מיזוג הזהויות בישראל בין הדת ללאומיות אינו מאפשר עוד הפרדה בין הדת למדינה בנוסח ארצות הברית. ד"ר שוקי פרידמן חושב כי הפתרון לשסע היהודי־דתי־לאומי הוא לא הפרדה מוחלטת, אלא צמצום משמעותי של מעורבות הדת במדינה
ישראל היא מדינה "יהודית ודמוקרטית". על משמעות יהודיותה ניטש קרב אדירים בן למעלה מ־100 שנים. במרוצת השנים מאז הקמתה, וביתר שאת בעשורים האחרונים עם התחזקות הכוח הדתי, שבו ונשמעו קריאות להפרדת הדת מהמדינה. במובן מסוים, זהו חלומם או חזונם של אלו שנמצאים בקצה הליברלי של החברה הישראלית. אלא שמימוש החלום הזה טומן בחובו סכנה לקיומה של המדינה כמדינה יהודית. זאת בשל הקשר הגורדי שבין יהודיות במובן הלאומי ליהודיות במובן הדתי. מאמר קצר זה מבקש לאפיין את האתגר שמציבה היהודיות ואת שייחודי לה, ולהמחיש את הקושי והסכנה שיש במימוש האפשרות של הפרדה מוחלטת של הדת מהמדינה.
ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. אבל שלא כמדינות לאום אחרות, המגדיר היסודי של מדינת הלאום היהודית היא יהודיות. מדינת ישראל, כפי שקובעים חוקי היסוד שלה (שמכוננים יחד חוקה), היא מדינה יהודית (ודמוקרטית), המדינה היהודית היחידה בעולם. תאמרו, גם מדינות לאום אחרות הן ייחודיות. מה הופך את ישראל למיוחדת? בעוד שבמדינות לאום אחרות מלבד טריטוריה יש שורה של מאפיינים הקושרים את בני המדינה והופכים אותם לבני העם, המגדיר היסודי והמרכזי של מדינת ישראל הוא היהודיות שלה: רכיב זהות הנובע מתערובת, כמעט לא ניתנת להתרה, של השתייכות אתנית והשתייכות דתית לעם היהודי. לכן, בעוד שבמדינות לאום אחרות מהגר או בן מיעוט יכול לרוב לבחור להרגיש בבית בתוך הזהות הלאומית, גם אם לא באופן מושלם, לא יהודי לעולם לא יהיה בן בית לאומי במדינת הלאום היהודית.
מקומה של הדת במערב ובמדינות האסלאם
למי שגדל על המסורת החוקתית האמריקאית – הרואה בתיקון הראשון לחוקה, בפסקת אי־מיסודה של הדת, יסוד מרכזי של משטר חוקתי – קשה להבין כמה שונה מדינת ישראל בעניין הזה. אל מול חומת ההפרדה האמריקאית, הדת היהודית בישראל נטועה ושלובה עמוק בחוקה ובמנגנוני השלטון במדינה. אפשר להמחיש זאת בקלות באמצעות סוגיית הקצאת התקציבים לנושאים דתיים. בעוד הפסיקה של בית המשפט העליון האמריקאי מתלבטת במסורת ארוכה של פסיקה באשר להיקף המימון הלגיטימי של החינוך הדתי, ושאלות כמו מימון הסעה לבית ספר דתי או שימוש במתקני בית הספר לאחר הלימודים לשם מטרות דת זוכות לדיונים נוקבים. אל מול אלו, בישראל, היקף הזרמים הדתיים במערכת החינוך, אלו בהם לומדים הרבה או אך ורק את המקורות היהודיים־דתיים, הוא לערך שליש מכלל החינוך בישראל. היקף התקציב המופנה למטרות אלו כמו גם למטרות יהודיות־דתיות מובהקות אחרות, הוא עצום ומהווה כמה אחוזים מהתקציב של מדינת ישראל.[1]
גם למתבונן האירופאי שמכיר את מסורת המדינה הנוצרית, הבנת המצב בישראל לא אינטואיטיבית. בעוד שהתפיסה היסודית של הנצרות דוגלת בהפרדה בין מלכות שמיים למלכות אדם, היהדות בצורתה הפונדמנטליסטית דוגלת בשלטון שמיים חובק כול, ובכלל זה ניהול ענייניה של מלכות אדם־מדינה. בעניין זה, היהדות דומה במידת מה לדת האחות שלה, האסלאם. כביהדות כך באסלאם, דבר האל כפי שבא לידי ביטוי בשריעה, ההלכה המוסלמית, צריך להסדיר את ניהול ענייני המדינה. אלא שגם אל מול האסלאם והמדינות המוסלמיות, ישראל מיוחדת. בכמה מדינות מוסלמיות הזהות האסלאמית היא אכן אבן יסוד שלטונית וחוקתית, אבל היא לא המגדיר של הלאומיות. הרי יש בעולם עשרות מדינות לאום מוסלמיות, שלמרות המכנה המשותף הדתי שלהן, שונות זו מזו ובמקרים רבים מדי גם לוחמות זו בזו.
הייחודיות של היהודיות הלאומית
אם כן, מה הופך את היהודיות למגדיר כה ייחודי של מדינת לאום, וכזה שהופך את מדינת הלאום היהודי למקרה ייחודי בין מדינות הלאום? כדי להבין זאת, אפשר לפנות אל ההיסטוריה היהודית. בקליפת האגוז, ההיסטוריה היהודית נעה מקיום ריבוני או ריבוני למחצה למשך כאלף שנים בארץ ישראל לפני אלפיים שנים, אל קיום מבוזר של אלפיים שנים בתפוצות. ההיסטוריה הזו יצרה תרכובת זהותית בה מהולים מרכיבים לאומיים קלאסיים של טריטוריה, שפה ועבר משותף, עם הגדרות זהות שנובעות מהדת היהודית ומסתמכות על ההלכה היהודית, כפי שנוצרה בעיקר לאחר תקופת הריבונות הלאומית היהודית. ההלכה הזו בנתה חומות משפטיות סביב היהודים במטרה לשמר ייחוד זהותי־דתי אבל גם אתני. וכך לשמר, למרות הפיצול הגאוגרפי, את הלאום היהודי. אסטרטגיה שנחלה הצלחה פנומנלית, יש לציין.
המחלוקת הידועה בין חוקרי תופעת הלאומיות באשר ל"לאומיותו" של העם היהודי יכולה להמחיש היטב את הסיבוך הזהותי הייחודי ליהדות. מחד גיסא, חלק מחוקרי הלאומיות, אלו מהזרם המודרניסטי ובהם אריק הובסבאום ובנדיקט אנדרסון, גורסים שיהדות היא דת ולכן לאומיות יהודית היא תופעה משוללת יסוד. מאידך גיסא, חוקרי לאומיות המשתייכים לאסכולה האתנו־סימבולית, בהם למשל אנתוני סמית, סבורים שהעם היהודי הוא המודל ללאומיות עתיקה שמתחדשת כעת.[2]
במפנה המאה ה-19, נישאים על גלי אביב העמים האירופי, ביקשו האבות המייסדים של מדינת ישראל להקים מדינת לאום יהודית בארץ ישראל. מהקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 ועד ימינו, אתגר היהודיות והגדרתה מטריד ואולי אף רודף את המדינה היהודית. מהי היהודיות של המדינה היהודית שאלו את עצמם ראשוני הציונות, ושואלים את עצמם אזרחי ישראל של המאה ה־21. האם היא המיצוי החילוני לאומי של מה שהיה יהדות עד הציונות, והקמת המדינה והרכיבים הדתיים שלה הם קליפה שצריך להיפטר ממנה? האם היא המחויבות היהודית המסורתית לנורמות ולכללים משפטיים הלכתיים של היהדות כפי שהתעצבו בתורה שבעל פה, ואלו צריכים להיות המצפן הזהותי שלה? או שמא איזון כלשהו בין הרכיבים הללו?
הסוגייה שממחישה באופן המובהק ביותר את התסבוכת של הזהות היהודית והיחס בין מדינת ישראל ליהודיות שלה (ושאליה אתייחס בהרחבה בהמשך) היא שאלת מיהו יהודי או מה בעיני המדינה מגדיר את היהודיות. אפשר להניח שבעבר הרחוק מאוד, טרם גלות ובראשית הריבונות היהודית, הבסיס להשתייכות לעם היהודי הייתה שבטית אתנית בלבד, וההצטרפות לעם הזה, כפי שמלמדת אותנו מגילת רות, הייתה פשוטה. בחלוף השנים, בגלות, מלבד חומות הגטו גם חומות הזהות היהודיות גבהו.
השתייכות ליהודיות מולדת והצטרפות אליה הייתה מותנית בהליך הגיור שמשמעותו נכונות מלאה לשמור את מצוות הדת היהודית. במשך שנות הגלות הארוכות הללו המגדיר המובהק של יהודיות היה דת, וההלכה היהודית היא שקבעה מי יכול לבוא בשעריה. עם פרוץ הציונות, וביתר שאת עם הקמת המדינה, התחדדה מאוד שאלת הגדרת היהודיות. זאת בגלל שהמגדיר היסודי והמרכזי של המדינה היהודית הוא מדינה שרוב אזרחיה הם יהודים.
מכוח חוק השבות הקובע כי כל יהודי יכול לעלות לישראל, יהודיות היא על כן מפתח לשער הכניסה לישראל. דוד בן גוריון, אבי המדינה היהודית, רצה לכונן במדינת ישראל יהודיות חילונית. הוא רצה שמדינת הלאום הצעירה היא שתקבע את גבולות היהודיות והגדרותיה, ושבדברים הנוגעים לקהילה המדינתית שהוקמה בארץ ישראל, כמו שער הכניסה אליה והכרתה ביהודיות, ייקבעו הגדרות לאומיות חילוניות שאינן מחויבות לסטנדרט הדתי הלכתי. בצר לו, משפרץ המשבר הפוליטי סביב הגדרת היהודיות, וכשראה שהוא ניגף בפני הפוליטיקאים הדתיים, השליך בן גוריון את יהבו על "חכמי ישראל". הוא כתב אל שורה של הוגי דעות יהודים, רבים מהם לא דתיים,[3] ושאל מה לדעתם מגדיר יהודיות.[4] "חכמי ישראל" אכזבו את בן גוריון. אומנם הם הציגו מניפה רחבה של אפשרויות של זהות יהודית כעניין עקרוני, אבל רובם הודו שיש רכיב דתי בזהות היהודית ושקשה לנטרל אותו ואת הסרך ההלכתי שהוא גורר איתו.[5] כל זאת על אף הלאומיות היהודית, ביטויֶיה במדינה היהודית החילונית ומרחב ההגדרות החדש שהיא פותחת. זה המאפשר לעצב את גבולות היהודיות, וגם את אופייה של הקהילה היהודית מדינתית בישראל.
לישראל אין חוקה כתובה. הוויכוח הבלתי נגמר על משמעות יהודיותה כבר בשחר ימיה הוא אחת הסיבות לכך. אבל עם השנים יצרה מדינת ישראל חוקה שמתבססת על מגילת העצמאות ובנויה מחוקי יסוד שחוקקו, פרקים-פרקים, לאורך 76 שנות קיומה של המדינה. הן מגילת העצמאות והן חוקי היסוד שחוקקו בשנת 1992, קיבעו את אופייה הדואלי, המסובך, של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בכך למעשה, יצקו הנורמות החוקתיות הללו את חוקתה של המדינה על גבי יסודות שיש ביניהם פוטנציאל התנגשות משמעותי. דמוקרטיה במובנה הרחב, "דמוקרטיה מהותית" משמעה אימוץ בלתי מתפשר של שורה ארוכה של ערכים ליברליים וזכויות אדם. יהדות במובנה המלא והפונדמנטליסטי משמעה ציות לשורה ארוכה של הלכות ונורמות, שביניהן ובין הערכים הליברליים סתירה הכרחית. נוסף על כך, לאומיות יהודית במובנה המרחיב והקיצוני יותר משמעה, לפחות בעיני חלק מהישראלים, צמצום זכויותיו של בני המיעוט הערבי.
מה עומד בלב השסע היהודי־ערבי והשסע הדתי־חילוני?
הוויכוח הערכי הזה בא לידי ביטוי משמעותי בהווייתה היום־יומית, פוליטית, חברתית ותרבותית, של מדינת ישראל. שני שסעים מרכזיים מפלגים את החברה הישראלית מיום הקמתה: השסע היהודי־ערבי, והשסע הדתי־חילוני. בלב השסע היהודי־ערבי מחלוקת על האיזון בין יהודיותה, במובן הלאומי, של מדינת ישראל ובין זכויותיו של המיעוט הערבי הגדול שחי בה. בלב השסע הדתי־חילוני מחלוקת על משמעות יהודיותה של המדינה במובן הדתי, ועל הביטוי שיש לתת ליהודיותה של המדינה בכלל, וכאשר זו מתנגשת עם זכויות וערכים אחרים בפרט. לשסעים אלו, ביטויים משפטיים, הסדריים ומעשיים רבים.
ישנן זיקות רבות בין השסעים הללו. הוויכוח על היהודיות, במובנה הדתי של המדינה, משליך רבות גם על הוויכוח על היהודיות במובנה הלאומי, ולהפך. על כן, שני השסעים המתוארים הם בעלי השלכות הדדיות. ועם זאת, במציאות הישראלית היום־יומית רוב הסוגיות שבמחלוקת, שנמצאות על התפר בין רכיבי הזהות של ישראל, יכולות להיות משויכות לאחד מהשסעים הללו. אפשר להמחיש את זה כמתח הנע על שני צירים. האחד, בין יהודיות במובנה הלאומי לדמוקרטיה, והשני, בין יהודיות במובנה הדתי לדמוקרטיה.
מעורבות מוגבלת – כן, הפרדה מוחלטת – לא
מדינת ישראל בת 76 אבל הוויכוח על אופייה החל בראשית ימי הציונות. בתחילה, כשהציונות הייתה רעיון, זה היה ויכוח רעיוני נוקב. ככל שהרעיון לבש ביטוי מעשי בהקמת היישוב היהודי בארץ ישראל, התווספו לוויכוח הזה היבטים קונקרטיים במציאות היום־יומית של המפעל הציוני המתחדש. שאלות כמו שמירת השבת לעומת חרויות הפרט, חינוך ציבורי משותף לעומת הפרדה לזרמים, דרך ניהול שירותי הדת ועוד, כולם העסיקו כבר את ראשוני הישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל.
הוויכוחים הללו, שהפכו להתגוששות מתמדת בין בעלי תפיסות עולם שונות בכל זירות העשייה של מדינת ישראל, בהם סוגיות הנוגעות לחוק ההגירה; הדין האישי; המרחב הציבורי ועוד הם ביטוי נוסף לוויכוח השורשי והעקרוני על אופייה של היהודיות הדתית הישראלית והאיזון בינה ובין המרכיבים היהודיים לאומיים והדמוקרטי־ליברלי.
בין האפשרויות של מדינת הלכה והפרדת דת ממדינה, אין ספק שבשנים האחרונות המטוטלת, עם המערכת הפוליטית, נעה לקוטב הדתי. מנגד, ברור כי הדי־אן־איי הישראלי והאופן בו הפכה הזהות היהודית־לאומית־דתית לתרכובת, במרוצת השנים, לא מאפשר הפרדה בין הדת למדינה, נוסח אמריקה. הפתרון הרצוי, כנוסחה, הוא הפחתה למינימום הזהותי הנדרש של מעורבות הדת במדינה. פתרון הקסם המסוכן הוא הפרדה מוחלטת ביניהן, אך זה יכול להיות חרב פיפיות לקיומה של ישראל כמדינה יהודית.
ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ומרצה בכיר למשפטים במרכז האקדמי פרס. בשני העשורים האחרונים הוא חוקר את יחסי דת ומדינה בישראל ומקדם פתרונות יישומיים. המאמר הנוכחי לקוח מהמבוא לספרו:
Shuki Friedman, Being a Nation State in the Twenty-First Century: Between State and Synagogue in Modern Israel, Academic Press Studies, Boston, 2023.
[1] קשה למדוד במדויק כמה משקיעה מדינת ישראל בדת היהודית, שכן חלק מההשקעה עקיפה. למשל, באמצעות הנחות וסובסידיות שונות למי שלומדים תורה, אבל אפשר להעריך שמדובר בכ־4% מתקציב המדינה לפחות.
[2] לסקירה של תולדות חקר הלאומיות והגישות השונות ללאומיות היהודית ראו: מלאך אסף (2016). חקר הלאומיות והמקרה היהודי-ישראלי, עיונים בתקומת ישראל, 26, עמ' 135, 148.
[3] שם, עמ' 42.
[4] שם, 2001, עמ' 139.
[5] לשאלה התקבלו 46 תשובות. 38 מהמשיבים סברו שהרישום צריך להיעשות על פי ההלכה, משמע לפי דת האם, שלושה סברו שיש לרשום ילדים מנישואי תערובת לפי רצון ההורים, וחמש הציעו רישום מיוחד לילדים מנישואי תערובת שאימם אינה יהודייה (שם).
