המשבר הנוכחי סביב השינויים החוקתיים המוצעים על ידי הממשלה הוא, לפני הכל, משבר של אמון. חוסר אמון במוסדות המדינה, מי בבית המשפט, ומי בכנסת ובממשלה, וחוסר אמון בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית, המתבטא בכך שתומכי השינויים והמתנגדים להם מפקפקים זה בכנות טענותיו של זה. מעל משבר האמון מרחף, גם משבר אמונה: בפרויקט הפוליטי של מדינת ישראל, ברצון וביכולת לגבש חיים משותפים, באמונה הבסיסית שאזרחי ישראל ערבים זה לטובתו ולרווחתו של זה. מתוך המשברים הללו עולה קריאה לכתיבה של חוזה חברתי חדש, שיעגן את מערכת היחסים המשולשת שבין האזרחים, הקהילה הפוליטית, והמדינה עצמה. הגדרת מערכת היחסים הזו היא תנאי לגיבוש וצמיחה של סולידריות חברתית מתוך מצב המשבר.
המושג סולידריות משמש לתאור רגשות, אך גם לתאור מעשים קונקרטיים, לתאור רגש ופעולות אינדיבידואליות, אך גם לתאור תופעה חברתית, האומדת את היקף הרגשות והפעולות הללו בחברה ספציפית. רוחב היריעה של מושג הסולידריות גרם לכך שתאורטיקנים פוליטיים, ובפרט משפטנים, נרתעו ממנו: מושג הסולידריות נתפס כרחב ועמום מכדי למלא תפקיד משמעותי בדיונים על דמות החברה ועל צדק.
אולם לא ניתן לקדם צדק ללא סולידריות. למושג הצדק אין משמעות בריק: הוא רלווונטי רק בהקשר חברתי. בהקשר של דיון על סולידריות כאמצעי לקידום צדק, אין צורך בהסכמה גורפת על משמעותו האפיסטמולוגית של המושג, וניתן להסתפק בהגדרת עבודה. בהיבט החוקתי, הגדרה זו רואה בסולידריות תחושת מחוייבות הדדית בין חברי הקבוצה, המלווה בהכרה בצורך לבצע מעשים לטובת רווחת חברי הקבוצה האחרים. על פי הגדרה זו, סולידריות אינה רגש בלבד, אבל גם אינה רשימת חובות קונקרטיות. היא הגדרה "רזה" במובן זה שהיא אינה קובעת דבר, כשלעצמה, על גבולות הקבוצה, על בסיס תחושת המחוייבות, או על החובות הנגזרות ממנה.
האם הסולידריות בחברה מסויימת היא נתונה, או שניתן באופן אקטיבי לחזק אותה? התאורטיקן הפוליטי דיוויד מילר מונה שלוש תאוריות עיקריות בנוגע לאופנים בהם נוצרת או מתחזקת סולידריות חברתית. התאוריה הראשונה היא התאוריה ההשתתפותית: על פי תאוריה זו, סולידריות צומחת "מלמטה למעלה" – באמצעות נטילת חלק בפעולות משותפות ובעשיה משותפת. התאוריה השניה היא התאוריה הזהותית: על פי תיאוריה זו, סולידריות מתבססת על זהות משותפת. התאוריה השלישית היא התאוריה המוסדית. תחת התאוריה המוסדית, מוסדות חברתיים המגלמים ומבטאים סולידריות חברתית יגבירו את הסולידריות בחברה. חיזוק כל אחד משלושת הגורמים הללו יכול להפוך את הסולידריות החברתית לאיתנה יותר. שלוש הדרכים אפקטיביות ביותר, טוען מילר, כשהן פועלות ביחד.
התאוריה הפוליטית הליברלית נרתעה, ככלל, מהשענות על מושג הסולידריות. וויל קימליקה וקית' בנטינג טוענים כי רתיעה זו נובעת מתפיסה הרואה ב"סולידריות התחומה", כלומר, סולידריות בקרב חברה קבוצה מסויימת, מושג מדיר, כמו-לאומני אשר משמש להצדקה של הדרה ואף פגיעה במי שמוגדר כנמצא מחוץ לקבוצה. אכן, דיונים על סולידריות בקרב קהילות פוליטיות נתונות, כגון מדינות, נתפסים על ידי הוגים ליברלים כפוגעים במפעל הקוסמופוליטי, שרואה באנושות כולה כקבוצת אנשים החבים חובות זה לזה, ושמטרתו להבטיח צדק גלובלי.
הדאגה הזו מובנת, אולם היא אינה מספיקה, כשלעצמה, כדי לדחות את מושג הסולידריות. ראשית, אין הוכחה אמפירית להנחה כי יש יחס הפוך בין סולידריות בתוך המדינה לסולידריות גלובלית. למעשה, יש הטוענים כי סולידריות ניתן לחזק ב"מעגלים", אשר מתחילים מהמעגל המצומצם, כגון המשפחה, והולכים ומתרחבים. שנית, וחשוב יותר, שאיפה לצדק גלובלי היא מטרה ראויה, אבל על פי ההסדרים החברתיים הקיימים, מדינות הן עדיין הספירות המרכזיות בהם מתקיימים החיים החברתיים, ולכן המרחבים המרכזיים לקידום צדק. התעלמות ממציאות זו בשם מאבק קוסמופוליטי באה על חשבון אלו שכיום סובלים מאי צדק בתוך מדינות.
הסולידריות היא, מושג המאפשר לנו, בין היתר, לשאול שאלות על צדק. מהי קבוצת הסולידריות במדינה? האם כל האזרחים כלולים בה? מה הבסיס לסולידריות? מה טיבה, כלומר, מהם החובות הנגזרות ממנה? תשובות לשאלות האלו מאפשרות לנו לזהות פערים בין המצב המצוי למצב הצודק: במצב הצודק, כל חברי הקהילה הפוליטית, קרי, כלל האזרחים, כלולים בקבוצת הסולידריות.
המשפט החוקתי יכול למלא לפחות שני תפקידים בחיזוק הסולידריות החברתית. התפקיד הראשון הוא במישור הזהותי. למשפט בכלל, ולמשפט החוקתי בפרט, יש כח אקספרסיבי: עצם ההצהרה על נורמה או ערך מסויים כערך חוקתי מקנה לו מעמד חברתי. אכן, חוקות רבות בעולם מצהירות על סולידריות כערך. חלקן מעגנות את הסולידריות כערך כללי. אחרות מתייחסות להיבטים ספציפיים, כגון סולידריות בין האזרחים, בין קבוצות שונות, ובין מחוזות שונים במדינה, חלק מהחוקות אינן יוצקות תוכן למושג הסולידריות. אחרות מעגנות את המושג בהקשרים ספציפיים, כמו חינוך ומדיניות רווחה.
התפקיד השני של עיגון הסולידריות בחוקה הוא בהקשר של פרשנות חקיקה (ראשית ומשנית), ושל ביקורת שיפוטית על הממשלה והפרלמנט. עיגון הסולידריות כערך חוקתי מהווה כלי המאפשר לבתי המשפט לפרש את הדין לאורו, ולעיתים אף לפסול פעולות וחקיקה שאינן עולות בקנה אחד עמו. זו אינה אפשרות תאורטית: למשל, בשנת 2018 פסלה המועצה החוקתית בצרפת חוק אשר אסר על מתן סיוע למהגרים לא חוקיים, בטענה כי החוק אינו תואם את העקרון החוקתי של האחווה.
כידוע, למדינת ישראל אין חוקה מלאה, ועקרון הסולידריות אינו מופיע בצורה מפורשת בחוקי היסוד. אולם באותם מקומות בחוקי היסוד בהם מעוגנים היבטים זהותיים, כגון, למשל חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם יהודי, תפיסת הסולידריות המגולמת היא תפיסה מדירה, הרואה בלאום היהודי את קבוצת הסולידריות המרכזית, ואשר אינה מספקת כל בסיס לסולידריות רחבה, אזרחית, המקיפה וכוללת את כל אזרחי ישראל.
תפיסת סולידריות זו לא נולדה עם חוק הלאום. באוקטובר 2010 נתן בית המשפט העליון פסק דין בע"א 8573/98 אורנן נ' משרד הפנים (2013) אשר עוסקת בשאלת הזהות האישית ביחס ללאום ולאזרחות. בשרטוט ההבחנה בין השניים, התבסס בית המשפט על מושג הסולידריות כדי להבחין בין לאום לבין האזרחות.
פסק הדין ניתן בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אליו פנו המערערים בבקשה לפסק דין הצהרתי שיקבע כי הם בני הלאום הישראלי, מתוך כוונה כי פסק הדין ישמש כתעודה ציבורית לצורך רישום לאומם במשרד הפנים. פסק הדין זכה לכותרות בשל קביעתו העובדתית של בית המשפט ש"לא הוכח קיומו של לאום ישראלי". למעשה, קביעה זו התקבלה על ידי בית המשפט העליון כבר בפסק דין קודם: בשנת 1972 בפרשת טמרין נ' מדינת ישראל. שני פסקי הדין יחד שופכים אור על האופן שבו תופס בית המשפט את ההבחנה בין לאום ואזרחות, ואת הסולידריות החברתית בישראל.
בפרשת טמרין, דן נשיא בית המשפט העליון (דאז) אגרנט בהגדרת הלאום:
"רצוני לומר מלים אחדות על סימני ההיכר, המציינים את מהותו של לאום והמשמשים לשם קביעת קיומו הנפרד… עובדת-היסוד, שיש להתחשב בה, לעניין זה, היא זו של הרגשת האחדות, השוררת בקרב חברי החטיבה הלאומית בכללותם, והנובעת מהשתתפותם ההדדית באספקטים שונים של תרבותה (במובן הרחב), מן היחס האוהד, שהם מתייחסים לאספקטים אלה, רובם ככולם, ולמידות האחרות המאפיינות אותה, וכן מן הרצון להיות שותפים לגורל ולשאיפות באשר לעתיד…חברי הקיבוץ הלאומי חדורים תחושה של תלות הדדית ביניהם (Interdependence), דבר האומר גם תחושה של אחריות קולקטיבית (Common Responsibility); מכאן, שגורם זה מהווה יסוד חשוב להרגשת האחדות הלאומית".
אגרנט ראה בלאום את קבוצת ההזדהות העיקרית של הפרט, וסבר כי קיומו של לאום ישראלי יערער את קיומו של הלאום היהודי, ובכך את הסולידריות בין חברי לאום זה. "כיון שטענת המערער היא שחל פירוד בישראל מהעם היהודי ונוצרה אומה ישראלית נפרדת", מסביר אגרנט, "הרי שמחובתו היה להראות, כי ישנם אנשים רבים בישראל שהם בעלי מוצא יהודי אשר אינם מזדהים, או אינם מזדהים עוד, עם האומה היהודית וכי הסימן לכך הוא – וזה החשוב – כי חסרה אצלם כל תחושה של תלות הדדית ואחריות משותפת בינם לבין בני העם היהודי במקומות פזוריהם. הווה אומר, היה עליו, על המערער, להראות כי הרגשת הזיקה של אותם האנשים לגורל היהודים בכל מקום שהוא, בהווה ובעתיד, היא מהם והלאה; כי, למשל, הרדיפות הפוקדות, מזמן לזמן, יהודים בארץ זו או אחרת, אינן פוגעות ברגשותיהם "היהודיים", להבדיל מרגשותיהם ההומניטריים". התשובה לשאלה האם המערער הצליח להוכיח עובדה זו הינה, על פי אגרנט, לאו מוחלט . למעשה, חלק הארי של פסק דינו מוקדש לשלילת האפשרות כי חלה היחלשות כלשהו בסולידריות הכלל יהודית.
תפיסה זו, על פיה הלאום מהווה קבוצת ההזדהות של הפרט והקבוצה אליה הוא חש סולידריות, מקבלת ביטוי גם בפסק דינו של בית המשפט בענין אורנן, בו מבטא השופט פוגלמן את החשש כי הכרה בלאום ישראלי תהיה בעלת השלכות הרות גורל על יחסי ישראל עם יהדות התפוצות. הדגש שניתן בפסק הדין לחשיבות הסולידריות בין היהודים בישראל ליהודים מחוצה לה, ולהשפעה על הכרה בלאום ישראלי על סולידריות זו, מבליט את אי ההתייחסות לשאלה כיצד משפיעה אי הכרה בלאום ישראלי על הסולידריות בתוך מדינת ישראל, בין אזרחיה היהודים ואזרחיה הלא יהודים לעומת סוגיית הסולידריות היהודית, שנדונה בפסק הדין במפורש, סוגיית הסולידריות הכלל ישראלית אינה זוכה כלל לדיון.
ההנחות העובדתיות עליהן מבוסס פסק הדין: כי סולידריות הינה אקסקלוסיבית, כי לא תתכן סולידריות עם הלאום היהודי ועם הלאום הישראלי, וכי לא קיים לאום ישראלי, הן רעועות, וניתן לחלוק על כל אחת מהן. למרות שהן הספיקו לדחיית הערעור, השופט מלצר לא הסתפק בהן. מלצר הוסיף כי מעבר לשאלה העובדתית בדבר קיומו של לאום ישראלי, קיימת מניעה חוקתית להכרה בלאום כזה. "'יהדותה הקונסטיטוציונית' של המדינה", טוען מלצר, "שוללת את האפשרות המשפטית להכיר ב"לאום ישראלי", שהוא נבדל, כביכול, מ"הלאום היהודי".
פסק הדין בענין אורנן עבר מתחת לרדאר משום שהשלכותיו המעשיות, כאמור, אינן דרמטיות. אך פסק הדין מלמד הרבה על האופן שבו בית המשפט תופס את קבוצת הסולידריות המרכזית בישראל. העובדה שבית המשפט מציג תפיסה זו כמובנת מאליה, וככזו שאינה דורשת הוכחה, נעוצה ככל הנראה בכך שהוא רואה אותה כמשקפת את התפיסה הדומיננטית בחברה הישראלית.
הקביעה, מצד אחד, כי לאום הוא קבוצת הסולידריות החברתית המרכזית והאקסקלוסיבית, ומצד שני, כי לא קיים לאום ישראלי מדירה את מי שאינם יהודים מקבוצת הסולידריות המרכזית בישראל. על אדני תפיסה זו נחקק גם חוק הלאום, אשר מעגן את הלאומיות היהודית, ואינו כולל בסיס כלשהו להכללת אזרחיה הלא יהודים של ישראל בקבוצת הסולידריות אשר המדינה ומוסדותיה מגלמים. המסר המגולם הוא מסר קשה: לא רק שהכלים החוקתיים הקיימים אינם תורמים לקיום סולידריות חברתית כלל-ישראלית, הם למעשה מחלישים את היכולת לקדם כזו.
