הצורך בערך הוא הצורך של פרט להאמין שהחברה אליה הוא משתייך היא טובה ביסודה, בעלת יכולות והישגים. אבל, כציבור, יש לנו נטייה לערוך השוואות לא מדויקות, לחטוא בתת־הכללות ובהכללות יתר ולהיחשף לשורה של הטיות חשיבה. התוצאה: אנחנו מקובעים באמונות שווא ובתפיסות עולם חלקיות ומעוותות. חלק שני מתוך החיבור המבקש לענות על השאלה "מי אנחנו" ולנתח את הנפש הישראלית לפני ה-7 באוקטובר ואת השפעותיה לאחר אותה שבת שחורה
כדי להבין ציבור, כל ציבור, צריך להבין את הצרכים הבסיסיים שלו: הצורך בביטחון, הצורך בשייכות והצורך בערך. הצורך בביטחון כולל כמובן גם שמירה על חיי הציבור ובני משפחתו מאיומים כגון מלחמות וטרור. אבל הצורך בביטחון כולל גם את הצורך להגן על הסביבה המוכרת, על "הבית", על העולם החברתי האהוב והמוכר מפני השפעות חיצוניות המאיימות על זהותו ועל אופיו, כלומר על ההווי, המנהגים הסגנון והמוסכמות שלו. לכן, הצורך בביטחון מעורר בקרב החילונים את החרדה ממדינת הלכה מגבילה, ובעולם האורתודוקסי את החרדה שייבלע על ידי המודרנה. חרדה זו מלווה בחששות כגון: להרגיש נטע זר בתוך העם; להתערות בסביבה מתירנית וגסה; חשש שהבן או הבת יצאו בשאלה; שצעירים לא יגיעו יותר לבית הכנסת. הצורך בשייכות מתבטא בשאיפה להרגיש ביחד – אחדות, שותפות גורל, ערבות הדדית – עם אוכלוסיות היישוב, הקהילה והאומה כולה.
הצורך בערך הוא הצורך של פרט להאמין שהחברה אליה הוא משתייך היא טובה ביסודה, בעלת יכולות והישגים. החרדה שמא בקהילות אחרות מתנשאים על הקהילה שלך ומאמינים שהיא פחותת ערך, עלולה ליצור רגשות עזים. ביקורת – מוסרית בעיקר, על הקבוצה או על האומה – נתפסת כמאיימת על צדקת הדרך המחברת בינינו, ולכן כאיום על הצרכים בשייכות ובערך. הצרכים והרגשות הם מה שמנחה את כולנו בקלפי. לפעמים הצרכים יכולים גם להתנגש: למשל השאיפה להרגיש אחדות בעם, לעומת השאיפה להגן על הקהילה מפני קהילות אחרות בעם. כדי להרגיש ערך לאומי או קהילתי יש הנמנעים מחשבון נפש קבוצתי, הנחוץ למען ביטחון העם והילדים.
הצרכים בביטחון, בשייכות ובערך מולידים חרדות, ואלו בתורן מולידות משאלות מפצות בתהליך המכונה בי-פוקאלי. משאלות מפצות הן משאלות שתפקידן להתגבר על החרדה. כדי להימנע מפחד מכליה, מהיבלעות או מהתפרקות, נקווה לחסל את הטרור פעם אחת ולתמיד, או לשלום, או להחזיר את עם ישראל בתשובה, או לביאת המשיח, או לבניית בית המקדש השלישי, או לרוב אורתודוקסי באמצעות המאזן הדמוגרפי (טבעי למיעוט לרצות להפוך לרוב). כדי שלא להרגיש השפלה נקווה לקבל התנצלות כוללת על מדיניות הקליטה בשנות ה־50 ואם לא, לפחות להתרחץ בנחל האסי. אין כל פסול במשאלות אלו, אולם כמו לגבי כל משאלות – מיניות למשל – הניסיון לממש אותן, ללא הסכמה ובדריסת זכויות האחר, עלול להביא לפגיעה ולהרס. דווקא משאלות מציאותיות, לפחות בעיניי, כמו להציב עיירת פיתוח ראשונה בעשירייה הראשונה של הדירוג הסוציו-אקונומי של הרשויות המקומיות, כלל לא מופיעות בתודעה הציבורית.
המבנה הנפשי המתואר, צרכים־חרדות־משאלות, מנחה אותנו בקלפי ומחוצה לו ועלול, למרבה הצער, להכשיל אותנו במשימות הלאומיות שלנו. למשל, החרדה הביטחונית והמשאלה ולהכניע את הטרור פעם אחת ולתמיד יכולים להסביר את הקלות הבלתי נסבלת בה אנחנו מוסרים את הילדים שלנו, בעת זו, לפוליטיקאים בלי כל בדיקה. האשמות דומות עלו כלפי שמאלנים לגבי אוסלו, כלומר משאלות נאיביות הובילו לכישלון ולטרור. משמעות הדברים היא שכישלונות במשימות הלאומיות אינם מעידים כי הציבור רע, טיפש או נחות, אלא בכוחם של רגשות לשבש את התודעה ואת הפעולה שלנו.. הא בהא תליא, משום שעם השנים למדו פוליטיקאים לעורר ולשחק ברגשות שלנו, וכך במשך עשורים התקבעו הרגלים פסיכולוגיים, חברתיים ומערכתיים בלתי יעילים. עם מודעות, הציבור יוכל לאמץ הרגלים חדשים ובונים יותר: תכנון לטווח ארוך, קביעת סדרי עדיפויות, הבחנה בין עיקר וטפל, בדיקת עובדות, ניתוח תהליכים חברתיים ופוליטיים בעזרת תאוריות, ערעור אמיץ על תפיסות עולם מקובעות, תקשורת ברורה יותר בין קהילות ומגזרים, גיבוש מטרות משותפות – לעיתים יצירתיות ואמיצות – ונקיטת פעולות ברמת הפרט, הקהילה והחברה לשם השגתן. תהליך זה הוא מטרת חיבור זה.
מדוע איננו מתכננים לטווח ארוך?
המנטליות הישראלית היא מנטליות של מצב חירום, ולא של נורמליות או צמיחה מתמשכת. כדי להמחיש זאת, נדמיין את המצב הבא: מגיע אדם לטיפול נמרץ, ודורשי שלומו שואלים את הרופאה על מצבו. מה ירצו שתגיד? "יהיה בסדר" אולי, או "אני בטוחה שהוא יחלים ויצא מפה במהרה." במקום זאת, אומרת הרופאה: "עוד לא איבדנו תקווה." דורשי שלומו מאוכזבים, מבוהלים. "עוד לא איבדנו תקווה," משמעו שהרופאה כמעט משוכנעת בקץ המתקרב, ומשתדלת, גם על פי תהום, להיאחז בשביב אחרון של אמונה.
כעת נחשוב על השורה המושרת "עוד לא אבדה תקוותינו". ההמנון הלאומי מעיד כי גם אנחנו מדמיינים את עצמנו כעומדים על פני תהום, אל מול קץ קרוב. החוויה הלאומית היא של משבר, מצב חירום, ועל כן שביב התקווה האחרון יכול להיות רק גאולה או נס; פתרון "קסם" גדול ומהיר. בטיפול נמרץ מקווים להשתחרר חיים מבית החולים ולא חושבים על היום שאחרי. במציאות של שגרה, להבדיל למשל ביום הולדת, לא אומרים "עוד לא אבדה תקוותינו"', אלא מאחלים להמשך הטוב הקיים או לשנים ארוכות של שגשוג ושל צמיחה. אנחנו לכודים בין אסון וקץ מאיים ובין תקוות למושיע או לנס מהיר. הבעיה: ניסים הם המחלקה של הקדוש ברוך הוא. בני אדם, קהילות ועמים מצליחים במשימות שלהם לא בדרך נס אלא באמצעות התמדה, נחישות ומאמצים ממוקדים ומוקפדים הנמשכים שנים רבות.
באופן פרדוקסלי וטרגי, דווקא התקווה לנס בדמות שלום מיידי או ניצחון מוחלט תוקעת את ישראל הלכה למעשה באותם בורות במשך שנים ועשורים. למה הדבר משול? לאדם אשר במקום לבחור כיוון ולבנות קריירה, זוגיות או משפחה מבלה את כל חייו בהמתנה לזכייה בלוטו. לא רק שאיננו בונים את העתיד, אלא אנחנו אפילו לא מסוגלים לדמיין אותו. התקווה, על פי ההמנון, היא להיות "עם חופשי" אלא שהחופש אינו מוסבר: חופש ממה ולשם מה? חופש לחיות איך וחופש לעשות מה? האם מדובר בחופש משלטון זר גם בדמות חיים קשים ומייאשים? או אולי גם בחופש דת וחופש מדת, כפי שכתב הרצל? אולי אין הכוונה לחופש שווה לחילונים, כפי שהציעו הרב חזון איש וממשיכיו? בכלל, האם להיות עם חופשי לא אומר להיות חופשיים גם זה מזה, כלומר מקבוצות אחרות בעם? איזה חופש יש תחת שליטה של יהודים אחרים או של קבוצות שתלטניות? והקבוצות השתלטניות, אם קיימות, מי הן? מי שולטים במדינה? יש הטוענים שבג"ץ מושך בחוטים ומאשימים אותו ב"דיפ סטייט". אחרים חושבים שישראל בשליטת האורתודוקסיה, מה שמסביר, בין השאר, למה ממשלות המרכז והשמאל לא גייסו חרדים ולא אשררו נישואים אזרחיים. באווירה של חירום מהולה במשאלת נס, התקווה להיות עם חופשי נותרת מעורפלת. ניתוח הדיון הציבורי חושף גם את גבולות התודעה: מה ניתן כלל לדמיין, לחלום עליו ולהאמין בו – ומה לא. מסקנה אחת היא שהציבור הישראלי מסוגל לחלום על חניון גדול בעזה, אך אינו מסוגל לחלום על הייטק בבית שאן.
למשאלה להכניע את האויבים בכוח יש כמה השלכות חשובות. אנחנו תרים אחרי כוח ומתרשמים מביטויים חיצוניים של כוח, אולם כוח אמיתי נמדד בהשפעה, בהשגת מטרות. כשישראל הפציצה למשל את הכור העיראקי או הסורי, היא עשתה זאת ללא מסיבות עיתונאים וללא איומים בתקשורת, בבחינת When you have to shoot, shoot. Don't talk . לעומת זאת, להתרברב כלפי איראן במסיבת עיתונאים אינה ביטוי של כוח אלא בחירה מתוך חולשה, כלומר כשאין את היכולת לפעול. מדובר ב"דאווין", בהצגה המיועדת לקהל מקומי. האם אני טועה? ניתן לשער כי עוד לפני מסיבת העיתונאים, ידעו האיראנים שישראל מתנגדת בחריפות לתוכנית הגרעין שלהם. ניתן גם לשער שאם באיראן לא פחדו מישראל לפני מסיבת העיתונאים, הם גם לא יקבלו פיק ברכיים אחריה. הערכת מחוות חיצוניות וריקות של כוח משפיעה גם על הרכב נבחרי הציבור. אנו מרימים את נבחרינו מה"שטח" – תכופות את הקולניים ביותר ואת המתלהמים ביותר בהפגנות. זו אחת הסיבות שהכנסת לא משופעת במשכילים ביותר דווקא, או במנוסים יותר בביצוע פרויקטים גדולים, או במי שתרמו והקריבו הכי הרבה למען הקהילה.
אולם ההשפעה החמורה ביותר של האמונה בנס, אפוא, היא פיצול העם וקריעתו. למען האמת, כשמדובר בימין, במרכז ובשמאל רב הדומה על השונה. מה דומה בין הגושים, בין השאר?
- הצורך בביטחון (ברמה הלאומית): גם השמאלנים ביותר לא רוצים למות על מזבח המוסר או זכויות האדם.
- חרדות ממלחמה ומטרור.
- מדיניות ביטחונית כאשר הגוש בשלטון: הימין מוסר שטחים ומתאם עם הרשות הפלסטינית. גוש המרכז־שמאל מנהל מבצעים צבאיים (עופרת יצוקה למשל).
ההבדלים העיקריים נובעים מצרכים ומשאלות אחרים בקרב ציבור הבוחרים והבוחרות:
- בימין, המשאלה המובילה היא לנצח ולהכניע את הפלסטינים. ככל שנעים שמאלה המשאלה המובילה הופכת להיות דו־קיום ושלום.
- צורכי ערך ושייכות הקשורים בזהות דתית ועדתית, כפי שיפורט בהמשך.
מדוע אם כך אנחנו מחמיצים את הדמיון ואת המשותף בין ימין, מרכז ושמאל? מדוע יש כל כך הרבה עוינות, שנאה וריבים חוזרים ומיותרים? הסיבה נעוצה שוב בחרדות ובמשאלות. עבור רוב הציבור הבוחר, המשאלה לנצח את הערבים ואת הטרור משמשת כמשאלת נס, כלומר משאלת פתרון קסם, משאלת שליטה מוחלטת במצב. לכן, פוליטיקאי המבטיח שיחסל את שלטון החמאס זוכה באמון המצביעים. כשאותו פוליטיקאי אינו מקיים את הבטחתו ואף מוסר כסף לחמאס, עומד הציבור הבוחר בפני דילמה פסיכולוגית קשה. אפשרות אחת היא להאשים את ראש הממשלה, אם בחוסר יושרה ואם בחוסר מסוגלות. במקרה כזה, המסקנה ההגיונית תהיה להחליף אותו, אולי בימין "מלא" יותר. אפשרות שנייה היא להתעלם מהעברת הכסף לחמאס או לתרץ אותה, אך קשה לאורך זמן להכחיש את העובדות. האפשרות הנוספת, ואולי המאתגרת והאמיצה ביותר, היא להציב סימן שאלה על היתכנות בחיסול שלטון החמאס. אולי מדובר באשליה? אולי כלל לא ניתן לחסל את שלטון החמאס? אולי גם חיסול החמאס לא יוביל לחיסול הטרור? אפשרות זו אמיצה ומאיימת כל כך, עד כי ייתכן שאינה אפשרית מבחינה פסיכולוגית. ללא המשאלה לחיסול הטרור פעם אחת ולתמיד, נותר הציבור עם תחושות של חוסר אונים וחוסר שליטה שאולי אינו מסוגל להתמודד איתן – ותר אחר פתרון אחר.
מה הפתרון? כיצד מוצאים דרך לשמר את המשאלה לחיסול הטרור, גם כשממשלות ימניות יותר ויותר אינן מגשימות אותה? על ידי יצירת שעיר לעזאזל: קרן וקסנר; הקרן החדשה לישראל; אפילו קרן פלס. כל אלו מואשמות בכך שהן מונעות מישראל לנצח. הקרנות אוחזות בזרועו הארוכה של צה"ל ומונעות ממנה למחוץ את החמאס. האשמות דומות עולות כלפי השמאל כולו ואז כלפי התקשורת, האקדמיה, רשויות החוק והמשפט, ואפילו צה"ל עצמו והשב"כ ש"עובדים בשביל המחבלים", אליבא דה חברת הכנסת מהקואליציה. פסיכולוגית, השעיר לעזאזל החדש הוא יריב נוח יותר מהחמאס: קל יותר להביס אותו בקלפי, ניתן לבטא כלפיו כעס ותסכול באמצעות ויכוחים. עם יריב פנימי ניתן מלכתחילה להתעמת, בעוד שעם החמאס אין לישראלי מן השורה כל שיג ושיח. ה־D9 שנשלח כלפי אותו אויב – העם – הגיס החמישי או השעיר לעזאזל – חוצה את העם לשניים, כשבצד ה"קפלני" שלו ציבור שנוא, ובצד האחר ציבור החש נרדף. זאת אף על פי שבשני הצדדים עומדים אנשים דומים, החרדים מאותו אויב ותרים אחר אותו הביטחון, ועל אף שבעת שבשלטון נוקטים הגושים באותן פעולות לשמירת הביטחון!
פוליטיקאים יודעים לשחק ברגשות הציבור, לסכסך, להפריד ולמשול. שיטה אחת היא ליצור זיקה בין הצורך בביטחון והחרדה מטרור ובין צרכים וחרדות נוספים. כך למשל, שמאלנים של היום מקושרים למפא"י או לתדמית שנוצרה למפא"י, או מוצגים כמי שישמידו את הזהות היהודית. לזכותו של הימין הישראלי, התנהלות הפלסטינים אינה מסייעת בדרך כלל לגייס תקווה לדו־קיום בשלום. חיבור זה אינו מתחייב כאמור להיות צודק, אלא שואף לבשר את הבשורה הבאה: אולי לא משנה מי צודק או מי טועה. ייתכן שבעתיד יהיה "פרטנר לשלום" וייתכן שלא, ויש להתכונן לשתי האפשרויות. במצב כזה אין צורך להכריע בין ימין ושמאל, אין צורך שיהיה "צודק" ו"טועה". הגושים יכולים לשתף פעולה ולפעול באחדות.
משאלת המושיע: גלעד שליט הופך לאלאור עזריה
החרדה והמשאלה המפצה לנס מובילות גם למשאלה על מושיע: גיבור שיחלץ את כולנו מצרה. ניתן ללמוד זאת – ועלינו – מניתוח גיבורי התרבות, כלומר ניתוח הדמויות אותן אנו מציבים במוקד תשומת הלב הציבורית. לפני כמה שנים עמד במוקד גלעד שליט, ולא רק מסיבות ענייניות. שליט סימל פסיכולוגית את זהותנו, לפחות כפי שאנחנו רואים את עצמנו: שבויים במקום עוין ובמצב עוין, חלשים, במצוקה, חדורי משאלה לצאת לחופשי. "הילד של כולנו" סימל שכולנו מרגישים כמו ילד חסר אונים המחפש הורים והגנה. ההתגייסות הציבורית למאבק לשחררו העידה גם על המשאלה לערבות הדדית בעם. הצלחת המאבק מעידה שהציבור יכול להכריע וגם להכריח פוליטיקאים לעשות כרצונו.
באופן טבעי, קשה מאוד מבחינה פסיכולוגית לחוש חלשים לאורך זמן, ולהכיל את תחושות החרדה וחוסר האונים. עולה צורך לפעול, להחזיר לידיים את השליטה או לפחות את תחושת השליטה. לכן, ואין זה פלא שהחלפנו במוקד תשומת הלב את גלעד באלאור עזריה, שכונה אף הוא "הילד של כולנו". אלאור הפך לגיבור לאומי, דווקא משום שלא כבש את יצרו. "הילד שלנו" שחרר את עצמו מהשבי אך גם מכבלי החוק. תשומת הלב וההערצה לאלאור נובעות מהאמונה שהתהליך המדיני נכשל ולא יכול להצליח, כך שהישרדות תלויה בהכנעה מוחלטת של הפלסטינים. כשהכנעה זו, שהובטחה על ידי פוליטיקאים, לא קרתה, נוצר צורך נואש להכחיש תחושות של חוסר שליטה וחוסר אונים. לשם כך, אותרו אשמים או שעירים לעזאזל לכך שאיננו מכניעים את הפלסטינים. לא רק השמאל, גם מערכות החוק, לאומיות ובין־לאומיות, נתפסות כמחסום בפני צה"ל ובפני הכנעת הפלסטינים. אילולא בג"ץ למשל, או אילולא הוראת הפתיחה באש, ניתן היה להכניע את הערבים ולהציל את הילדים. לו היינו חופשיים לעשות כרצוננו, ללא מחסום או רסן, היינו ניצלים פעם אחת ולתמיד. זאת לא אמונה גזענית ולא תקווה צמאת דם, אלא תוצר טבעי של פרדוקס הכוח הבלתי מנוצל.
המשאלה במושיע מסוגו של אלאור גם אינה חדשה. דמות הגיבור פורע החוק ש"לוקח את החוק לידיים" היא ארכיטיפ נפוץ בתרבויות רבות, למשל במערבונים. ביהדות ממלאים תפקיד זה פנחס הכהן וגם הגולם. אולם, כשאלאור ממלא את דמות הגיבור פורע החוק, מתרחשת תפנית. פנחס בן זמננו כבר אינו "גבר־גבר" – קשוח, נושא באחריות על בחירותיו – במקום זאת, הוא מתרץ תירוצים (הפרעת קשב, היעדר מזגן), מתחנן לרחמים, מאשים את סביבתו ואת מפקדיו. פתאום הגיבור הוא "הילד של כולנו" והציבור חושש כיצד הוא והוריו ישרדו שנת מאסר. אלא ש"ילד" אינו יורה למוות. המשאלה הציבורית היא על כן לכוח ללא קבלת אחריות; להרוג בלי דין ובלי דיין, תוך תביעה לקבל יחס חומל וסלחני, כפי שמקבל ילד. התוצאה: שר ביטחון מאבד את משרתו, האמון במערכת ובצה"ל נפגע, ה־D9 מתקרב לבג"ץ. הגיבור, פורע החוק, פוגע במערכת החוק ופורם את אמון הציבור ברשויות ואת האחדות בעם. המגמה אנרכיסטית: בכך שהפכנו את אלאור ל"ילד של כולנו", הפכנו כולנו לילדים.
השפעת משאלת המושיע פורע החוק: אפקט אלאור האמיתי
להפניית גב לחוקים ולמוסדות החוק מספר השלכות חשובות. ישראלים מנחים את צאצאיהם הקרביים לירות בלי אבחנה ובלי לכבד את הוראות הפתיחה באש. "מקסימום תשב בכלא," אומרים ההורים, ולא מרוע לב אלא מחרדה על חיי הילדים. והתוצאה? הילדים של כולנו אכן יורים וגם הורגים. יובל קסטלמן למשל, וקורבנות רבים ונוספים של ה"דוצים" בלשון צבאית, כלומר של אש כוחותינו או בשמה הנורא: "אש ידידותית". המסקנה? פורע החוק מסוכן לא רק לאויב אלא גם לבני עמו. חוקים ובתי משפט אינם מחסום, אלא מגן. בוז ודחייה כלפי החוק וכלפי בתי המשפט יוצרים עבריינים ורוצחים. הוראות הפתיחה באש לא נועדו להפוך את הילדים לקורבנות מוסריים. הן גובשו בשקדנות ו"נכתבו בדם" כדי להגן עלינו. גיבור על פי היהדות, כזכור, כובש את יצרו ולא נותן ליצריו דרור. כשמיישמים את עקרון "הקם להורגך" בניגוד להוראות ובאופן חסר אבחנה, אנו פוגעים לא רק באויב ובחפים מפשע, אלא גם בבני עמינו, כמו בחרב פיפיות, באמצעות "אש ידידותית", מעגלי נקמה וחיזוק מוסרי ובין־לאומי של החמאס. כמו בג"ץ גם שאר המוסדות הממלכתיים– ובתוכם צה"ל והוראות הפתיחה באש וגם השב"כ – דווקא אינם עובדים, כפי שטענה חברת הקואליציה, "עבור המחבלים". כשאנחנו פונים נגד החוקים ונגד מערכות החוק, אנחנו מחריבים את החברה כולה, ובסופו של דבר הילדים של כולנו יהרגו זה את זה.
המשאלה לגיבור, כולל פורע חוק, השפעות נוספות. בהשראת גיבורים כמו רועי קליין, רוצים אנשים להיות בעצמם מושיעים וליטול חלק בהבאת הנס, זה מובן וגם יפה. חדורים בערכים של הקרבה, לאומיות, אומץ לב ותעוזה, הם רואים את עצמם כמובילים, כחוד חנית, כעלית. האמונה בצדקת הדרך מגבירה גם את הציפייה להשגחה עליונה. נולדות תחושות של היות כל־יכול ובלתי מנוצח. הערכים יוצרים שאיפה לתת דוגמה אישית באמצעות מעשי אומץ וגבורה, כשלכל אלו מתווסף יחס שלילי למלכות ולחוקים. לכן, כשהמלכות מורה לא לצאת אל הנחל, מובנת הבחירה להמרות את פיה באומץ ולצאת בכל זאת – וכך הורגים עשרה ילדים בנחל צפית על מזבח טיול מיותר. ראש המכינה, כמו אלאור, לא נושא באחריות על האסון. נראה כי אותה סביבה, אותו חינוך ואותם ערכים שהצמיחו את רועי קליין ואת מתן אברג'יל, הצמיחו גם את אלאור עזריה, את אסון נחל צפית ואת המוות המיותר של יובל קסטלמן. מה שמבדיל ביןרועי קליין ומתן אברג'יל ובין עזריה והאחרים, הוא שראשונים דווקא כיבדו את המלכות ואת דינה. משאלת פורע החוק מסוכנת גם לפורע החוק ולקהילה שלו וגם לכל העם. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, מה שאומר שגם אנשים בעלי כוונות טובות יכולים להוביל לגיהינום, וגם קהילות מלאות בכוונות טובות יכולות להוביל לגיהינום.
יישום: האם הסברה תצליח להשכין ביטחון?
האם ניתן לנתח את ההסברה הישראלית, ואת עמדות הציבור בנושא הסברה, באמצעות המושגים שסקרנו, כגון: משאלת הנס/פתרון הקסם/ משאלת השליטה מוחלטת? מה תפקיד ההסברה? האם היא מצליחה ולמה?
הסברה עשויה לסייע בשמירה על ביטחון יהודים בחו"ל או במניעת חרם נקודתי. אולם, בתודעה הציבורית הסברה משרתת משאלה גדולה הרבה יותר. הציבור רוצה להשיג השפעה או שליטה מהירה על התודעה העולמית, כדי לממש גם את משאלת הנס או הפתרון המהיר באחת משתי דרכים:
א. העולם יקבל את עמדת ישראל ויאפשר לה לעשות בשטחים כאוות נפשה, ללא רסן או פיקוח, וכך תכניע ישראל את הפלסטינים ותחסל את הטרור לתמיד.
ב. העולם כולו יתגייס להגן על ישראל ולהציל אותה, למשל באמצעות סנקציות כלפי הפלסטינים.
לכן הוקם המשרד להסברה, ורבים מאיתנו משקיעים זמן, אנרגיה – וחווים לא מעט כעס ותסכול – בהסברה ברשתות החברתיות. אז מדוע איננו מצליחים לגייס לצידנו את כל העולם או לפחות את כל העולם המערבי? האם איננו משקיעים מספיק בהסברה? איננו מוצאים את המילים המתאימות? האם חמלת העולם לא הייתה אמורה להתעורר ביתר שאת בעקבות אסון גדול כמו השבעה באוקטובר? האם צריך לשנות את אופני ההסברה? אולי להתפכח מהסברה בכלל?
כדי לנתח את יעילות ההסברה הישראלית צריך להכיר את התורה: שורה של עקרונות ותפיסות של שכנוע ושל העברת מסרים. מתוך כך עולות שאלות רבות. האם הוחלט מיהו הציבור (מגזר, קבוצת מקבלי החלטות) שעליו שואפת ההסברה לעשות "אימפקט" מירבי? אין טעם לבזבז זמן, אנרגיה וכסף על שכנוע כל זב־חוטם בקצה העולם. חשוב למקד משאבים בקבוצת האנשים שהיכולת שלה להשפיע על גורלנו (לטוב ולרע) היא הגבוהה ביותר. אם נבחרה קבוצת אימפקט, האם הותאמו ערוצי התקשורת (רשתות חברתיות, פנים אל פנים וכו') והמסרים באופן מיטבי לקבוצה הנבחרת, כלומר לאידאולוגיה, לערכים, לאינטרסים ולסגנון שלה, למשל באמצעות ניתוח PEST? האם נערך פילוח בין קהל אוהד, ניטרלי ועוין? האם נערך פילוח נוסף של הקהל לפי רמת הידע שלו בנושא (עד כמה שולט בעובדות ובאילו עובדות) ולפי מידת המעורבות הרגשית ומניעיה? לא כל ביקורת כלפי ישראל היא אנטישמיות. כשהביקורת אכן נובעת מאנטישמיות, אין טעם בהסברה בכלל. יעיל יותר לנקוט בצעדים תקיפים יותר כמו ביוש אישים בקהילה או פגיעה בעמדת הכוח (כפי שנעשה עם נשיאת הרווארד לשעבר).
אם הממשלה ערכה את עבודת ההכנה המתוארת לעיל, מדוע אינה משתפת את הציבור כדי שנתנהל באופן מושכל יותר, למשל ברשתות, שנדע באיזה קהל להתמקד וכיצד ואיך לנסח מסרים? ומה לגבי אותם המסרים? ככל שהקהל עוין יותר (כלומר נוטה לעמדות הפלסטיניות) כך המסר צריך להיות יותר דו־צדדי (כלומר, לכלול מראש התייחסויות מכבדות לביקורת כלפי ישראל). כיצד יש להגיב למשל לביקורת על מדיניות מכסות המים בשטחים או על מעמד ההתנחלויות או על תוקפה של ועדת אדמונד לוי? כיצד להתייחס לטענה שהחלטות ועדת לוי אינן עולות בקנה אחד עם המוסכמות הבין־לאומיות, כפי שמתבטאות למשל באמנת ג'נבה? איך נמנע מצבים בהם ייתפסו מסבירים פרו־ישראלים ללא ידע בסיסי, ללא תשובה וללא מילים מול בני שיחם מצד האויב? משוכה נוספת: האם בכלל יש דרך להסביר את תג מחיר או את התבטאויות הגזעניות והכהניסטיות בממשלת ישראל ובכנסת, או את המאחזים הבלתי חוקיים? איך נוכיח ערכים דמוקרטיים, רצינות ומשילות בעת שאיננו שומרים אפילו על החוקים של עצמנו?
בואו ננסה להסתכל על הסברה מהזווית ההפוכה, כלומר של המוסברים ולא של המסבירים. גוף פרו־פלסטיני מעוניין להסביר לנו. האם נקבל את ההזמנה? עד כמה נרצה להקשיב ללא מילה בזמן שמסבירים לנו את צדקת הצד הפלסטיני? על פי עקרון ההדדיות, לא נצפה להזדמנות להתווכח או להסביר בחזרה? נניח שקיבלנו הזדמנות כזאת, והצגנו צד פרו־ישראלי. כיצד נרגיש אם יבטלו את טיעונינו ויאשימו אותנו בצביעות, בגזענות, בעיוורון או בבורות? מה הסיכוי שמשהו מזה ישכנע אותנו? עכשיו נסובב את הזרקור ונשאל: מדוע ירצה קהל בין־לאומי, בוודאי כזה שפיתח רגשות חיוביים כלפי הפלסטינים, שנסביר לו? כיצד יגיב אם נאשים אותו בצביעות? מה הסיכוי שישתכנעו?
הסברה, אם מבוצעת כמונולוג חד־צדדי, היא ניסיון לשלוט בתודעה של האחר, כלומר להכתיב לעולם כיצד לחשוב, לחוש ולפעול. מדובר בעוד משאלת נס, וכיוון ש"עוד לא אבדה תקוותינו" ואנחנו במנטליות של חירום ולא של תכנון, אנחנו מקווים לנצח בהסברה באמצעות נוקאאוט: כל מסר וכל ויכוח נתפסים כמי שעשויים להכריע את המערכה. אולם, ניסים הם כאמור המחלקה של הקב"ה. שכנוע של קהל מגובש אינו מתבצע באמצעות הסברה, אלא, אם בכלל, באמצעות הידברות. כך למשל, כשארגון או קהילה בחו"ל מטילים חרם על ישראל, ייתכן שיקבלו פנייה מארגונים יהודיים בה כתוב: "אנחנו מבינים ושותפים לדאגתכם לשלומו ולרווחתו של הציבור הפלסטיני", ו"האם תהיו מוכנים לשיח פתוח של הידברות בו נדון בסוגיות?" כשמטילי החרם מסכימים לכך – מה שלא תמיד מתרחש – מתבצעת תקשורת דו-צדדית, ועל המציג עמדה פרו־ישראלית להקשיב לטענות ולביקורות כלפי ישראל, ולהתייחס אליהן בכבוד. אולם, גם בזה לא די. למה? נחזור לגוף הפרו־פלסטיני. נניח שקבלנו את ההזמנה והסבירו לנו את נקודת המבט הפלסטינית; נניח שהקשיבו גם לנו באופן מכבד. האם נשנה את דעתנו בעקבות השיחה בלי, למשל, שהנהגת עזה תתחלף ותשנה את המדיניות שלה?
עכשיו נסובב את הזרקור: במסגרת הידברות, נשאלנו על המאחזים הבלתי חוקיים וענינו כמיטב יכולתנו. האם בני השיח ישנו את דעתם בלי שהמאחזים יפורקו? דרישה בסיסית מכל הידברות דו־צדדית היא בירור סוגיות לעומק, באופן שמוביל לשינוי במידת הצורך כלומר לתיקון ברמת המעשה. בלי הנכונות לפעול ולשנות, הסברה וגם הידברות אינן אלא תמרון, ניסיון שליטה בתודעת האחר באמצעות "מילים יפות", ובני השיח מבחינים בזה.
לסיכום, כדי לשמור על יהודים וישראלים בחו"ל או כדי למנוע חרמות נקודתיים, על ההסברה – גם הלאומית וגם הפרטית – להיות ממוקדת ומחושבת על פי עקרונות מקצועיים. התפכחות ממשאלות של שליטה נחוצה כדי להפוך את ההסברה להידברות, כדי שתהיה יעילה יותר עם קהלים משכילים או כאלו שכבר גיבשו דעה. אך הסברה לא יכולה לפתור את המצב המדיני־בטחוני, זו משאלת נס. אם לא נקשיב ולא נשנה, נגזור על עצמנו עוד שנים ארוכות של מאמצי הסברה מבוזבזים. ממש כמו בשאר ההצגות והתסריטים הכתובים מראש, נופתע שוב ושוב מכך שההסברה לא מצליחה לעצב את תפיסת העולם כולו, ונסיק שוב ש"העולם נגדנו". כמו על פי הגדרת השיגעון של איינשטיין, נעשה שוב ושוב את אותן הפעולות תוך ציפייה לתוצאה שונה.
קדימון לחלקים הבאים: חוסר ידע, טעויות ושקרים בתודעה הישראלית
הדיון בסוגיית ההסברה ממחיש כמה מעט אנחנו מבינים לעיתים, ועד כמה חסרים לנו מושגי יסוד. מצב עגום זה נכון לסוגיות נוספות. הינה כמה דוגמאות:
- כדי להבין את הסכמי אברהם ואת התחממות היחסים יש ללמוד על הסכסוך הפאן־ערבי, את גישת ה־Frenemies ואת הרפורמות של מוחמד בן־סלימאן בערב הסעודית.
- כדי להבין את קליטת עדות המזרח בשנות ה־50, שהשלכותיה עדיין עימנו, יש ללמוד על הפסיכולוגיה של ההגירה, ועל ניהול פרויקטים מערכתיים רחבי היקף.
- היקף המאחזים ותג מחיר אינו ידוע לציבור, כמו גם נתונים מהותיים על כוח העבודה הפלסטיני בשירות היהודים בתוך ומחוץ הקו הירוק. לעיתים נדמה כי הקו הירוק משמש "מסך ברזל", החוסם את המידע מלנדוד מערבה. כך למשל, עלויות ההגנה על ההתנחלויות מוסתרות מהציבור בנימוק של סודות מדינה. שוב: אוכלוסיית המתנחלים מגוונת ואינה עומדת למשפט.
- הציבור, ובכללו כותב חיבור זה, יודע מעט מדי על ה"רחוב" הפלסטיני: על המציאות היומיומית; על הלכי הרוח או על המועמדים להחליף את אבו מאזן הקשיש. אותו דבר נכון גם לגבי הציבור החרדי, ולגבי קבוצות מיעוט נוספות.
- העתיד הכלכלי תלוי במידה רבה בהתנהלות הכלכלית מול הציבור החרדי, במיסוי הגז הטבעי ובהכנות לקראת רעידת אדמה אפשרית. עוד סוגיה כלכלית קריטית היא זו של נמלי הים. בשנים האחרונות נמכרו נמלים לגופים זרים, כולל אסיאתיים. הסינים מחוללים כעת את תוכנית "החגורה והדרך" להתעצמות ולהשתלטות עולמית. עד כמה נשמרים האינטרסים הישראלים בנמלים במסגרת ההסכמים עם הגופים הזרים?
במילים קשות, אנחנו צועדים במציאות חיינו, כולל לעבר הקלפי, בערפל כמעט מוחלט. לזכותו של הציבור הישראלי ייאמר כי הוא מעורב, מתעניין ומתנדב. אולם, הפוליטיקאים משקרים לנו, התקשורת מוסרת מעט מאוד מידע, המומחים הגדולים במדינה שותקים וטורי הדעה חוזרים על עצמם. הציבור רוצה לדעת ולהבין, אך זה כמעט שלא מתאפשר לו. עלינו ללמוד עוד, ברוחו של סולבייצ'ק, ולזכותנו ייאמר שלימוד הוא ערך וגם מיומנות היסטורית גדולה של העם. ידע, אינו מספיק. הבנת המציאות אינה נשענת רק על עובדות, אלא גם על סינון העובדות, המשגה ופרשנות נכונה. אחרת, גם כשאנו יודעים את הפשט, איננו מבינים את הדרש. כציבור, לא פיתחנו כלי ניתוח פסיכולוגיים מתאימים ללימוד בחברותא: אנחנו עורכים השוואות לא מדויקות, חוטאים בתת־הכללות ובהכללות יתר וחשופים לשורה של הטיות חשיבה. התוצאה: אנחנו מקובעים באמונות שווא ותפיסות עולם חלקיות ומעוותות. כל אלו יידונו בחלק הבא של החיבור, שינסה לחדד את יכולות ההסתכלות שלנו ולהאיר מעט אל תוך הערפל.
דוגמה לכשל בחשיבה: לעיתים, כדי לנווט איכשהו בערפל, נשלים מידע חסר ממוח קודח, כלומר נמציא עובדות ואף נשקר לעצמנו בלי לשים לב. קודם הוזכרה הטעות הנפוצה שלפיה המנהרות בעזה נחפרו רק אחרי ההתנתקות. איך שכנעו ישראלים את עצמם בנכונותה של טעות זו? כדי להבין, ניזכר לרגע בשיר "יונתן הקטן" ונשאל את עצמנו כיצד קורע יונתן חור במכנסיו? קחו רגע לחשוב. אם עניתם ועניתן "על ידי טיפוס על העץ", שימו לב שאין זה בהכרח נכון. אנחנו מסיקים שהטיפוס גרם לחור אף על פי שזה לא כתוב בשיר במפורש. באופן דומה, בעקבות משאלת הנס, רוצים ישראלים להאמין שאם צה"ל יהיה נוכח ברצועה, ישלוט בכל המתרחש בה, אז טילים לא ישוגרו ומנהרות לא ייחפרו. על כן, בתום לב, ישראלים משלימים ממוחם הקודח את המידע החסר ומאמינים שהמנהרות נחפרו או הטילים שוגרו רק אחרי ההתנתקות.
ד"ר עמיר נהרי הוא פסיכולוג, יועץ ארגוני ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, המתמקד בפיתוח מנהיגות ובבניית אסטרטגיה. בעקבות השבעה באוקטובר, הוא מנחה עיבודים של יחידות לוחמות במסגרת מילואים
