האם השבעה באוקטובר הוא אירוע משנה היסטוריה או עולם כמנהגו נוהג? ד"ר עמיר נהרי מציג תמונת מצב פסיכו־מערכתית כוללת ומבקש להעלות את השאלות האם אנחנו מוכנים לשנות ולהשתנות? לקבל הכרעות קשות? ולהתעלות מעל לשיקולים שבטיים? חלק ראשון מתוך חיבור המנתח את מצבנו האישי והלאומי מאז השבעה באוקטובר.
ביום האסון, בשבעה באוקטובר, נשכב מתן אברג'יל בן ה־18 מהשומרון על רימון כדי להציל את חבריו, ממש כפי שעשה רועי קליין ב־2006. במותם ציוו לנו להציל כמה שיותר ילדים, לעצור את שפך הדם ולמנוע מאחרים ללכת בעקבותיהם. האם אנחנו עושים זאת? עד כמה אנחנו מחויבים, כישראלים, לפיקוח נפש ולהצלת הילדים? אם כן, האם אנחנו בוגרים מספיק לערוך חשבון נפש מעמיק על הדרך שהביאה אותנו לשבעה באוקטובר? ואם הדרך שבה הלכנו אינה נכונה, האם עם הנצח אמיץ מספיק כדי לצאת לדרך חדשה, אפילו ארוכה? לא מזמן הרצאתי בפני סטודנטים על מנהיגות. הצגתי גישה פסיכולוגית לפיה האדם רוצה שינוי, אבל לא להשתנות. הוא מעדיף לחכות שאחרים ישתנו למענו, יתאימו את עצמם אליו. פתאום, מצאתי את עצמי אומר: ואנחנו? מבצע "חרבות ברזל" נועד להכניע את הפלסטינים. הסברה נועדה לעצב את תודעת כל העולם. האם אנחנו מוכנים לשנות ולהשתנות? לוותר על הרגלים ושיטות שלא צלחו? ליטול הכרעות קשות? להתעלות מעל למשחקי כבוד ואגו שבטיים? להתגייס לפרויקטים לאומיים רחבי היקף?
אומרים לנו שהחיים אחרי השבעה באוקטובר לא ישובו עוד להיות כפי שהיו קודם. האומנם? החדשות בינתיים מעידות על ההפך: בממשלה כבר הכריזו שישובו לקדם את הרפורמה המשפטית; פוליטיקאי בכיר מתכתש עם שרה בממשלה על נאום בטקס ממלכתי; כוחות אורתודוקסים והרשויות נאבקים על ההילולה במירון – שוב עד זוב דם! אם לא נחדש תחת השמש, ניסיון העבר מראה שההתקפה הבאה על ישראל תהייה קטלנית אף יותר. ואולם, אם נשכיל לכלכל את צעדינו הבאים, אני מאמין באמונה שלמה שניתן להשיג ביטחון, שגשוג מעבר לדמיוננו, שוויון, אחדות ואפילו שלום(!). למען מטרה זו, יציע חיבור זה ניתוח של הדרך שהובילה את ישראל לשבעה באוקטובר. על בסיס הלקחים תוצע דרך חדשה: מתווה ראשוני לתוכנית אסטרטגית ל־30 השנים הבאות. תוכנית פשוטה יחסית בבסיסה, אך כזו המחייבת שינוי ציבורי מקיף מאוד: בתפיסות העולם, בחשיבה, בתקשורת ובבחירות. התוכנית תחייב מאמץ גם ברמה הקהילתית, כולל לעיתים "ניקוי אורוות" מכיוון שמדובר בפיקוח נפש.
אני מבקש סליחה מראש מהקוראות ומהקוראים על כך שנדבר "דוגרי", כפי שמציע ראש הממשלה. חלק מהדברים קשים לכתיבה וקשים לקריאה ואולי יעוררו כעס, חרדה או ייאוש. אולם, גם רגשות אלו לא נבראו סתם, לעיתים רגש קשה בא עלינו לטובה כדי שנתפכח וכדי שנתקן. אני מאמין שרק "ביחד ננצח" ולא מתכוון לפגוע, לשפוט, להתנשא או לנצח אף צד ואף נפש מישראל. המציאות מורכבת ומתעתעת ורק השכינה בוחנת כליות ולב. כולנו בני אדם, ומה שמבחין בין מחנות ובין מגזרים שונים (למשל בין ימנים לשמאלנים) אינו רמת האינטליגנציה או המוסריות, אלא השפעות חברתיות ושורה של תהליכים פסיכולוגיים וסוציולוגיים. על פי החוכמה העממית, רק חמור אינו משנה אף פעם את דעתו. אתבסס על תאוריות ניהוליות ופסיכולוגיות ואשתדל לדייק בדבריי, עם זאת, מדובר בדעתי בלבד. אני ליברל בצד השמאלי של המפה, אבל החיבור הוא דיאלקטי. הווה אומר: לגבי כל סוגיה, תיבחן האפשרות שאני טועה, לצד האפשרות שאני צודק.
ישראל נכשלת במשימותיה הלאומיות
את השבעה באוקטובר הבאנו על עצמנו. אין הכוונה שהגיע לנו, אלא שהמחדל הוא שלנו, כציבור, ולא רק של הפוליטיקאים או של אנשי הצבא. אנחנו מאשימים פוליטיקאים שלא חזו, שלא מנעו וגרוע מזה: אנחנו מקווים שפוליטיקאים יחלצו אותנו. אבל, האם לא ידענו שאסון כזה יכול להתרחש? האם הכתובת לא הייתה על הקיר? האם לא ידענו על המנהרות ועל הכוונות לערוך מגה־פיגוע ובחרנו, במידת מה, לעצום עיניים? האם לא ראינו שקשה עד בלתי אפשרי להתמודד מול החיזבאללה ולמנוע טילים בעת מלחמת לבנון השנייה? האם לא הבחנו שהאינתיפאדה השנייה הייתה הרסנית הרבה יותר מהראשונה?
ההפתעה הגדולה יותר הייתה מאוזלת היד של ישראל אל מול המתקפה, אבל האם לא היו גם לאוזלת היד הזו סימנים מקדימים רבים? עד כמה חזקה יכולה להיות חברה על סף מלחמת אזרחים, שבה הממשלה במערכה עם מערכת המשפט וחצי מהציבור נאבק בחצי השני? לאן ציפינו להגיע, כשבמשך שנים רבות אין תוכנית לפתרון או ליישוב הסכסוך? עוד לא הכרענו אפילו מה בכוונותינו לעשות עם השטח שנכבש ב־1967! למעשה, האם ישנה בכלל תוכנית לאומית לשילוב הציבור החרדי או הערבי, או לפיתוח עיירות הפיתוח? חלקים שלמים במדינה הפכו ל"מערב פרוע": אדמות הנגב למשל. ישראל אפילו לא מצליחה ליישב סוגיות נקודתיות יותר כמו העלייה להר הבית, או המעמד הכלכלי של משפחות מהקהילה הגאה. ציבור שאדיש לגורל משאביו היקרים ביותר, כגון הגז הטבעי, ורב במקום זאת – ועדיין – על מה שקרה בשנות החמישים. האם כך "בונים חומה"? האם חברה כזו חזקה מספיק להגן על עצמה?
בשפה היפה והכל כך מדויקת של הישיבות ושל המכינות הצבאיות, אנחנו נכשלים זה שנים ארוכות במשימות הלאומיות שלנו. אומנם ישראל השיגה הישגים מרשימים ואף מאוד, אך אולי זו דווקא טרגדיה, כי מה שהושג לאט – ובעמל רב – יכול מהר מאוד לרדת לטמיון. אין גבול לעוצמת ההרס של מלחמה וטרור; של כישלונות; של אסונות; של שחיתות ושל בזבוז. השבעה באוקטובר הוא הדוגמה הכי עוצמתית לכך, אבל ממש לא היחידה. מספיק לראות לאחרונה כמה מהר "אומת ההייטק" הרסה ודרסה – ביוזמתה – את רוב ההשקעות הבין־לאומיות בהייטק הישראלי באמצעות כף ה-D9 שהורמה על בג"ץ.
אינני טוען כי המדיניות הממשלתית וההתנהלות הלאומית של ישראל בעשורים האחרונים כושלת לגמרי או שגויה לחלוטין. נכון יותר לשער שאנחנו נעים כחברה ב"פול גז בניוטרל", או לחילופין מתקדמים, בולמים, פונים לכיוון אחד, שבים על עקבותינו ופונים לאחר. לדוגמה, כשמעניקים הקלות ביטחוניות לפלסטינים במקביל להקמת עוד מאחז: מה המטרה בכך? מה גם יכולה להיות התוצאה, מלבד לשכנע את מוחמד הצעיר לסמוך על החמאס במקום על היהוד, ובנוסף להקל עליו לבצע מעשי טרור? יד ימין יודעת מה יד שמאל עושה ועושה הפוך בכל זאת.
למרבה הצער, בזמן ששימת לבנו מופנית ל"חרבות ברזל" ולהשלכות השבעה באוקטובר, שאר הבעיות והסכנות הלאומיות אינן חולפות ואינן נעלמות. למשל, רעש האדמה הגדול שחוזים המומחים, ושאליו איננו מוכנים, לא ימתין למעננו להתאוששות מהמשבר או לתזמון טוב יותר. כל אחת מהסכנות המרכזיות יכולה לזרוע הרס וחורבן, כך למשל הסופה האלימה במגזר הערבי. נוח לנו כיהודים להסיט ממנה את המבט, אך היא לא תבלום את עצמה בכביש 443. לכן, לא מספיק להצליח במשימה לאומית מרכזית אחת, חובה להצליח בכולן, כפי שמספיק שרגל אחת תקרוס כדי להפיל את השולחן כולו. התמונה מסתבכת כי רגלי השולחן שלובות זו בזו. הר הבית, למשל, הוא דוגמה מובהקת לאופן בו המאבק האורתודוקסי מתערבב במאבק הבטחוני. באותה העת עומדות בפנינו הזדמנויות גדולות. הסכסוך הפאן־ערבי, למשל, מציב הזדמנות גדולה שממשלת ישראל ניצלה היטב כדי לחתום על הסכמי אברהם. ההון האנושי הגבוה ואפילו האלימות המצערת פותחים שער להתקרבות, להתגייסות לאומית משותפת, לשגשוג ולהישגים גדולים.
ואולי זו הטרגדיה הגדולה ביותר, שכן אם נמשיך באותה דרך שהובילה לשבעה באוקטובר, סביר כי נחמיץ גם את ההזדמנויות האלו, כפי שהחמצנו הזדמנויות קודמות. אסור לאבד אמונה, גם שינוי שנדמה בלתי אפשרי – אפשרי. ההיסטוריה היהודית רצופה בהוכחות לכך, כמו הקמת מדינת ישראל או השלום עם מצרים. קהילות משתנות כמו גם עמים שלמים, אפילו ציבור שמתהדר בשמרנות כמו הציבור הדתי־לאומי. העיסוק בגאולת האדמה ובעשייה צבאית חדש יחסית בקרב הסרוגים, והיחס ללהטב"ק מתקדם במהירות. מספיק לראות עד כמה שינה הציבור הישראלי את עמדותיו כלפי שחרור חטופים מאז ימי גלעד שליט, כדי לקוות שבתנאים הנכונים גם אנחנו וגם שכנינו נצא לדרך חדשה.
על כן, כציבור, עלינו להכיר בכך שהבאנו את השבעה באוקטובר על עצמנו. לא לשם הלקאה עצמית, אלא למען העתיד ולמען הילדים של כולנו: כדי שלא יישנה אסון כזה או גדול ממנו; כדי שלא נחמיץ את ההזדמנויות; כדי שלא ניכשל במשימות הלאומיות שלנו. אבל במקום לקחת אחריות ציבורית, אנחנו תולים את כל האחריות ואת כל התקוות שלנו בפוליטיקאים, אלא שאלו לא יצילו אותנו. הפוליטיקאים משרתים אינטרסים אישיים, מקורבים, בסיסי תמיכה – תכופות על חשבון האינטרס של הכלל – זה ברור וידוע. אך יתרה מכך, מה מסוגלים פוליטיקאים לבצע – אפילו הישרים והמיומנים ביותר – אם המפלגות השותפות סוחטות אותם? מה מסוגלים פוליטיקאים לעשות כשהמון רב משתלט על אדמות, בונה יישובים לא חוקיים, משחית ואף הורג, לעיתים תוך תמיכה ציבורית לא מבוטלת? מה מסוגלים פוליטיקאים לעשות כשגוברת הסתה בבתי חינוך ובבתי תפילה? כשגלי העבריינות הולכים וגבהים, מה מסוגל לעשות המציל – כלומר רשויות הביטחון החוק – מלבד להשקיף בחוסר אונים? איך אפשר למשול בלי משילות? אף פוליטיקאי לא מסוגל להציל אותנו מעצמנו. כבר כתב ביאליק שזו הרוח המניעה את הספינה, ולא הסמרטוטים המתנופפים על ראש תורן לעיני כול. נוסף על כך, אף פוליטיקאי או פוליטיקאית לא יכולים להציל אותנו בלעדינו.
כדי להגשים בהצלחה את המשימות הלאומיות, נחוץ הציבור – במנהיגות מקומית, בחינוך בבתי הספר, בהתנדבות, בצרכנות חברתית רגישה ובמשמר אזרחי – ממש כפי שנדרש בעבר כדי להמיר שואה בתקומה, כדי להקים מדינה וכדי לבנות כלכלה משגשגת. ההוכחה כי ניתן לעשות זאת גם כיום היא ההתגייסות הציבורית המדהימה למען המפונים ולמען חיילים וחיילות. "ביחד ננצח": קרי רק ביחד ובלי אחדות ניכשל. כל איום מפתח יכול להוריד את המאמצים הלאומיים לטמיון, וכך גם כל מגזר וכל קהילה גדולה מספיק.
מהו כישלון לאומי ומהי הצלחה?
כיצד מנהלים עניינים היטב: בזוגיות, במשפחה, בבית ספר או בעסקים? לעיתים בשביל להצליח "מרימים ראש" מהיום־יום כדי לייצר מבט־על – תמונת מצב תקופתית – מה קורה היום, מה צפוי לקרות – ממפים את האתגרים ואת המכשולים המרכזיים ומבחינים בין עיקר וטפל. מתכננים קדימה. לעיתים בוחרים להקדיש זמן, מאמץ וכסף לטובת פרויקט מסוים, או אז אוספים מידע, בודקים עובדות, בוחנים חלופות. באופן טבעי מתעוררות אי־הסכמות. במקרה כזה מנסים לקיים דיון תרבותי, אך מתרחשים באופן בלתי נמנע ריבים ואף פיצוצים. בסופו של דבר, יודעים כי חובה להכריע ולהתחייב להכרעה, אחרת לא תהא כל התקדמות ואף בעיה לא תיפתר. עכשיו בואו נסתכל מבעד למשקפיים אלה עלינו, הציבור. הכישלונות שלנו מתבהרים. עיקר וטפל? דעתנו מוסחת על ידי כל התבטאות, כל עלבון וכל פרובוקציה; אנחנו מתעלמים מסוגיית ניצול ההכנסות מהגז הטבעי וממכירת הנמלים שלנו (הפרנסה, שבע השנים הטובות) וגם מסכנות כגון רעידת אדמה (שבע השנים הרעות). המידע שבידנו חלקי במקרה הטוב ושקרי במקרה הרע, כפי שיוצג בהמשך החיבור. איננו בודקים עובדות. פוליטיקאים משקרים לנו ואנחנו – מאמינים. התקשורת מוסרת מידע חלקי, וגם כאשר המידע נכון ומלא, הוא לא מוסבר ומפורש כראוי. חלק מהמומחים הגדולים ביותר במדינה אינם נשמעים: החל למשל מפרופסורים לכלכלה, למדעי המדינה וליישוב סכסוכים ועד לקברניטי המשק. כלומר, אין תמיד קול למשכילים ולמנוסים ביותר. במקומם, אנו מקשיבים לפרשנים ומובילי דעה, חלקם ללא כל השכלה וכל ניסיון.
מה הפלא שמספר מצומצם של תפיסות עולם או אמונות בסיסיות הפכו ל"תורה מסיני" ללא כל בחינה או ערעור? אנחנו חוזרים על אותם נימוקים ועל אותם ויכוחים – לפעמים במשך עשורים שלמים – עם הרבה כעס ומעט הקשבה, כך שאין לימוד בחברותא. בשורה התחתונה, גם אחרי אלפי שעות צפייה בחדשות ואלפי שיחות, איננו מבינים את מציאות חיינו, את העתיד או את האפשרויות שלנו יותר מאשר הבנו קודם, וגם לא מבינים זה את זה. אנחנו סומכים על פוליטיקאים לתכנן עבורנו, אך לא דורשים מהם להציג תוכניות. אנחנו סומכים על פוליטיקאים להחליט עבורנו, אבל לא דורשים מהם להכריע. לא משנה באיזו סוגיה מרכזית נתמקד: הסכסוך, יחסי ערבים־יהודים בישראל, דת ומדינה, הטיפול בעוני ובאי־השוויון – אנחנו תקועים. למרבה הצער, גם השכינה פסקה להופיע על ראש הרים ולבעור בשיחים כדי להאיר לנו את הדרך. במצב עניינים זה, האחריות עוברת ביתר שאת אלינו, הציבור, ואנחנו נכשלים כולל כעת ב"חרבות ברזל", או שמא (והלוואי ש) אני טועה?
האם מבצע "חרבות ברזל" יצליח להשכין ביטחון?
כדי לענות על שאלה זו יש לבחון תוכניות, תרחישים ודרכי פעולה אפשריים. האם פוליטיקאים עשו זאת? מפרוטוקולים של ישיבות קבינט, אנחנו יודעים שהיציאה למלחמה נערכה ללא הסכמה על הפלת החמאס, או על כל מטרה ברורה אחרת. במילים אחרות, ישראל יצאה למלחמה עם פחות תכנון מאשר כשמשפצים חדר אמבטיה. דברים ברוח זאת אמר האלוף (במיל') אייל בן ראובן. מה עומד לקרות? נתחיל בתרחישים המיטביים, כביכול.
תרחיש אפשרי, החמאס מוכרע ונכנע. במקומו עולה שלטון טוב יותר, שוחר שלום, או שהשלטון בעזה עובר לרשות הפלסטינית או לכוח זר והם מצליחים להשכין ביטחון. ואולם, במשא ומתן לשחרור החטופים סביר שידרשו מישראל נסיגה ואת המשך שלטון החמאס. ואז מה? האם נקריב את החטופים? וגם אם נקריב את החטופים למען "הניצחון המוחלט", הפעולה המוצעת ברפיח נתקלת בהתנגדות רבה. כיצד נגיב אם בקהילה הבין־לאומית ינקטו בסנקציות או במעצרים? ונניח שהחמאס נופל, כיצד נגיב אם יתהווה ברצועה ריק שלטוני? כיצד נגיב אם תעלה לשלטון תנועה אחרת כמו החמאס או אף גרועה ממנו? בינתיים, למרות המלחמה, כוחו הפוליטי של החמאס בעלייה (אליבא דה סא"ל במיל' עמוס ירון, למשל) והארגון מגייס חברים רבים חדשים תחת אלו שמתים. כיצד תוודא ישראל שהחמאס לא יחזור לשלטון בעוד שנה או בעוד חמש שנים או כשתהיינה שוב בחירות? ואם הרשות, או כוח זר ישלטו בשטח, מה יקרה אז? האם יש תוכניות לעתיד הרחוק יותר?
תרחיש מיטבי נוסף, כביכול, צה"ל משתלט על עזה ונשאר שם, תוך שהוא מונע מפלסטינים לרצוח, לחפור מנהרות ולשלוח טילים. אולי אפילו מקימים מחדש את גוש קטיף. הביטחון חוזר לשנים רבות וכולנו מחמיאים לממשלה ולעומד בראשה. אלא שנוכחות צבאית לא מעניקה שליטה מוחלטת. לראייה: הטילים על עוטף עזה התחילו הרבה לפני ההתנתקות, וגם המנהרות נחפרו כשצה"ל עוד ברצועה וכשגוש קטיף היה קיים. מדוע הציבור אינו ער לעובדות בסיסיות אלו? אולי, בשעה שאנו מייחלים לשליטה ולביטחון ילדינו, אנחנו גוזרים עליהם – ובעלות אדירה – גורל של ברווזים במטווח, מטרות קלות לכל עזתי עם מרפסת ובלטה?
כעת, מניסיון העבר, נבנה תרחישים אפשריים נוספים. "נסור" לניו יורק, 2001, אל אסון התאומים ונבדוק אם הדוגמה ההיסטורית מזכירה את ימינו. אסון כבד מפתיע את האמריקאים. הם המומים, מבוהלים, זועמים. הם חשים חובה להחזיר את תחושת הביטחון; חייבים לפעול, להרוג את האשם, להפיל את השלטון, לעשות משהו, כלשהו. ואז? הפוליטיקאים שלהם משקרים להם ואמריקה יוצאת למלחמה עקובה מדם. אוסאמה נהרג וגם סדאם. ואז? שלטונו של סדאם נופל ומוחלף בדאע"ש. שלטון הטאליבן נפגע ומתאושש. על מה הקריבו האמריקאים אלפי צעירים וסכום כסף דמיוני? מה הועילו חכמים בתקנתם? בסופו של דבר יכול להיות שההישג הגדול של אל־קעידה לא היה אסון התאומים, אלא בכך שגרמו לאמריקאים למלחמת התאבדות לאומית מיותרת. האם התרחשות זו מזכירה את ימינו? אסון, הלם, זעם, שקרים של פוליטיקאים, מלחמה עקובה מדם ויקרה. האם גם הפעם התוצאות תהיינה מפוקפקות?
האם המקרה האמריקני יוצא דופן, או שמדובר בתופעה אנושית בסיסית עד כדי כך שהיא מתוארת עוד בתנ"ך? מה עושים המצרים בעקבות השבעה באוקטובר / אחד־עשר בספטמבר שלהם, קרי מכת בכורות? האם זה מזכיר את ימינו? הם חשים שהם מוכרחים לפעול, לנצח, לעשות משהו, כלשהו. ואז? הם יוצאים למבצע צבאי המסתיים במצולות הים. עד כמה חשובים היו העבדים למצרים מבחינה כלכלית ועניינית? כנראה שלא כל כך. נדמה כי המניע להחלטות פרעה, כמו אצל האמריקאים, היה פסיכולוגי יותר: הקושי לקבל תבוסה, הסירוב להכיר בתחושות של חוסר אונים, הסירוב להבין שבמציאות יש כוחות מחוץ לשליטה. נשמע מוכר? את כל אלו החליפה המשאלה הנואשת בשליטה מוחלטת במצב והובילה להתאבדות צבאית ולאומית. האם התרחשות זו מזכירה את ימינו? אם לא נלמד מן העבר ולא נבין את התהליך הפסיכולוגי, מה ימנע מאיתנו לחזור על אותן טעויות?
תרחיש נוסף: "חרבות ברזל" מתנהל כמו קודמיו – "חץ מקשת", "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" – אותה גברת באדרת גדולה יותר. האם מבצע רחב יותר, "עד הסוף", יוביל לכך שתשקוט הארץ ארבעים שנה? האם מחירי המבצע מצדיקים שקט לתקופה קצרה? אחרת, כל הדם וההרס לשווא. ואולי יושגו דווקא התוצאות ההפוכות? חזית בין־לאומית אחידה כנגד ישראל, שנאה ופיגועי נקמה, עלייה נוספת בכוחם של הקיצוניים בעזה וגם ביהודה ובשומרון. כיצד נמנע זאת?
חיוני להפיק את לקחי המבצעים הקודמים. האם זה נעשה? ואולי המבצעים הקודמים הובילו לשבעה באוקטובר כי לא היו אלא סוג של הצגה? חידה: על איזה מהמבצעים הקודמים מדובר? חמאס "עוקץ" את ישראל. הציבור המום, זועם, חש שחייבים להחזיר את תחושת הביטחון, שחייבים לפעול, לעשות משהו, כלשהו. ישראל מכריזה שהיא יוצאת למבצע להשיב את הביטחון, ולאחר זמן מה החמאס מפסיק לשגר טילים. פוליטיקאים מבטיחים לנו שהשקט ישרור זמן רב, ובציבור נרשמת רגיעה אך גם קולות תסכול: לו רק המבצע היה נמשך עוד שבוע אחד בלבד, אולי הבעיה הייתה נפתרת לתמיד. זמן לא רב אחרי מתחיל כל מעגל ההתרחשויות מהתחלה: תקיפה-מבצע-רגיעה. באיזה מבצע מדובר? האם לא בכולם, בעצם? האם מבצעים אינם אלא הצגה שמהלכה וסופה ידועים מראש? ואולי, בראייה ניהולית, החמאס היה מפסיק, או לפחות מפחית, את שיגורי הטילים גם אילולא המבצע? החמאס מוגבל במשאבים ואינו מסוגל לנהל מלחמה ארוכה נגד צה"ל. אם התקפות החמאס היו פוסקות ממילא, אז מלבד פגיעות נקודתיות במטרות אסטרטגיות, מי הרוויח מכל העימותים האלו? אולי מדובר ברווח פסיכולוגי ופוליטי עבור שני הצדדים: הפלסטינים, באמצעות החמאס, עוקצים את היהוד ו"יוצאים גברים". הישראלים, באמצעות הממשלה, מחזירים כביכול את הביטחון ו"יוצאים גברים" גם הם.
האם כל מעגל האלימות הוא הצגה? ואם כן, האם "חרבות ברזל" אינו אלא "עופרת יצוקה" שוב, בהפקה יקרה ועתירת משתתפים? מה, אם בכלל, השתנה בסיבוב הזה? אוזלת היד של ישראל הפכה את עקיצת החמאס לצורבת במיוחד, ועדיין דבורה שעוקצת מתה. החמאס הוציא משאבים רבים על השבעה באוקטובר, כך שנותר צבאית חלש עוד לפני תגובת ישראל. בלתי סביר שישראל ציפתה לאסון דומה בזמן הקרוב. האם יתכן שמבצע "חרבות ברזל", ששפכנו למענו דם רב ומשאבים אדירים תוך שנכנסנו לעימות חריף עם חצי עולם, אינו אלא עוד מלחמת התאבדות כמו הפלישה לאפגניסטן או המבצע הפרעוני להחזיר את העבדים העבריים?
תרחיש אחר במבט ניהולי: כתוצאה טבעית מפעילות בעצימות גבוהה ולאורך זמן, הצבא נשחק ונחלש. ישראל הופכת פגיעה במיוחד, טרף קל לקראת עימותים ביטחוניים בעתיד. תרחיש נוסף בראייה ניהולית פרקטית: מחדלים גדולים בכל רמות התפקוד הלאומי מכשילים גם את ניהול המערכה. כיועצים ארגוניים, למשל, אחרי מחדל ואסון גדול ותוך כדי פרויקטים ענקיים אחרים (כמו שיקום העוטף, המלחמה בצפון), האם היינו ממליצים לעסק לצאת להרפתקה יקרה ומורכבת? ועוד תרחיש: טביעה בבוץ העזתי כפי שאירע בלבנון. תרחיש אחרון: המבצע מנוהל לשם הישרדות הקואליציה וכלל אין כוונה לסיימו או לנצח. ודאי יש גם תרחישים אפשריים אחרים, בתקווה חיוביים יותר.
נקווה שהחששות יתבדו. נקווה שהברזל יצליח היכן שנכשלה העופרת היצוקה, ושנדע ימים בטוחים ושקטים. אולם, במבט היסטורי, האם הופקו כראוי הלקחים מעשורים רבים של הבטחות לחיסול הטרור? האם באמת הטרור צלח רק בגלל שלא טופל בכוח מספק או בגלל אוסלו? מדוע לא חוסל הטרור לפני אוסלו או בשנות הדור שעברו מאז אוסלו – במיוחד מאז 2009, עת הבטיח ראש הממשלה למוטט את שלטון החמאס? מה מנע ממנו לעשות כן? בג"ץ? מתי ואיך? ולמה בחרה ממשלת הימין להעביר לחמאס כסף מקטאר? בהנחה שניתן להכניע את הטרור עם עוד כוח. כמה כוח צריך? כמה הרוגים, כמה משאבים וכמה הרס? האם באמת "יהפכו את עזה לחניון" או שמדובר בעוד התרברבות של חוגרים? ואולי משאלת הכנעת הטרור והשליטה המוחלטת אינה אלא אשליה? האם אנחנו אמיצים מספיק לשקול את האפשרות שלצה"ל אין – וגם לא יהיו – כלים ל"ניצחון מוחלט"? איך ניתן להכניע אנשים שמוכנים להתאבד? מה "המקל"? האם ייתכן שמשאלת החניון לא רק תלושה מן המציאות – וזאת בלי לדון במוסריות שלה – אלא גם מכוננת מציאות בכך שהיא שואבת אותנו למבצעים מסוכנים?
אין דוגמה טובה יותר לצעידה העיוורת שלנו אחרי פוליטיקאים מאשר הקלות בה אנו מוסרים את חיי הילדים שלנו ואת כל המשאבים שלנו בידיהם, כמעט ללא שאלות, ספקות או בדיקה. איננו דורשים להציג תוכנית או לומר לנו מה יעדי המבצע, וגם לא כיצד תגיב ישראל לכל תרחיש אפשרי. אנחנו יודעים כאמור שהמבצע החל, ללא תוכנית ברורה, ומקווים שהפוליטיקאים יגבשו תוכניות, ושהתוכניות שלהם ישרתו את האינטרס הציבורי ויצילו יותר נפשות מאשר יקפחו. אך האם לא כדאי להתרגל לדרוש תשובות מהפוליטיקאים? וחשוב מכך, האם לא הגיע הזמן לדרוש מהפוליטיקאים להתחייב ליעדים ולמסגרת זמן, כך שנוכל לבחון את הבטחותיהם במבחן התוצאה, כפי נעשה בימי התנ"ך עם נביאי הבעל? לא רק בביטחון, אלא גם עבור כל נושא מהותי: האם לא הגיע הזמן שממשלות ישראל, למשל, יידרשו לתוצאות בנוגע לעיירות הפיתוח וליישובים המוחלשים, למיגור האלימות במגזר הערבי, למשילות בנגב, או לטיפול במעמד הכפרים הבלתי מוכרזים? אם לא נעמיד את הפוליטיקאים ואת ההבטחות שלהם במבחן, נמשיך לאסון הבא.
האם ועדת חקירה תצליח להשכין ביטחון?
בשלב מסוים תתכנס כנראה ועדה לחקירת אירועי השבעה באוקטובר, וקרוב לוודאי שתיכשל. הוועדה תחקור נושאים נקודתיים (כמו "המכשול") ותגבש המלצות נקודתיות, ובכך תחמיץ כנראה את התמונה הכוללת, בבחינת "מרוב עצים לא רואים את היער". סביר כי הוועדה תתמקד במציאת אשמים, או שמא שעירים לעזאזל, בשאלה מי הבעיה במקום מה הבעיה, ובכך אולי תרגיע מעט את החרדה הציבורית ותו לא. "חקירה" באמצעות "שופט" יכולה, אולי, לאתר פשעים, אבל כמעט תמיד שטחית בהבנת תופעות ותהליכים חברתיים ומדיניים, ובסופו של דבר תרומתה מוגבלת.
כדי להבין את הביקורת על ועדות החקירה, בואו נחזור לאסון במירון. הציבור ההמום דורש חקירה; הרב יובל שרלו, להבדיל, מתנגד. לשיטתו, כבר ידוע מדוע התרחש האסון הנורא במירון: כניעה של המנהיגות ללחצים פוליטיים ומגזריים, אך לחצים אלו אינם מתבהרים.
ועדת חקירה מתכנסת ומתמקדת נקודתית באירוע עצמו ובדמויות ציבוריות ומקצועיות, במקום לחקור את היחסים בין האורתודוקסיה, המפלגות והרשויות. הוועדה גם לא חוקרת די את המשמעות החברתית, התרבותית והפוליטית של ההילולה עבור הציבור האורתודוקסי. כלומר, מדוע ההתעקשו לקיים את ההילולה אל מול ההתרעות החזקות והברורות. והתוצאה? גם השנה התעמתו כוחות אורתודוקסים עם הרשויות בנושא ההילולה. שוב הפרות סדר. שוב אלימות. שוב אוזלת יד. שוב סיכון גבוה. שוב נדחק ערך חיי אדם לקרן זווית. הרב שרלו צדק: ועדות קמות והולכות ואין חדש תחת השמש. בנהרות זורם הדם, והים איננו מלא.
בחזרה לשבעה באוקטובר: מה תחקור הוועדה? אולי את העברת גדודי צה"ל לחווארה ערב האסון, אך כנראה שלא את המניע, כלומר למה מלכתחילה נאחז ח"כ סוכות בסוכות. במילים אחרות, הוועדה לא תחקור את המשמעות החברתית, המגזרית, הדתית והפוליטית של מאחזים ושל פעולות הסלמה. עד כמה תתעמק הוועדה גם בחקר מרקם היחסים בין הפלסטינים, המתנחלים וכוחות הביטחון? עד כמה תשאף הוועדה להבין תהליכים והלכי רוח בחברה הפלסטינית? אילו תובנות יהיו לה ברמה מערכתית והיסטורית והאם יופנמו בציבור? סביר יותר שהוועדה תתמקד שוב בעצים במקום ביער, והציבור ימשיך להישאר באפלה לגבי המציאות היום־יומית בשטחים (עליה מדווחת התקשורת רק במשורה). לא נבין עד תום כיצד שכנע החמאס את השב"ב הערבי להפוך לנוח'בות, ולכן גם לא נבין כיצד ניתן יהיה בעתיד להיאבק בחמאס, ולמשוך את מוחמד הצעיר לכווננו.
מעניינת במיוחד השאלה הבאה: האם הוועדה תקרא את דו"ח האלופים במילואים (נגיש ב־ www.molad.org.il) אשר הזהיר כבר ב־2017 שצה"ל בפריסתו הקיימת יתקשה לתפקד בעת מבחן? האם הציבור יקרא את הדו"ח? מי שיקראו, ייחשפו למספר תובנות חדשות ולא פשוטות בנוגע לקשר בין ההתנחלויות והביטחון, כולל ביקורת קשה על התנהלות ישראל בשטחים (ולא על אופיים של המתנחלים, שאינו עומד למשפט).
באשר לעתידם של הפוליטיקאים, ספק אם זה ישתנה בעקבות הוועדה. האם יפסיק לדבוק בממשלת ישראל אותו ציבור שדבק בה, כשהעבירה כסף לחמאס וכינתה את החמאס "נכס"? האם ועדת חקירה תשנה את דעתו של הציבור אשר לא השתכנע כשהקבינט איחר מאוד להתכנס ביום האסון או שעסק בעיקר במריבות; לא השתכנע כשצה"ל איחר שעות ארוכות להגיע לזירה; כשחברת הקואליציה טענה שצה"ל והשב"כ "עובדים בשביל המחבלים"; כשמשפחות החטופים זכו להתייחסות רק בעקבות ביידן. אם כל אלו לא שינו את בחירתו של הציבור, סביר כי גם ועדה לא תעשה כן. כדי שהציבור יבחר אחרת, יש ראשית כול להבין אותו באופן המכבד אותו ואת מניעיו, גם ברמה פסיכולוגית עמוקה.
האם החלפת השלטון תצליח להשכין ביטחון?
הקוראות והקוראים להחלפת השלטון מציגים נימוקים שונים: הציפייה כי שלטון יישא באחריות על האסון והמחדל הכבדים בתולדות המדינה; הזמן הרב שלקח, כאמור, לקבינט להתכנס ביום האסון וחמור מכך, לצה"ל להופיע; המידה בה הממשלה הנוכחית מושקעת במשפטו של העומד בראשה; החשש שכל עוד יימשך המשפט, תעסוק הממשלה בהישרדות גם על חשבון האינטרס הציבורי; טענות קשות כלפי הממשלה על שחיתות, על הקצנה ועל היעדר מסוגלות של חלק מחבריה; טענות על היחס של הקואליציה למתנגדים פוליטיים ועל הסתת ציבורים זה נגד זה – על אף שתופעות חמורות אלו החלו הרבה לפני הממשלה הנוכחית. על פי הסקרים, הציבור נוטה כעת לעבר מפלגות המרכז, כנראה בשל הנימוקים לעיל ובשל הפגיעה בתחושת הביטחון. אולם, כמו לגבי "חרבות ברזל", נשאל: מה יקרה בעוד שנה? שנתיים? חמש ויותר?
ובכלל, האומנם זהות ראש הממשלה ושריה כל כך חשובה? רבים מאמינים שכן. אנחנו מרותקים על ידי אישיותם של פוליטיקאים ומנסים לנתח את הרגשות ואת המניעים שלהם. אנחנו מפתחים רגשות אישיים ועוצמתיים מאוד כלפי הנבחרים השונים, אם לחיוב ואם לשלילה. למה? קיימים מספר הסברים תאורטיים, למשל טעות הייחוס הבסיסית ורטוריקת אד־הומינם. יש גם הסברים רגשיים עמוקים יותר. החרדה הביטחונית והקיומית מעוררת את הצורך במעין אב או אם חזקים עד כל יכולים, ואנחנו מייחסים לו או לה (מאמינים בכך) תכונות כגון אומץ, גבורה ויכולות חשיבה וביצוע עילאיות. מחד גיסא, האמונות שלנו בפוליטיקאים יכולות להיות מוגזמות ביחס למציאות. אמונה, מהולה לעיתים בהערצה, מקלה על פוליטיקאים לעשות בנו ובמדינה כאוות נפשן ונפשם. מאידך גיסא, גם המתנגדים למנהיג יכולים לראות בו אב, או ליתר דיוק "אבא רע", ואז בעת משבר, נפנה אל הפוליטיקאי את כל חיצי הביקורת, גם בהגזמה, תוך שאנחנו מחמיצים את ההבנה הבסיסית שלא הכול נמצא בשליטתו.
ייתכן שזהות ראש הממשלה חשובה פחות מכפי שנדמה. בחירה בקלפי לא מעניקה את כוח ההחלטה לאדם אחד, אלא לגוש מפלגתי ולבסיס התמיכה שלו. בקלפי בוחרים תמיד קבוצה שלטת, לא יחיד. קבוצה זו כוללת גם מערכת שלמה של יועצים ומומחים. גם ההחלטות נסמכות על שורה ארוכה של נהלים ושגרות פעולה. לא בכל פעם שיש אירוע בטחוני, למשל, נדרשת ישראל "להמציא את הגלגל" מחדש. למעשה, מאחורי הקלעים, אתגרים ביטחוניים נפתרים תכופות בתיאום עם הרשות הפלסטינית. יתר על כן, פוליטיקאים לא יכולים כאמור להציל ציבור מעצמו או למשול בלי משילות. לעיתים, הדוגמה האישית שמפגינים מנהיגים חשובה מההחלטות שלהם. בכל זאת, אנחנו דבקים בפוליטיקאים כשמוטלת עליהם ביקורת, זו נתפסת כהתקפה אישית עלינו, הבוחרות והבוחרים. כשמתייחסים לפוליטיקאי כטיפש, כרע או ככישלון, אנו מסיקים שעל פי המבקר או המבקרת, אנחנו, שבחרנו באותו פוליטיקאי, הטיפשים, הרעים והנכשלים. הדעה הפוליטית שלנו נתפסת כמייצגת את התבונה שלנו ולכן ביקורת על הנבחר, על המפלגה או על הגוש "שלנו", נתפסת כפגיעה בכבודנו.
התשובה תלויה, בין השאר, באמון בין חלקי הציבור השונים, ובאמון בין הציבור לרשויות. פלח רחב בציבור מאמין בקיומה של מזימה "מפא"יניקית", אליטיסטית, אנטישמית, המקבלת מימון זר ועוין, וכי מזימה זו כוללת את בתי המשפט, את המשטרה, את הפרקליטות, כמובן את התקשורת, את האקדמיה ולעיתים אפילו את גופי הביטחון. במצב עניינים כזה רק חלופה אחת לגיטימית: המנהיג המתנגד למזימה. במצב עניינים של חלופה לגיטימית אחת בלבד, אין בחירה, וישראל היא דמוקרטיה במובן שטורקיה או רוסיה הן דמוקרטיות. ככל שהציבור מאמין באויב פנימי עוצמתי, הוא יעניק כוח כמעט מוחלט לפוליטיקאי הנתפס אצלו כמתנגד לאותו אויב פנימי. או אז המנהיג יוכל לעשות במדינה ובמשאביה לו ולביתו כאוות נפשו. במצב עניינים זה, מה ימנע את עלייתו של נאמר, דידי נחמיהו/ביבי־שתיים? ואם לא עכשיו אז בקרוב?
תופעה זו נכונה גם לגבי עמדות מתונות יותר, למשל, בימין. אין אלטרנטיבה כשאחד הגושים נתפס כעוכר ישראל, כבוגד, כ"פושעי אוסלו", אך גם כשנתפס כעיוור, כנאיבי, כמי שיפנה יהודים או יסכן יהודים.
אפשר להבין ולהזדהות עם האנשים שדואגים לתושבי יהודה ושומרון, שחוששים שיפונו על ידי המרכז־שמאל ולכן לא יצביעו לו. אולם, גם תפיסות ציבוריות מסוג זה סוללות את דרכו של דידי נחמיהו לשלטון ובמקרה החמור ביותר לקלפטוקרטיה. מכאיב לחשוב כמה מכל העיסוק באקטואליה – חדשות, שיחות פוליטיות – טפל, אפילו בעיני הציבור שמצביע, הרי, לפי העדפותיו הבסיסיות ולא לפי ההתבטאות האחרונה של השרה. חיבור זה מתייחס בכובד ראש ובכל הכבוד הראוי לכל הדעות, כולל להאשמת הרשויות במזימה שמאלנית או אנטישמית. האשמה כזו נובעת ממניעים פסיכולוגיים שונים, ובסופו של דבר מדאגה לישראל. יש לתת למאשימים לגיטימציה, ולבחון באמצעות עובדות אם מזימה שמאלנית קיימת, אם לאו. זאת, גם כדי להרוויח את הזכות להעלות טענות והאשמות אחרות, אבל בעיקר כי גינוי או התעלמות מדעות ומאמונות לא מעלימים אותן.
בטווח הזמן הקצר, נראה כי ישראל בצומת דרכים, ובפניה כמה נתיבים: המשך "חרבות ברזל", עסקה עם חמאס, ועדת חקירה ובחירות. אולם, במבט לעתיד ממרום הציפור, נדמה שאין מדובר בצומת אלא בכביש טבעתי. הפתרונות שלפנינו יעילים, אם בכלל, לטווח זמן קצר, אך לא מבטיחים דבר לטווח הארוך. היכן שלא נפנה, נגיע, בחלוף הזמן, לאותה נקודה. לא נוכל להימנע לעד מלהכריע לגבי השטחים או לגבי יחסינו עם הפלסטינים ולהתחייב לצעוד בכיוון שנבחר. אם השערה זו נכונה, ואנחנו אכן בכביש טבעתי, אזי ההחלטות בעת הנוכחית אינן היסטוריות או גורליות. במקרה כזה, עדיף לחתום על עסקה ולהחזיר את החטופים. אפשר להבין את ההתנגדויות לכך עקב עסקת שליט, אולם יש לזכור שכעת השתנה המשקל שמונח על כף המאזניים.
ד"ר עמיר נהרי הוא פסיכולוג, יועץ ארגוני ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, המתמקד בפיתוח מנהיגות ובבניית אסטרטגיה. בעקבות השבעה באוקטובר, הוא מנחה עיבודים של יחידות לוחמות במסגרת מילואים
