חוק הלאום, במתכונתו הנוכחית, פוגע בלכידות של ישראל כחברה המגלה סובלנות לקבוצות ולמיעוטים שונים בתוכה. לא רק דרוזים המשרתים בצבא, אלא גם ערבים־פלסטינים צריכים להרגיש כי הם אזרחים שווי זכויות. ד"ר שגיא אלבז קורא להקמת רפובליקה ישראלית פדרלית, ניטרלית מבחינה דתית, שיש בה שיתוף והכרה הדדיים בין מרכיביה האזרחיים על בסיס חלקם היחסי של הרוב והמיעוט באוכלוסייה, ולא על פי עיקרון השליטה ההגמונית של האחד על האחר
הקריאה לערוך שינויים בחוק הלאום או לבטלו על רקע נפילת חיילי צה"ל הדרוזים במלחמה בעזה היא חשובה והכרחית. ואולם השמעתה רק עכשיו, בקול מהדהד יותר, על רקע ברית הדמים המתמשכת בין העדה הדרוזית ובין מדינת ישראל היא בעייתית ולא מידתית. התביעה לשוויון היא זכות אזרחית בסיסית שלא צריכה להיות מותנית בשאלת הנכונות של האדם או הקבוצה להקריב את חייהם למען המדינה.
יתרה מזאת, תיקון חוק הלאום ביחס לדרוזים, תוך התעלמות מוחלטת מאזרחי ישראל הערבים שהם יותר מ־20 אחוז מן האוכלוסייה הכללית, לוקה בעיוורון מוסרי. בהקשר זה חשוב להזכיר שבמתקפת הטרור של מחבלי החמאס ב־7 באוקטובר על יישובי העוטף בדרום, נרצחו גם אזרחים בדואים. חוק הלאום הוא כלי נוסף, חוקתי, להנצחת חוסר השוויון בין הרוב היהודי למיעוט הערבי. קדמה לו מדיניות שיטתית של קיפוח ונישול כלפי האזרחים הערבים. הביטוי שלה הוא רחב וכוללני: החל מהפקעת קרקעות ואפליה בתקצוב ועד להיעדר ייצוג במוסדות ממשלתיים וציבוריים והדרה תרבותית.
חוק הלאום אושר בכנסת ב־2018 ברוב קטן של 62 תומכים. מדובר בחוק יסוד שנועד לעגן את זהותה היהודית של המדינה, על מאפייניה וסמליה השונים. ההחלטה לאמץ הגדרת זהות דתית־יהודית ולא לאומית־ישראלית למדינה היא הגדרה אנומלית, המתעדפת יהודי חרדי מבריסל על פני אזרח דרוזי המשרת בצבא. האזרח היהודי בישראל אינו אמור להגדיר את זהותו הלאומית על פי השייכות הדתית שלו, ממש כשם שהצרפתי, האנגלי, האיטלקי או הרוסי הממוצע אינם מבססים את הלאומיות שלהם על דתם הנוצרית הקתולית, הפרוטסטנטית או האורתודוקסית. מכאן גם ניתן להבין את ההכרח בניתוק הדת מהמדינה, ובהגדרה של זהות לאומית על יסוד האזרחות הישראלית ולא הזהות היהודית.
בדומה לרבות מההצבעות בכנסת, גם החלוקה בין מצדדי חוק הלאום למתנגדיו נפלה למלכודת המאוסה של "ימין" ו"שמאל". הימין האידאולוגי, המזוהה עם החוק, שוב נתפס כאתנוצנטרי ובחוגים מסוימים כגזען; בעוד השמאל, המתנגד לחוק, מתויג כלא ציוני. שני הצדדים כל כך נאמנים לסיסמאות הנדושות, עד שהם מתקשים לנהל דיון ערכי על מה שיש בחוק, ובעיקר על מה שאין בו.
האזרחים שווים (לכאורה) אך האזרח היהודי שווה יותר
מובן מאליו שאם חוק הלאום מתייחס אך ורק לרוב היהודי במדינה בהקשרים של מורשת, תרבות והתיישבות, המיעוטים האחרים החיים כאן נעדרים ממנו. ההתייחסות הכמעט יחידה בחוק לאזרחים הערבים היא ההכרה בשפה הערבית כבעלת מעמד מיוחד במדינה. זוהי כמובן התייחסות מופחתת, או מצומצמת, ביחס למעמד הרשמי של השפה הערבית עד החלתו של חוק הלאום.
הטענה כי החוק מעגן את מעמדה של ישראל כ"מדינת הלאום של העם היהודי" אך אינו פוגע בזכויות יסוד של האזרחים הערבים, אינה מדויקת. שהרי סעיף 7 בחוק הלאום מתייחס אך ורק להתיישבות היהודית ולצורך לפעול "על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה". זוהי לא רק דקלרציה ערכית אלא גם קריאה ממשית לפעולה, שאזרחים ערבים ומיעוטים נוספים במדינה אינם יכולים להיות חלק ממנה.
את חוק הלאום חשוב להבין בקונטקסט רחב יותר, זה של הסיפורים המכוננים שלנו. אלה שכל חברה מספרת לעצמה, הנרטיבים הלאומיים שלה המספקים הצדקה לפעולותיה ומעניקים לגיטימציה לאידיאולוגיה ההגמונית ולהיררכיות הנפוצות בה, ובכלל זה למעמדן של הקבוצות השונות בתוכה. לא במקרה, האיומים הישירים והמיידיים על הסובלנות הדתית אינם באים מגורמים ליברליים המעוניינים להשאיר את הדת במרחב הפרטי, אלא מצד קבוצות דתיות ספציפיות (נוצרים אוונגליסטים בארצות הברית, יהודים דתיים משיחיים בישראל, מוסלמים פונדמנטליסטים בארצות האסלאם) המבקשות להגביר את כוחן ולהציב את זכויותיהן מעל אלה של דתות וקבוצות מיעוט אחרות.[1]
הנרטיב הלאומי הוא מקור חשוב של לגיטימיות וביטחון, ושל יצירת דבק חברתי מכאן והפרדה בינינו לאחרים מכאן (לעיתים תוך מתן ערך גבוה לנו וערך נמוך לאחרים). במובן הזה, חוק הלאום הוא סוג של סיפור מכונן שכל מטרתו היא הנצחת העליונות והבעלות היהודית על אופייה ועל יעדיה של המדינה, על קרקעותיה ועל צביונה התרבותי והלשוני. ובסיפור הזה ניכר לא רק היעדרו של ערך השוויון (שמפלה אזרחים ערבים) מחוק הלאום, אלא גם אי הכללתו של ערך דמוקרטי מרכזי אחר – החירות. ומאחר שחוק הלאום מתייחס רק ליהודים, ערכים אוניברסליים חשובים כמו שוויון וחירות אינם חלק ממנו.[2]
היעדרותו של ערך השוויון מחוק הלאום מעלה את השאלה, האם חוק לאום המעגן את צביונה היהודי של המדינה יכול בכלל להיות שוויוני. ובמילים אחרות: האם חוק המבטא את זכותם של היהודים למדינה ומשקף את הזהות היהודית והתרבותית של הרוב, יכול לבוא לא על חשבון זכויות הקבוצות האחרות והזהויות שלהן. דומה כי התשובה לשאלה הזאת חיובית. ונראה גם שכדי להבטיח את המטרה הכפולה הזאת, כלומר גם לבטא את זכותם של היהודים למדינה וגם לבטא את ערך השוויון ולהכריז על זכויות המיעוטים, לא היה צריך לחוקק את חוק הלאום משום שהבסיס לכפילות הזאת קיים: מגילת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל, שזכתה בפסיקות שונות של בית המשפט העליון למעמד חוקתי. על אף שנכתבה בעת מלחמה על עצם קיום המדינה שזה עתה הוקמה, הייתה בה התייחסות מלאה ולא חלקית, מכילה ולא מדירה, מקרבת ולא מרחקת, אל המיעוטים המתגוררים בגבולותיה, והכרה ברורה בערך השוויון לכל האזרחים.
יש ערכים כמו שוויון וכמו התנגדות לאפליה על רקע אתני או דתי שצריכים להיות מעל כל מחלוקת פוליטית. חוק הלאום, במתכונתו הנוכחית, פוגע בלכידות של ישראל כחברה אחת, המגלה סובלנות לקבוצות ולמיעוטים שונים בתוכה. לא רק דרוזים המשרתים בצבא, אלא גם ערבים־פלסטינים צריכים להרגיש כי הם אזרחים שווי זכויות.
ייצוגן של קבוצות מיעוט במוסדות המדינה נותר חלקי, אם אין בחוק ובנורמות ממדים של שוויון ושל שיתוף והכרה. אין מדובר כאן אך ורק בעניין מוסרי אלא גם בעניין פרגמטי: הנוכחות הציבורית של קבוצות המיעוט והיכולת שלהן לחלוק עם הרוב את ההון התרבותי במרחב, הן תנאי חשוב ללכידות של כל חברה. הכרה חוקתית, ולא הצהרתית, במיעוט כשווה זכויות היא צעד נוסף וחשוב בהפיכתנו לחברה, ולא לאוסף של קבוצות המנוכרות זו לזו. כדי להגשים באופן מלא את ערך השוויון יש לבטל את חוק הלאום או לערוך בו שינויים משמעותיים ברוח ההצעות לעיל. זו לא שאלה של ימין או שמאל, אלא של צדק. וכשזה יקרה, ישראל תהפוך למדינתם של היהודים ושל אזרחיה הלא יהודים. לא עוד (רק) מדינה יהודית, ובוודאי שלא מדינת כל אזרחיה, אלא רפובליקה ישראלית פדרלית, ניטרלית מבחינה דתית, שיש בה שיתוף והכרה הדדיים בין מרכיביה האזרחיים על בסיס חלקם היחסי של הרוב והמיעוט באוכלוסייה, ולא שליטה הגמונית של האחד על האחר. מדינה המנותקת מדתה, ללא חוק לאום, בוודאי במתכונתו הנוכחית, לא תוכל עוד להיות אמצעי לגאולה דתית או כלי לאכיפת אמונות דתיות על אזרחיה.
ד"ר שגיא אלבז הוא מרצה בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב, עמית מחקר במכון למחשבה ישראלית והעורך הראשי של כתב העת 'מחשבה'.
[1] אודי גרינברג ודניאל סטיינמץ-ג'נקינס, על המתנגדים משמאל למדינה החילונית, הזמן הזה, דצמבר 2021.
[2] אייל חוברס, המהפכה לחיסול החירות בישראל, מוסף הארץ, 19 באוקטובר 2022.
