מתוך סבך היחסים של היהדות עם הציונות, הדת עם המדינה, הזהויות הדתיות הרבות בישראל האם ניתן לייצר מודל מוצלח של הפרדת דת ומדינה תוך ניהול ריבוי הזהויות הדתיות ואיפשורן? פרופ׳ חביבה פדיה משרטטת קווי מיתאר למיתווה של הפרדת דת ומדינה ואיפשור קיומם של חיים דתיים על בסיס אזורי.

הקדמה

בדברים הבאים אנסה להציע דיון המשקיף על המתחים והבעיות הקיימים ביחסי דת ומדינה בישראל, ומנתח אותם לפי פרדיגמה של רצון-מעצור. כלומר מה האופק ומה רוצים, ולעומת זאת מה ה'ברקסים' שבולמים. אנסה לשאול מה הכיוונים העתידיים האפשריים, ייתכן שהם הדרגתיים ואי אפשר לקפוץ לאיזושהי מוטציה עתידית באופן מהיר רק על ידי דיונים אידאולוגים אוטופיים ואחרים; ייתכן שיש לטעון כי אין דרך אלא קפיצה מחשבתית אוטופית.

• יהדות כתשתית הציונות

דת מונחת בתשתית הגדרת הציונות, הן זו הדתית והן זו החילונית. משעה שמבינים זאת, מבינים את הבעייתיות במתח שבין דת ומדינה בישראל.

הציונות, גם זו החילונית לחלוטין, היא אידאולוגיה הכרוכה בקיומו של עם יהודי. יהדות היא דת של קבוצה אתנית מוגדרת. במודרניזם, עם הליכי החילון, ניסחה הציונות תפיסה לאומית של העם היהודי. תנועה אידאולוגית של עם אחד ממוצא אתני אחד, וככזאת ניתן לכנות אותה אידאולוגיה אתנית. הציונות ביקשה לאגד את החוויה ההיסטורית של העם היהודי, לתת בית לעם היושב בישראל וכן להיות נקודת מרכז וביטחון לעם היהודי לפזורותיו.

כמחצית ממגילת העצמאות מוקדשת להצגת הבסיס ההיסטורי, המוסרי והמשפטי לחידוש העצמאות היהודית בארץ ישראל, ולהקמתה של מדינת ישראל. חלק אחר עוסק בעקרונותיה של הדמוקרטיה שתקום באותה מדינה.

כדי ליישב את המתח שבין מדינה יהודית ובין דמוקרטיה הוקדשו מאמצים רבים, חלקם הגדול מצד מובילי הציונות הדתית וחלקם בא לידי ביטוי בהקמתם של מכוני מחקר מובילים כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה. תפיסות אלה מובנות ומוארות מתוך הזיקה לקיום ההיסטורי הייחודי של העם היהודי. מתוך התופעה, שאין לה אח ורע, של ציוויליזציה קדומה שהולידה מתוכה שתיים אחרות, הנצרות והאסלאם, ולאורך ההיסטוריה הפכה למיעוט החי בצילן, ולאחר מה שמכונה "2000 שנות גלות", בתוך המאה העשרים שהביאה עימה גם השמדת המונים בשואת יהודי אירופה, הקימה מדינה שביטאה בין היתר את ה"שיבה אל ההיסטוריה".

סכסוך רצונות ומגמות מלווה אם כן את המדינה מראשיתה:

מחד גיסא, הרצון להקים בית לעם היהודי. מאידך גיסא, הרצון להקים מדינה דמוקרטית, הגדרה המחייבת את קיום המדינה כמדינת כל אזרחיה.

המעצור לקיומה של מדינת ישראל כמושתתת על לאומיות יהודית: סכנת הקולוניאליזם או כפי שיש המכנים זאת: דמוקרטיה לעם אדונים.^[1]

המעצור למדינת כל אזרחיה: "הציונות בולמת את האפשרות ליצור עם המורכב מאזרחים, בלי לשים לב לדתם, והמנותק מיהדות התפוצות."^[2]

• דת כמרכיב זהותני

אומנם קמה גם תנועה ציונית דתית, אך שורשיה של הציונות בהתמרות של הדת היהודית ללאומיות שהתרחשו על אדמת אירופה על פי רוב בהלימה לתפיסת החילון. ההגמוניה האירופאית שייסדה את המדינה הייתה חילונית ברובה , אולם הייתה מושתתת על יסודות תיאולוגים חריפים שעברו התמרה.^[3] לצד היות הדת תשתית תיאולוגית שהומרה לדפוסי לאומיות בתוך החברה החילונית, הרי שדת הייתה ועודנה ביטוי של החלק הגדול בקבוצות הזהות בישראל: כמעט כל היהודים הישראליים מגדירים עצמם כאחת מארבע הקבוצות בתוך המסגרת היהודית: יהדות דתית חרדית (אשכנזית ברובה וגם ספרדית), יהדות דתית לאומית, יהדות מזרחית מסורתית, יהדות חילונית.

לסיכום, שלוש קבוצות בעלות יחס מחויב לדת ולמסורת המהוות חלק מהגדרתן העצמית, ואחת שהרכיבה את ההגמוניה המוסדית והיסודית במדינה, ממוצא אירופאי ברובה, שהגדרתה היסודית מלכתחילה חילונית, מושתתת על שלילת הגלות,^[4] ויוסדה על אדני תיאולוגיה פוליטית.^[5]

כמעט כל הישראלים הערביים מחויבים לתפיסות דת ולאום, והמאפיין העיקרי של חברה זו הוא חברה מסורתית. כלומר התנודה בין חברה דתית ובין חברה משכילה ספרדית דומה בציבור הערבי, ומקיימת הלימה למרבית הציבור הספרדי בישראל. ואילו הציבור הפלסטיני ובעל ההכרה הפלסטינית, הוא ציבור בעל הכרה לאומית חריפה שבמקרים רבים כרוכה אף היא בדת. צמיחת מדינת ישראל האיצה את צמיחת הלאום הפלסטיני.^[6]

נקודת מוצא ערכית היא הקביעה שיש זיקה בין המדינה הישראלית ובין קיומו ההיסטורי של העם היהודי.

האם יש לראות בשלב זה של הקמת מדינת ישראל כבית לעם היהודי אפיזודה? האם יש להגמיש את ההגדרה בית לעם היהודי ולעוד עמים? האם יש לשמור על ייחודו של העם היהודי או להוביל למהותו החדשה כעם ככל העמים ומדינה ככל המדינות?

• משטר ודת בישראל

חוקרי מדעי המדינה הדנים במשטרים שונים מציעים הגדרות רבות לתופעת המשטר בישראל:

דמוקרטיה אתנית,^[7] דמוקרטיה הסדרית,^[8] אפרטהייד,^[9] דמוקרטיה של עם אדונים.^[10]

דמוקרטיה הסדרית, שעליה מושתת הסטטוס קוו, היא אחד הפתרונות החכמים והמפוקחים ביותר לדוגלים בהסדרת מצבו של העם היהודי באמצעות מדינת ישראל. בסוג זה של פתרון לא אדון במסגרת זאת.

הגדרות אלה מבליטות את המתח הקיים בין דת ומדינה בישראל מנקודת המבט העיקרית והראשית הקודמת לשאלות המשנה (שבדרך כלל דנות בסוגיות דת ומדינה כגון כשרות, שבת, אישות, גיור ועוד), משום שכאן ההגדרה היסודית היא מהות, או ישות קולקטיבית דתית שעברה התמרה ללאומיות מחולנת ועם זאת מבקשת להוסיף ולשמור על האחדות האתנית. היא זאת שעומדת בסתירה עם ההגדרה דמוקרטיה לכל אזרחיה, כי ישראל היא קהילת לאום.

העובדה שרובו ככולו של הציבור הערבי והפלסטיני בישראל תופס עצמו גם כקהילת לאום, מקרינה על כל דיון הנוגע ביחסי דת ומדינה או בניסיון לעצב חוקה בישראל.

התנאי הראשון הוא הסדר פוליטי, שכן לא ניתן לדון בסוגיות של זהות, מעמד או חוקה כל עוד עומד פיל במרכז החדר והוא דיכוי ציבור משולל זכויות אזרחיות מלאות תחת אחר. וגם אין לצפות שהציבור הערבי/הפלסטיני במצב אידאלי אכן יסתפק ברעיון של מדינת כל אזרחיה, ללא הסדר פוליטי הנוגע לשטחי 67 מחד גיסא, וללא תנאים לקיום ההיבטים הנוגעים לדתיותו כקולקטיב מאידך גיסא. במסגרת זאת של צמצום הדיון לסוגיית דת ומדינה, אני אתייחס רק לסוגיית הדת.

צורות המשטר השונות שהוצגו לעיל מרוכזות בדרך זו או אחרת בחמישה שסעים המרכיבים את הישראליות. סמי סמוחה ברבות מעבודותיו מגדיר אותם כך: שסע פוליטי, שסע דתי חילוני, שסע מעמדי, שסע עדתי ושסע לאומי. אם נתבונן בחמשת השסעים הללו וננסה להציע צמצום של מספרם, נצטרך להציגם בצורה יותר דיאלקטית, זאת במטרה לחשוף את זרמי העומק של ההווה. עם זאת, נקודת המפתח היא לא צמצומם המספרי אלא השאלה הגדולה הדנה בחפיפות ובהצטלבויות בין שסעים אלה. כך לדוגמא, רבים מנסים לפוגג את המתח העדתי בטיעון שאין מאחוריו אלא שאלה מעמדית כלכלית, שהשסע בין הימין והשמאל לעיתים קרובות מתקרב לשסע החילוני דתי ואילו השסע הלאומי כרוך בדרכו גם בשסע העדתי. ההתפלגות בין ימין, שמאל ומרכז מבליטה אף היא את העובדה שהשסעים בישראל מתמזגים ויוצרים רצף בין הפוליטי לחברתי לאתני, שמחזק את הימין ולהפך.

תיאור חזונות:

שימור הקיים (דמוקרטיה/בית לעם היהודי) ושיפורו על פי מודלים שונים: שתי מדינות לשני עמים^[11]; מבנה דו לאומי^[12]; קונפדרציה^[13], רפובליקה וחלוקה אזורית על שולחן השרטוטים^[14], רפובליקה וקנטונים.^[15] המודל הראשון מביע תובנה בדבר אי האפשרות לפרק את ההלימה בין דת ולאום לא אצל הציבור היהודי ישראלי, ואף זה החילוני ממש, ולא אצל הציבור הפלסטיני. קונפדרציה היא רעיון מעניין שקודם רבות על ידי אורן יפתחאל. חלוקה אזורית על שולחן השרטוטים לא תתחשב אפוא בדיוקן של קבוצות זהות ובזיקתן לשטחי מחיה. רפובליקה וקנטונים יתחשבו יותר בסוגייה זו האחרונה. הדגם הדו לאומי נחל כשלון חרוץ בכל מקום שהוא בעולם, מאבקים עקובים מדם בבלקן מלמדים על כך ואולם רק לאחרונה אחרי שדגם זה ירד משולחן הדיונים של התרבות הישראלית פלסטינית, הוא עולה שוב מחדש.

• עוגנים אזוריים זהותניים

העוגנים האזוריים והמרחביים של קבוצות זהות בישראל – יכולים להיות בסיס לקנטונים בתוך רפובליקה:

הדרום – מזרחי / ספרדי / מסורתי ברובו הגדול.

הדרום – בדואים, המשולש שבין באר שבע ערד ודימונה.

המרכז – תל אביב רבתי וסביבותיה, מוקד החילוניות.

ירושלים – בני ברק, מוקד החברה הדתית חרדית.

גליל – החברה הערבית והיהודית (כשני אזורים או במשותף).

צפון – כנ"ל.

יהודה ושומרון – כאמור לעיל, דורשים הסדרה פוליטית מוסכמת ובלי להיכנס לשאלה איזה סוג הסדר.

לתפיסתי, הלאומיות הספרדית מבוססת פרקסיס וזיקתה לקהילה לשבט ולדמות אב, ואילו הלאומיות האירופאית אשכנזית מבוססת אידאולוגיה וזיקתה לאדמה.^[16] היות שקבעתי כי בתשתית הקושי של הפרדת דת ומדינה נמצאת הלאומיות, חשוב לפצל כאן את הדיון ולהבחין בין לאומיות ספרדית לאשכנזית.

• לאומיות ספרדית דורשת הגדרה מובחנת

בחינתה של החברה המזרחית והספרדית מבעד לעיניים של סיפור ההיסטוריה של הציונות האידאולוגית האירופאית, אינו נכון ביסודו ואינו תורם לפיתוחו של עתיד. בדומה למלכודת הקלאסית של המזרחי השרוי בין עבר לעתיד בחוסר הווה. ככזאת, מתרכזים במוקדי הציונות שצצו ויובאו לארצות אלה במאה התשע עשרה.

וכדי להיכנס לסיפור הישראלי הקנוני, הספרדי מתאמץ להוכיח שגם הוא היה ציוני או שגם לו הייתה שואה.

אבל אולי ההפך הוא הנכון. אולי, עת אנו מבקשים לדון בלאומיות הספרדית, עלינו להתבונן בה בעיניים אחרות המבקשות את עוגניה ההיסטוריים? יש לנו עניין בדגם ציונות מסורתי מבוסס פרקסיס ולא אידאולוגיה, ומבוסס מסורתיות עתיקה ונקי מהשפעת הלאומיות האירופאית. ובכך יתרונו ולא חסרונו.

אי הבנתה של הלאומיות הספרדית, שביסודה היא לאומיות רכה, מוביל בקו ישר לאי הבנתו של הציבור המזרחי. ציבור לאומי הרבה יותר ממנו (אפילו הציבור החילוני האשכנזי שהוא בעל לאומיות קשה) מכתיר את המזרחי כלאומי ואף לאומני, ואיננו מבין את משמעות הימין הפוליטי. משמעות שליטתו של הימין הפוליטי במזרחי (הדרומי, המעמדי, המסורתי) כרוכה בפוליטיקאים כריזמטיים שאינטואיטיבית השכילו להבין על מה נשענת הלאומיות הספרדית, והציעו לה דמות אב.

אני אנסח את זה אחרת: בקריסה אחורה – במצבי משבר חברתי ולאומי – האונייה השבורה מתרסקת תמיד בין גלי הים הסוער אל החוף הקרוב שמכיל אותה. האונייה של הספרדי מתנפצת לחוף של הקהילה (ומכאן מרכזיות האב, אם המשפחה, שבטיות וכדומה). האונייה של האשכנזי מתנפצת אל האדמה (כמייצגת ביטחון וכמייצגת אלוהות). תהום פעורה בין שתי התפיסות הללו.

לכן הרב עובדיה יכול היה להיות פשרני וטולרנטי לגבי גבולות, ולכן כל משאל שייערך בדרום המזרחי של ישראל יגלה שאיש לא יתאבד על יהודה ושומרון. כיצד משתמשים בזה ככוח להטיב, זאת השאלה והחוכמה.

כאן מחד ניתן להציב את בגין וביבי, אך די גם להיזכר בתמונת לווית ההמונים לרב עובדיה יוסף.^[17]

ח. חילון ולאומיות בעידן פוסט קולוניאלי – הדומה והשונה בין ישראל לעולם

האשכנזים והאירופאים:

נקודת המוצא של החילון שבמודרניזם הייתה כרוכה בתפיסות של פרוגרס ואוניברסליזם, ועם זאת הייתה שקועה לעומקה בתהליכים קולוניאליים כלפי אומות במרחק גאוגרפי, ועל פני יבשות הצטמצמה בעידן הפוסט מודרני. המדינות האירופאיות והאמריקאיות מתמודדות עם מהגרים ופליטים ההופכים לאזרחים. ובמלים אחרות, עם אזרחים שחלקם עלולים להיות בליבם נתינים של תפיסות דת ואימפריה שונות העלולות להתפרץ ברגע שביר של קריסת זהות.^[18]

ישראל – אשר חברה לתהליכים המודרניים והפוסט מודרניים – היא בו זמנית מדינה של הגמוניות חילוניות אירופאיות שבנו את רוב מוסדות המדינה, וכן דמוקרטיה או אתנוקרטיה דתית.

היא נוצרה בעת ובעונה אחת מתוך טראומות שואה, פליטות והשמדה על אדמת אירופה ומתוך סימטריה עם הלאומיות האירופאית, וייבאה למזרח התיכון תפיסות עתיקות של מולדת (ובזאת הנקודה האחרונה היו שותפים הספרדים והאשכנזים).^[19]

מדינת היהודים נלכדה בפח של הקולוניאליזם כלפי הערבים מתוך השותפות המלאה לאופייה של הלאומיות האירופאית מחד גיסא, מאידך גיסא היא שילמה מחיר כבד מאוד, כזה הנמשך עד ימינו, על היותה קורבן לפנים הנאציות שלבשה הלאומיות הגרמנית האירופאית, ועל הגעתם של חלק מקהילות אלה לישראל כפליטים.

הספרדים והמזרחים:

הספרדים והמזרחים לא היו שותפים לתהליכי החילון של המתת האל וחוו את החילון כפרקסיס טכנולוגי, מה שתאם את רגישותם הגבוהה לפרקסיס וחוסר העניין באידאולוגיה. בהתאם, לא היו שותפים להידחפות אל הלאומיות מתוך טראומה, אך כן היו שותפים לתפיסת מולדת עתיקה וכמיהה לבית. אני מדגישה במיוחד את הפרקסיס מתוך התפיסה של אורתו פרקסיס.^[20] אני טוענת כי זה כך מאז הגאונים, ופשוט השתמר כך במושבות יהדות האסלאם, וקיבל גוון נוסף בשלבים נוספים בחיי היהדות. זה הדגש שלי המתייחס למחקרים רבים במודרנה בארצות האסלאם, ביניהם בולטים אלה של צבי זוהר, ועם זאת אני מארגנת את הממצאים הללו בדגש שונה שכאן הסברתיו בקצרה.

ט. העולם כיום

העולם כיום אוכל את פרי הבאושים של הקולוניאליזם שהשית על הגלובוס עידן האנתרופוקן בו פגע האדם יותר מכול, והותיר חותם בלתי הפיך על משאביו המדולדלים, זיהומו והכחדת מיני החיות, הציפורים והדגים. עידן זה הוא גם עידן הכחדתן והכפפתן של תרבויות תחת האירופאיות שהקִדְמָה שהציעה, ועל אף דגל האוניברסליזם, הלכה שלובה יד ביד עם קולוניאליזם ומסיונריות.^[21]

המהגרים והפליטים המגיעים כיום בגלים הולכים וגוברים לארצות אירופאיות ואמריקאיות שפעם היו גבירותיהן הקולוניאליסטיות, חלקם נטמעים במלואם בתרבותן וחלקם נתפסים כמאיימים על משטר הדמוקרטיות והרפובליקות אליהן הם מגיעים. יש הרואים פשיטת רגל גם במצבה של צרפת ותפיסת הרפובליקה שלה.

י. ישראל כיום

ישראל כיום המקיימת שילוב של מדינת פליטים, מהגרים, ילידים ובעלי חזון קולוניאלי, מואשמת באפרטהייד על ידי אלה שתרמו באופן ישיר ליסודותיה הטראומטיים, ועם זאת איננה יכולה ואיננה רשאית להסתתר מאחורי קורבניותה בעודה הריבון ובעל הכוח המקרבן קבוצות אחרות. יסודותיה הטראומטיים, כמו גם הזיכרון הארוך שלה, מובילים גם חלק משמעותי מהציבור האירופאי החילוני שלא לוותר על הגדרת המדינה כציונית וכבית לעם היהודי.^[22]

יא. אדם ואדמה

האשכנזים: אידאולוגית, האדמה וההתיישבות הועתקו בציבור האירופאי אחרי מלחמת 67 לאידאולוגיית ההתנחלות. הלאומיות הועצמה בחזקת כמה וכמה מכוח האידאולוגיה המגובה בתאולוגיה שנשענת על תפיסת אדמה, כלומר מחזקת ומחריפה את קווי הסכסוך היהודי ערבי, כאשר בין שני אלה האחרונים מונחת אדמה. ובכך שסע מגבה שסע.^[23]

הספרדים: הכמיהה לציון בכלים המסורתיים מבוססת לפחות מאז שירת תור הזהב. היא ידעה עידן של משיחיות רוחנית שנוסחה בארץ ישראל (האר"י), כישלון על אדמת האימפריה העות'מנית (שבתאי צבי וכו'), שבה ועברה ניסוחים של פרקסיס בתהליכי מדיניות (ביבאס, אלקלעי), ותרומתה לא הוכרה בראשית המדינה. אולם כמו שהושעתה ושבה למרכז הבמה עם תחיית הפיוט, ייתכן שיש לה מה לתרום גם כאן.^[24]

יב. דת: עבר הווה עתיד

גם הערכים הדתיים הקשורים בכל קולקטיב הינם שונים במהותם וביסודם.

המונח מסורתי אצל הספרדים, בניגוד למה שמקובל לחשוב, מכיל נכונות רבה יותר להגיב להווה ולעתיד מאשר לעבר ולכן הוא גמיש יותר בבסיסו. מסורתי איננו אדם המחובר לעבר. מסורתי הוא אדם שכאשר ההווה מתדפק על דלתו, הוא מכיל אותו.^[25] לעומת זאת, המונח דתי אצל האשכנזים מכיל נכונות גבוהה יותר להיצמד לעבר בלבד. סגירות כלפי ההווה ותחושה שהוא מסכן את העתיד.^[26]

יג. מוקדי הלחץ בשסע הדתי חילוני הם:

    יחסי אישות / גיור / כשרות / שבת

מקומות קדושים וירושלים בראשם (נושא זה נבודד לדיון אחר).^[27]

יד.  רב תרבותיות אנכית מרחב-זמן

הרב תרבותיות בישראל איננה רב תרבותיות אופקית (כמו למשל בקנדה). כפי שעמדתי על כך בהרצאתי, כל קהילה בישראל מציגה יחסי מרחב-זמן או זמן ממורחב שונים בתכלית.^[28] היות שכך, להערכתי הניסיון לחלק את הארץ למדינת כל אזרחיה על בסיס פורמלי בלבד, האחדה בשם חוקה של מדינת כל אזרחיה תוך כדי ביטול עוגני זהות והקשרים אזוריים, צפויה להיתקל בקשיים לא מעטים, וייתכן שהיא אינה אפשרית.^[29]

אם כמטרת יעד סופית ואם כמטרת ביניים – אנחנו צריכים לנוע למודל רב תרבותי אנכי עמוק, ואם להשתמש בלשונו של לאקאן, ענייננו הוא במסמנים התלויים לאורכם. מודל רב תרבותי עמוק הוא זה שאינו עוסק בעוגני המרחב-זמן העמוקים ואינו מערער את המסמנים התלויים לאורך.

מודל זה יכול להישען על שיטת הקנטונים שבה יישמר קשר בין מרכיב זהות ובין מרכיב אזורי. אין זה מן הנמנע שאחד האזורים, או יותר מאחד, יכילו וידגימו חזון דו לאומי מעורב או כל אפשרות אחרת ובכך יהיה מענה מעניין לדו לאומיות או למרחב יהודי ערבי משותף.

ירושלים – תצטרך להיות עיר לשני עמים (לטעמי, לא בִּנאום ולא תחת כפיפות אחת, אלא הסדרה עקרונית בין יהודים וערבים, תוך שימור האופציות למקומות הקדושים לבני שתי הדתות) משום שבמוקדה עומד הר הבית, חארם אל שאריף, המקום בו היה המקדש והמקום בו נוכחים מסגדי עומר ואל אקצא. לשני הציבורים, ההר והמבנים בו מייצגים אובייקט נעלה בה"א הידיעה המכנס אליו זהות לאומית ודתית גם יחד.^[30] לא ניתן לכנס גם את סוגיית ירושלים והר הבית לתוך מאמר זה, אולם זה הכיוון הבסיסי.

טו. מועצות דתיות וולונטריות

הצעדים בדרך לשם, התחלות חדשות עד שתהיה בשלות להקמת משטר חדש בישראל (גם אם נשעה את רעיון הרפובליקה או הקנטונים), כרוכים בהקמת מועצות וולונטריות אשר תשרטטנה את קווי החינוך העתידיים להגמשת והקלת יחסי דת ומדינה בתוך המערכת הקיימת.

מטרת העל של הגופים הוולונטריים צריכה להיות זו: גשר על פני מים סוערים. גישור בין שפה סימבולית מיתית אידאולוגית ושבטית ובין שפה פורמלית באופן הדרגתי מכיל ומתחשב. לא באופן בו נשארת רק מלה אחת על פני השטח, אלא שימוש במשאב הסימבולי לריכוך ולהידברות ולהנחתו המשותפת של עוגן פורמלי בתשתית חדשה ומכילה.

כיום קיימים גופים כמו:

מועצת גדולי התורה – הציבור הספרדי, ש"ס.

מועצת חכמי התורה – ייצוג הציבור החרדי.

רבני צוהר – ייצוג הציבור הציוני-דתי-לאומי-אורתודוכסי (רק גברים).

הפורום החילוני למשל – ייתכן שבהקשר החילוני ישנן וישנם מספר גופים לציון.

הגופים הראשונים שאני מציעה לבחינת האמנה החברתית דתית הם הגופים המנויים לעיל.

טז. יחסי יהדות וישראליות

הקמת מועצות וולונטריות המקובלות על הציבור וקהלי הזהות אותן הם מייצגים, כאשר נציגי מועצות אלה בעלי יכולת ומחויבות להידברות בינן ובין עצמן. בראש יעדיהם הראשונים והמוקדמים של הגופים החדשים שיקומו: 1 ניתוקן של קבוצות הזהות הדתית ממערך פוליטי של ימין ושמאל בישראל, מתוך מחויבות לעתיד (יחס בין יהדות לישראליות בלבד ולא פר מפלגה או עמדת ימין שמאל). 2.ריכוך יחסי דת ולאומיות. 3. קידום ערכים המקילים על חייהם של שני לאומים בארץ ושאינם פוגעים פגיעה מהותית באף ציבור, לדוגמה קידום השפה הערבית בשלב ראשון. 4. להקל על מוביליות חברתית בין קהילות זהות. 5. לייצר גשר בין שפה סימבולית לשפה פורמלית.

יז. חזרה לדפוס הלאומיות המסורתי של הספרדים

תרומתה של היהדות הספרדית: חוסר האדאולוגיה האדמתית והפתיחות והסובלנות, פיתוחו של אתוס חדש: אדם ולא אדמה. הצעת הידברות תאולוגית הפוגשת פרקסיס. הגיעה שעתה של הפריפריה המושעית ללמד את ההגמוניה פרק בהלכות לאומיות מתונה (זהו עוד פרק בסוגית שיבתו של הקול הגולה לשיטתי).

יח. ייסודן של אמנות אזרחיות חדשות ונוספות או החייאת הקיימות

אמנת גביזון מדן: שבות, מעמד אישי, שבת, קבורה, מועצות אזוריות.

אמנת התנועה הרוחנית לשלום (2014, מיסודה של חביבה פדיה, אמנה המרוכזת בשאיפה להסדר פוליטי):

"אני כיהודי הנאמן לתורת ישראל ועמו ומחויב לערכי רוח וקדושה מצהיר בדבר הכורח להגיע להסדר פוליטי עם העם הפלסטיני, מתוך הכרה כי מחויבותי לחיי רוח טהורים עומדת בסתירה לקיומו של עם אחר במצב של תת אזרחות."

יוזמה נוספת שלי (חביבה פדיה): אני מעודדת ותומכת בהקמה של מועצת זקני הדור הספרדיים, בדומה לצעד שנקטתי בעקבות האירועים בערים המעורבות. כלומר להציב את זקני הדור ביחס לציבור המסורתי המכבד אותם ולאו דווקא ביחס לציבור הספרדי החרדי, שומר המצוות במלואן.

אמנה חברתית רחבה יותר שתקודם על ידי המועצות והפורומים השונים בהסכמה ומתוך דיאלוג.

יט. שיתופי-פעולה

ככל שמועצות וולונטריות תגדרנה את מוקדי המתיחות ותגענה להידברות ביניהן, כשמתוך כך תנוסחנה מטרות חינוך חדשות, נגיע לריכוך ביחסי מעצור-רצון הקיים בחברה הישראלית. אם כך, אני בעצם מתייחסת לשני סוגים נבדלים של מועצות. מועצות וולונטריות הקשורות בקהילות זהות ומועצות אזוריות הקשורות ברצפים טריטוריאליים. הזיקה ביניהן יכולה להיות חופשית ומזערית או מרובה, חופפת זהות-גאוגרפיה. שתוף פעולה ביניהן יוביל להסדרת דת וקהילה בתוך תחומי המועצה האזורית בזיקה למועצה וולונטרית,  ויצא לחלוטין מתחום רשותה של המדינה.

תחומה של המדינה יהיה רק הגדרת התשתית והסדרת היחס ללאומיות.

כ. כוחות נוגדים משתקים

במצב נכון להיום, כל קבוצה רואה בקבוצה האחרת את המעצור בפני מימוש רצונה המוחלט. ללא דיון בין אליטות של כל קהלי הזהות והגעתן לעמק השווה המסוים האפשרי, יהיה קשה להתקדם לצעדים נוספים.

קיים חוק בפיזיקה: שני כוחות שווים המופעלים על אותו עצם יגרמו לכך שלא יזוז כלל ממקומו.

לשם התחלת דיון על פנים חדשות ליחסי דת ומדינה בישראל יש לרופף את הברגים ולבחון רצון מעצור מתוך לימוד תורה וסוגייה לעומקו של דבר, ולא על ידי שימוש אינפנטילי סימביוטי באחר כמעצור.

כא. תנאים לסדר חדש

ניתוח זה של העוגנים ההיסטוריים העמוקים מאוד של קבוצות זהות שונות וההבנה שהאופן בו רפובליקה יכולה לשמר מצד אחד ומצד שני לקדם קדימה, נעוץ במציאת נוסחה המשקפת תובנות המאפיינות דמוקרטיה הסדרית, ומוביל למסקנה ולהערכה שמימוש הפרדת דת ומדינה דורש את התנאים הבאים לשיטתי:

• הסדר פוליטי והגדרת גבולות מול הציבור הפלסטיני ושאלת השטחים.
• חלוקת הארץ לאזורים בעלי משמעות תוכן אזורי ובהלימה לרוב הציבור החי בין גבולותיו.
• מתן הסמכויות הדתיות בידי המועצות האזוריות, הווה אומר הפרדת הדת מן המדינה תתבצע על ידי הפקדת הדת לשיקוליה של כל מועצה אזורית ובהתאם לקהילותיה.
• אלה תבצענה, בזיקה לציבורים יהודיים, ערביים, נוצריים ואחרים, את הסדרת מבני הדת.
• מצב זה יאפשר לבודד את השאלה, מהם הסידורים הנחוצים לשם קביעת סמכויות דתיות/לאומיות המונחות בידי המדינה, כגון חוק השבות.
• המשך עבודה על הסדרה פוליטית בנושא ירושלים והר הבית כהמשך לפתרון השטחים הכבושים.
• מתן ביטוי לציבורים נוספים, אם זה הבדואים בדרום ואם הספרדיות המזרחית המסורתית בדרום.
• מעמד של גר, תושב אורח וזר לכל אחד הנע לקנטון/אזור אחר יגביר את הכבוד ההדדי בישראל.

באופן זה, מדינת כל אזרחיה לא תיחווה ולא תיתפס כסוג של קולוניאליזם מודרני-מיושן שנזכר באיחור להרעיף חסדי רפובליקה על יושביו. והיא תנוע בין המבנה השוויצרי למבנה האמריקאי עם הייחודיות המאפיינת את ישראל בכל הנוגע לציבורים ולשסעים שתוארו לעיל.

בנוסף,  הניסיון לייצר אוטונומיות לקהילות זהות אלה על בסיס קנטונים, או הלימה בין קהילות ואזורים בתוך מבנה העל הכולל של רפובליקה, יהיה חייב לייצר מערכות פתרון לכל הסוגיות הללו באופן שתתאפשר בהן תנועת רצוא ושוב על צירי המקום והזמן ולא רק תנועה חד סיטרית. מה הכוונה תנועת רצוא ושוב. יידרש ניסוח דיני אישות רופפים יותר או גיור אשר יצפו מראש אופציה של מוביליות חברתית עתידית בין קהילות, כך שמי שיחזור בתשובה לא ייחסם בקשרי חיתון עם קהילה דתית יותר או חרדית יותר. דבר המחזיר אותנו לצורך ברשות או פורום מרכז וולונטרי (?) לכלל הרשויות האזוריות.

באופן זה, סביר שבכמה אזורים גדולים בארץ כולל תל אביב וגוש דן, תהיה זמינה מערכת השכלה חילונית לחלוטין, תנועה בשבת, ומערכות אלטרנטיביות לחיתון גיור וכמובן כשרות. בה במידה, יהיו אזורים אחרים שהגיבוש הכללי שלהם ייראה דתי יותר. אולם כל אזרח יֵדַע למה לצפות ובאיזה הקשר הוא חי, ורשויות החינוך תהיינה בנויות מן היסוד גם לדורשי חינוך חלוני תשתיתי.

מתווה זה עוד דורש שכלולים רבים ונוספים שאציע בהמשך.

[1] ארי שביט, "מירון בנבנישתי: לא יהיו פה שתי מדינות", הארץ, 4.10.2012. https://www.haaretz.co.il/magazine/1.1835834)).

[2] סמי סמוחה, "שסעים מעמדיים, עדתיים ולאומיים ודמוקרטיה בישראל", בתוך: אורי רם (עורך), החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים, תל אביב תשנ"ד, עמ' 202-172.

[3] פדיה, מרחב ומקום: מסה על הלא־מודע התיאולוגי־פוליטי. תל-אביב, 2011.

[4] על שלילת הגלות ראו אמנון רז-קרקוצקין, "גלות בתוך ריבונות: לביקורת 'שלילת הגלות'בתרבות הישראלית". תאוריה וביקורת, 4 (1993), עמ' 55-23; 5 (1994), עמ' 132-113.

[5] פדיה, מרחב ומקום (לעיל, הע' 3).

[6] רשיד ח'אלידי, כלוב הברזל: סיפור מאבקם של הפלסטינים למדינה. רעננה, תשע"א.

[7] סמי סמוחה, "דמוקרטיה אתנית: ישראל כאב־טיפוס" בתוך: רות גביזון ודפנה הקר (עורכות), השסע היהודי־ערבי בישראל: מקראה. ירושלים 2000, עמ' 200-153.

[8] אם כי הוגה המונח הזה (במוצאו) הולנדי שהיגר לארה"ב, ארנד לייפהרט, לא הציע דיון בישראל וראה בה חריג.

[9] אורן יפתחאל לאורך השנים ובספרו האחרון: עוצמה ואדמה: מאתנוקרטיה לאפרטהייד זוחל בישראל/פלסטין, תל אביב 2021.

[10] לעיל, הע' 1.

[11] גדעון ביגר, "קומו צאו מתוך עמי, אתם ובני ישראל" הארץ, 9.2.2017 (https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3738998).

[12] Amnon Raz-Karkotzkin, Exil et souveraineté: Judaïsme, sionisme et pensée binationale, Paris 2007.

[13] אורן יפתחאל, "קונפדרציה עכשיו", הארץ, 20.8.2015 (https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2712367).

[14] אבנר בן זקן, "לקראת רפובליקה ישראלית: מבט היסטורי-מדעי", הרצאה במכון למחשבה ישראלית, 5.8.2021 (https://www.youtube.com/watch?v=mHaPtEI_FoU).

[15] למשל, קרלו שטרנגר וג'ד ידיד, "למה רק שתי מדינות? גם ישראל יכולה להתחלק לאוטונומיות", הארץ, 8.10.2014 (https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2452370).

[16] על מרחב ומקום ראו בספרי (לעיל הע' 3); על שבט, קהילה ודמות אב ראו לעת עתה במאמרי על זהות ספרדית וקורבן (בדפוס).

[17] על בגין ראו עפר גרוזברד, מנחם בגין: דיוקנו של מנהיג – ביוגרפיה, רסלינג, 2006; ראו גם בחינת שלטון הליכוד בהנהגת בגין ונתניהו, דני פליק, פופוליזם והגמוניה בישראל. רסלינג, 2006; וראו את משה פוקסמן-שע"ל, גבירותיי ורבותיי, מהפך. רסלינג, 2021; אבישי בן חיים, מרן הרב עובדיה יוסף: מנהיג בין הלכה לקבלה, בין פוליטיקה למיסטיקה. תל אביב תשע"ח.

[18] פדיה, "הכוכב החדש הוא אישיות גבולית", הארץ, 14.1.2016 (https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2822320).

[19] ראו גם פדיה, "ארץ: זמן מקום – אפוקליפסות של סוף ואפוקליפסות של התחלה", בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ארץ ישראל בהגות המאה העשרים, ירושלים תשס"ב, עמ' 623-560.

[20] וראו טלאל אסאד, כינון החילוניות: נצרות, אסלאם, מודרניות. תל אביב, תשע"א.

[21] פדיה, "מסה על הדרום: דרומית-מזרחית", תאוריה וביקורת, 54 (2021), עמ' 134-115.

[22] פדיה, מרחב ומקום (לעיל הע' 3); מיכאל מנקין, אתחלתא: מוסר ומסורת בעידן כוח יהודי. ירושלים, 2021 ועוד.

[23] ראו פדיה, מרחב ומקום (לעיל הע' 3).

[24] אין כאן מסגרת להפניות מרובות, ראו גרשם שלום, "רעיון הגאולה בקבלה (סקירה כללית)", בתוך: הנ"ל, דברים בגו, תל אביב  תשל"ז, עמ' 216-191; הנ"ל, "להבנת הרעיון המשיחי בישראל", בתוך: הנ"ל, דברים בגו, תל אביב, תשל"ז, עמ' 190-155; על השבתאות: הנ"ל, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו. תל אביב, תשפ"א. על ביבאס ראו אריה מורגנשטרן, "בין רבי יהודה ביבאס לשד"ר ה"פרושים" הירושלמי", פעמים, 40 (תשמ"ט), עמ' 159-156; על אלקלעי ראו: אברהם בן יעקב, הרב יהודה אלקלעי מבשר הצינות. ירושלים, תשל"ט; ועל שני האחרונים מאמר גדול שלי בדפוס.

[25] מאיר בוזגלו, שפה לנאמנים: מחשבות על מסורת. ירושלים, תשס"ט. ההגדרות המרובות בעניין אצל יעקב ידגר, המסורתיים    בישראל: מודרניות ללא חילון. ירושלים, תש"ע. וכן ראו מנקין, אתחלתא (לעיל הע' 22).

[26] כאן זו כבר השקה לדיון בחרדיות, וראו דוד סורוצקין, אורתודוקסיה ומשטר המודרניות: הפקתה של המסורת היהודית באירופה בעת החדשה. תל אביב, תשע"ב.

[27] ראו שוקי פרידמן, שחיקתו של הסטטוס-קוו ביחסי דת ומדינה (מחקר מדיניות 126). המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2019.

[28] פדיה מרחב ומקום (לעיל הע' 3).

[29] אבי שגיא, הישן יתחדש והחדש יתקדש: על זהות, תרבות ויהדות. תל אביב, תשס"ה.

[30] ראו גם במאמרי: חביבה פדיה, "הר הבית, שינויים ותנודות פרדיגמטיות בתפיסות דתיות לאומיות של מרחב ואובייקט מקודשים" בתוך: ידידה שטרן (עורך), הר הבית בין חלום לממשות, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה (בדפוס).