרונות, נטען כי "רצון העם" יכול להכפיף ולעקם כל מגבלה, בין אם היא תבונית או בינלאומית. ערכים אוניברסליים בסיסיים של שוויון, חירות וכבוד אדם הפכו למגבלה מיותרת לרצון העם. המושג "פסקת ההתגברות" מגלם את הסיפור כולו: רצון העם, כך נטען, יכול להתגבר על המגבלות שהתבונה מציגה לנו.
אפילו האקדמיה נענתה לצו של עקרון הרצון, והחלה לראות את עולם הדעת במונחים של כלכלת שוק. הדיסציפלינות שבהן הושקעו המשאבים היו הדיסציפלינות שיש להן ביקוש בקרב הסטודנטים. דיסציפלינות עתיקות אשר סימלו את התבונה, את הקטרים של העולם האינטלקטואלי – פיזיקה, פילוסופיה, היסטוריה – הפכו לשוליות, למייצגות של תבונה שנדרסה על-ידי הרצון של הסטודנטים.
הדתיות גם היא נטתה מהחוק הקבוע אל עבר הרצון הפרטי. העלייה של המיסטיקה, של כוחה של התפילה הפרטית למען צרכים פרטיים, ההופעה של דמויות מתווכות היכולות לסייע לנו לרתום את "רצון האל" לצרכינו הפרטיים – כל אלה הרחיקו את המאמינים מהחוק הדתי, מהתבונה של האל, וקירבו אותם לרצון האלוהי. וכפועל יוצא, הרחיבו את הפרקטיקות הדתיות לציבור שאינו מגדיר עצמו כשומר מצוות, אך מתפלל לאל מתוך תקווה שיחולל נס ויתערב בעניינים הפרטיים. ההשגחה הכללית נזנחה, ואת מקומה תפסה בבלעדיות ההשגחה הפרטית. במקום קיום החוק הדתי שלא ניתן לשנותו הלכה ופנתה הדתיות הישראלית לעבר פרקטיקות של תפילה המיועדות לעיקום הסדר הקוסמי.
הפוליטיקה הייתה השדה שבו הוגברו הצלילים האלו לרמה של רעשים מחרישי אוזניים. השדה הפוליטי הפך למרחב שבו פורחים פוליטיקאים לא-מציאותיים אשר בזים לכל מגבלה אפשרית, בזים למציאות עצמה, בין אם היא חוקית, מוסרית, בינלאומית או כלכלית. מגבלות המציאות הפכו לאשליה, והרצון שלהם הפך למציאות. רצון העם החליף את החוק, רצון המנהיג החליף את צרכי המדינה, ורצון האל החליף את חוקי הטבע. כך, שתנועת "אם תרצו", כמו גם הסנטימנט השולט במחנה שקידם את המהפכה המשפטית, היו למעשה תנועות אשר נזפו בחצי השני של העם על כך "שאינו רוצה מספיק", על-כך שהוא מאפשר למגבלות המציאות לעצב את החלטותיו. שופטים שפעלו בהתאם לתבונת החוק נדרשו עתה להתאים את שיפוטם ל״רצון-העם״, ולשם כך נטען כי יש למנות שופטים מתוך ״רצון-העם״ אשר יכולים לשקף את ״רצון-העם״. פקידי השירות הציבורי אשר שיקפו את המגבלות המעשיות של הבירוקרטיה, את ההיגיון הארגוני הפנימי של השירות הציבורי, הפכו למי שמפריעים ל"רצון-העם" לכופף אפילו בעיות מעשיות בחיי היום-יום. מדיניות תכנון בניין הכח בצבא הוחלפה בסיסמה "בעזרת ה'", אשר הניחה כי לצד החיילים המגויסים והנלחמים עומדים תלמידי הישיבות אשר אחראים על הפעלת "רצון האל" למען בטחון ישראל. שיקולים אסטרטגיים אשר בהכרח משקללים את המגבלות שלנו מול האפשרויות של המציאות האזורית הוחלפו בקריאה ל"ניצחון מוחלט" שתלוי רק ברצון שלנו להילחם. בטחון השדה שעליו אמון השב"כ הפך לכלי שנועד במחשכים לצנזר את רצון הבוחרים של המנהיג העליון. את הצורך לבנות מדיניות כלכלית אחראית החליפה האמירה של "כלכלת בעזרת ה'", הטוענת כי ניתן להגדיל את הגירעון, להעביר קצבאות לגורמים לא פרודוקטיביים, כיוון שיש בכוחם לעודד ולשכנע את האל להפעיל את רצונו כנגד תבונתו, להתערב ולחולל ניסים.
ציוץ מתוך דף X של ערוץ כאן.
כך, שבמרכז פעולתה של הקואליציה הנוכחית – בין אם בניסיון ההפיכה המשטרית ובין אם בניהול המלחמה – עומד הרצון. לא כתשוקה פילוסופית המעוגנת בהכרה עצמית או באחריות קולקטיבית, אלא כרצון גולמי, דחפי, שכוחו דווקא ביכולתו להתנגד לכל עיבוד מושגי, לכל עידון של תבונה. הרצון, בהקשר זה, אינו ניזון מן הדיאלוג עם הממשות, אלא מהתשוקה לכפות עליה צורה, להכניעה למשמעתו. הרצון איננו מופיע כאן כתהליך פוליטי מורכב, אלא ככוח משיחי, בעל ווליום הולך וגובר, שמהותו בהכחשת המציאות, בהתעלמות מן החוק, ובבוז לשיקול הדעת.
הפוליטיקה, בתוך משטר כזה, הופכת לשדה של מימושי רצון: הרצון "לשלוט", "להכריע", "להחזיר את המדינה לעם", "לנצח" – אלו מילים שנישאות ללא תוכן מוסדי, אך טעונות באנרגיה גולמית של כוח. זוהי פוליטיקה שמתנכרת לכל שיקול מדינתי, כאילו האיפוק הוא חולשה, והמורכבות – קנוניה. תחת ממשלה שתובעת מעצמה מחשבה זהירה על סדר, ריבונות ושלטון החוק, אנו מקבלים שלטון שמתפקד כסהרורי – תגובתי, בלתי־מרוסן, מובל אחר תאוותיו. הרצון הזה – שאינו מסונן דרך מוסדות, שאינו מתאזן בתהליך דמוקרטי, שאינו נשען על שיח ציבורי – משחית לא רק את מוסדות המדינה אלא גם את עצם הרעיון של שותפות אזרחית. הוא מכתיב לעם את צורתו מתוך כפייה, במקום לעצבו מתוך חוזה. הרצון מחליף את הריבונות; הכוח מחליף את הלגיטימציה.
ובמקום שבו הרצון נעשה לעיקרון מסדיר – לא נותר עוד מקום לתבונה. המשטר, כך נדמה, הפסיק להתבסס על עקרונות של ריבונות, שותפות והסדרה – והתחיל לתפקד כמרחב של מימושי רצון: רצון ככוח פוליטי, רצון כתחליף למציאות, רצון כתחליף לאחריות. זו אינה עוד רפובליקה של אזרחים – זו תיאוקרטיה של רציות, שבמרכזה עומד המנהיג כצינור בלעדי בין העם לאל, בין הרגש להנהגה. בתוך הקונסטלציה הזו, הדחף לפטר את היועצת המשפטית לממשלה אינו נובע מניתוח מוסדי, אלא מרצון שאינה "שלנו"; הרצון להחליף את ראש השב"כ נובע לא מתפקודו המבצעי, אלא מן החשד שאינו מקיים את קו־הרצון של המנהיג; וסירוב עיקש להקים ועדת חקירה ממלכתית – גם כאשר הקונצנזוס הציבורי מתחנן לחשיפה ולשקיפות – נובע מן הפחד הפשוט שמא תופיע מציאות כלשהי אשר אינה תואמת את הרצון.
כך, שופטים מאוימים בשם הרצון, מוסדות משותקים בשם "שליחות ההנהגה", ביטחון שדה מגויס להשתקת מתנגדים למשטר וכלכלה ציבורית מנוהלת על ידי הבטחות ריקות של שפע אלוהי. תבונת המדינה – זו שנולדה מן היכולת לשלב בין כוח לריסון, בין תקווה למציאות – דוכאה לטובת רטוריקה חסרת בלמים של שליטה, הכרעה וניצחון.
במובנים רבים, הקואליציה הנוכחית פועלת כהתגלמות פוליטית של התיאולוגיה השמיטיאנית – המייצרת ריבונות מתוך החיפוש התמידי אחר אוייבים פנימיים, דרך הבחנות בין אויב לאוהב, במטרה להכריע את האויב שמבפנים, את המדינה עצמה. אלא שכאן, ההכרעה אינה מוסרית, גם לא מושגית: זו הכרעה עיוורת, שפורצת מתוך שדה של זעם, של חרדה, של היסטריה תרבותית. מלחמות הרצון הללו – בין מגזרים, בין מחנות, בין זהויות – הן העדות המובהקת לאובדן היכולת לחשוב את המדינה כשלם. וכשאין שלם – אין גם עתיד. יש רק הווה דחוס, מתפרץ, לא־מעובד – שבו הרצון תובע את סיפוקו, מבלי שיידרש לתת דין וחשבון.
ומתוך קקופוניית הרצון, עלתה וצמחה גם תפיסת אחריות חדשה. אם הכל אפשרי, ואין אילוצים שצריך לקחת בחשבון, אז כל בחירה וכל החלטה יכלה להיות אפשרית באותה מידה. האחריות הוחלפה במושג "טעות". טעות אחת מיני רבות שיכלו להיות, אינה מחייבת את מקבל ההחלטה בהפקרות, בחוסר שיקול דעת, בהעדפת אינטרסים אישיים על פני ציבוריים. טעות, טועים, טעינו. אך איננו אחראים.
אבל זהו פרפור לפני המוות של הרצון כעקרון מסדיר יחידי. ב-7 באוקטובר התנפץ הרצון אל מול העולם העומד מולנו, אל מול אילוצי המציאות. ומאז גילינו את "החיים עצמם", את היכולות המוגבלות שלנו, ואת היכולות של מי שסביבנו. גילינו שהאיום הגדול ביותר הוא איום פנימי, של חברה ששוסעה והתפרקה בגלל עקרון הרצון. גילוי המציאות יחייב עמדה צנועה ומפוקחת יותר אשר תנסה באמצעות השילוב של תבונה ופרגמטיות לפלס דרך לישראל בתוך המציאות הסבוכה של המקום, ולהובילה לשלב השני של תקומת ישראל, שלב הביסוס – שלב שבו מוקד המאמץ יהיה פנימה, לחיזוקה של המדינה על שלל אבריה דרך מהפכה מוסדית, הבונה מוסדות מדינתיים החזקים מכל אדם או קבוצה, ויחד עם זאת נאבקת פנימה בכוחות המבקשים להפוך אותה לאוסף של אוטונומיות מגזריות והאוחזות בחזיונות אוטופיים. ביסוס תקומת ישראל תלוי לא ברצון אלא בתבונה המשותפת של הישראלים ובנכונותם לקחת סיכונים משותפים. ולכן, דווקא בעת הזאת, נדרשת חזרה אל התבונה – לא כתשובה קרירה, אלא כהכרח מדינתי. לא כפשרה, אלא כהתחייבות מחודשת לחשוב את המדינה מתוך האחריות ההיסטורית של מייסדיה: לא כאחוזת מגזר, אלא כבית פתוח של אזרחות משותפת, של זהות מדינתית חיה, שאינה נסוגה אל הדחף, אלא מעבדת אותו לכלל רעיון.
