זמן קריאה משוער: 9 דקות
ההשוואה בין צרפת לישראל מעלה כי הנסיבות ההיסטוריות קובעות במידה רבה את מערכת היחסים המורכבת בין שני ממדי הלאומיות – האזרחית והתרבותית. בעוד שבשנים הראשונות של מדינת הלאום הצרפתית הייתה ידה של הזהות האזרחית על העליונה, השנים הראשונות של מדינת הלאום היהודית המחישו את עליונות הזהות התרבותית. לפי פרופ' אבנר בן-עמוס, הפרדת הדת מהמדינה היא השלב הראשון בהשגת שוויון אזרחי ותרבותי בישראל
זהות לאומית – כמו כל זהות קיבוצית – יוצרת מעגל סביב חברי האומה, וכך מאגדת אותם יחדיו ובו זמנית גם מפרידה בינם ובין כל האחרים. חברי האומה שבתוך המעגל נחשבים בדרך כלל לשווים זה לזה, והזהות הלאומית שלהם גוברת על כל שאר הזהויות: הדתית, המקומית, הגזעית והמגדרית. בני אומה מסוימת, שהם גם אזרחים של מדינת אותה האומה, מטפחים לעצמם אפוא זהות אזרחית המבוססת על השוויון ביניהם. לעומת זאת, המעגל המכיל אותם גם מפריד ביניהם ובין כל האומות האחרות על סמך זהות תרבותית משותפת הכוללת, בין השאר, שפה, זיכרון קיבוצי, מסורת דתית ותחושה של שייכות למקום מסוים.
הזהות הלאומית היא, אם כן, בעת ובעונה אחת אינקלוסיבית ואקסקלוסיבית: כל אחד מבני האומה הוא בעל זהות אזרחית ותרבותית המכילה את חבריו לאומה ומדירה את כל האחרים. יחסי הגומלין שבין שני הממדים של הזהות הלאומית מורכבים ומשתנים מאומה לאומה ומעת לעת, בהתאם לאופנים השונים בהם נתפסת האזרחות ומוגדרת האומה. ההחלטה על הזהות האזרחית נשענת בדרך כלל גם על הממד התרבותי, ואילו הזהות התרבותית נגזרת לעתים מן המעמד האזרחי. מאמר זה מוקדש לבחינת הממדים הללו – האזרחי והתרבותי – בשני מקרים לאומיים, של צרפת וישראל.
לאומיות אזרחית vs. לאומיות תרבותית בצרפת
ניתן להדגים את השניות שבזהות הלאומית באמצעות התבוננות במושג 'האומה' כפי שהוא נתפס במשך המהפכה הצרפתית – תחילה אך ורק כמושג אזרחי, ואחרי כן גם כמושג תרבותי. מושג האומה
(nation), שנגזר מן הפועל הלטיני להיוולד, היה בעת החדשה המוקדמת בעל הקשרים נוצריים, בגלל האמונה כי היה זה האל שיצר קבוצות של אנשים (אומות) השייכות לעולם הנוצרי. במאה ה־18 קיבל המושג הזה בצרפת משמעויות משפטיות ופוליטיות מדויקות יותר, שקשרו אותו לסוגיית הריבונות. בעוד שהמלך האבסולוטי טען כי הוא עצמו מזוהה עם האומה ומכאן כוחו המוחלט, טענה האצולה כי הפרלמנטים (בתי המשפט) שלה מייצגים את האומה כנגד שרירות ליבו של המלך.
ערב המהפכה, בינואר 1789, הרחיב עמנואל יוסף סייס (Sieyés), שהושפע מרעיונות הנאורות, באופן רדיקלי את משמעות המושג. בפמפלט שלו 'מהי השדרה השלישית?' הוא יצא כנגד זכויות היתר של שתי השדרות הראשונות – הכמורה והאצולה – וטען כי השדרה השלישית היא למעשה "האומה כולה". הוא הגדיר את האומה כ"גוף קיבוצי המציית לחוקים משותפים ומיוצג על ידי אותה אסיפת נבחרים," וטען כי יש להדיר את שתי השדרות הראשונות מן האומה בגלל שאינן תורמות לה דבר. הפמפלט של סייס זכה לתפוצה נרחבת, והייתה לו השפעה מרובה על השלבים הראשונים של המהפכה.
המופע הראשון של הלאומיות האזרחית במהפכה הצרפתית התרחש בתחילתה, ביוני 1789, במהלך ישיבות אספת השדרות שכונסה בידי המלך לואי ה־16 כדי לאשר שורה של רפורמות, ובייחוד מיסוי האצולה. חברי האספה נבחרו על ידי אנשי כל שדרה לחוד, ומספר נציגיהם היה שונה: נבחרי השדרה השלישית מנו כפליים (600 איש) מנבחרי כל אחת משתי השדרות האחרות (300 איש כל אחת). אולם לפי הנחיית המלך, נציגי כל שדרה התכנסו לחוד, ולכל שדרה היה קול אחד בלבד – דבר שהבטיח את עליונות שתי השדרות הראשונות. נבחרי השדרה השלישית טענו כי כל חברי האספה צריכים להצביע יחדיו, ומשנתקלו בסירוב המלך, ולאחר שמספר נציגים משתי השדרות האחרות הצטרפו אליהם, הכריזו על עצמם, ב־17 ביוני 1789, כאספה הלאומית, כלומר גוף המייצג את האומה הצרפתית מול המלך. שלושה ימים אחרי כן, הם נשבעו יחד –"שבועת אולם הטניס" – להעניק לצרפת חוקה שאליה תצורף, כהקדמה, הצהרת זכויות האדם והאזרח. הצהרה זו, שפורסמה ב־26 באוגוסט 1789, הייתה שלב נוסף וחשוב בקידום הזהות הלאומית האזרחית. לאחר שבסעיף הראשון של ההצהרה הוכרז על השוויון בין כל בני האדם, ובסעיף השני הוכרזו הזכויות הטבעיות של כל אחד (חירות, קניין, ביטחון והתנגדות לדיכוי), קבע הסעיף השלישי כי מקור הריבונות הוא באומה.
ריבונות האומה, אליה כפוף גם המלך, הוכרה באופן דומה אף בחוקה של ספטמבר 1791. צעד נוסף בכיוון הרחבת הזהות האזרחית היה ההפרדה בין המדינה לכנסייה הקתולית בשנת 1795, אשר הפסיקה את מימון הכמורה על ידי השלטון. כך נוצר בצרפת הזיהוי בין מושג האומה, הריבונות, וכלל האזרחים המקיימים ביניהם מצב של שוויון.
הממד השני, התרבותי והמדיר של הלאום, החל להיווצר בצרפת בשנת 1792 בעקבות הצורך לעמוד מול המעצמות האירופאיות המלוכניות, שנלחמו במשטר המהפכני מחשש שרעיונותיו ישפיעו על תושביהן. המופע הראשון של הזהות הלאומית התרבותית היה שיר מלחמה שנכתב באפריל 1792 על ידי קצין התותחנים רוג'ה דה־ליל בעודו מוצב בשטרסבורג, מול הצבא הפרוסי. הכותרת של השיר הייתה 'המנון המלחמה של צבא הריין', והוא נודע אחרי כן בשם 'המרסייז', בשל צבא המתנדבים מן העיר מרסיי ששר אותו בהגיעו לפריז. השיר, שאומץ כהמנון המהפכה, עודד את החיילים במשפטים כגון "אל הנשק, אזרחים… דם טמא ירווה את תלמינו," והעלה על נס את ה"אהבה הקדושה למולדת (patrie)."
מושג המולדת ביטא את הצד הטריטוריאלי של הזהות הלאומית, וכך הבליט את הזהות התרבותית הצרפתית מול הזהות התרבותית הפרוסית. אולם ההבדל בין המולדת והאומה לא היה משמעותי, כפי שהעידה הקריאה "תחי האומה" שהושמעה בידי חיילי הצבא הצרפתי אשר ניצח את הצבא הפרוסי בקרב ואלמי, ב־20 בספטמבר 1792. נפוליאון בונפרטה, שהחזיר את צרפת לחיק הכנסייה, הפך לקיסר צרפת ב־1804 ושלט אחרי כן על מרבית אירופה, השתמש גם הוא במושג האומה. צרפת המנצחת והגאה, שטענה כי ייצאה את ערכי השוויון המהפכנים אך דיכאה למעשה את העמים שכבשה, כינתה את עצמה בתקופתו בשם "האומה הגדולה".
האזרח הצרפתי המהפכני, שזיהה את עצמו עם האומה, נלחם אם כן בשתי חזיתות: החזית הפנימית של הזהות האזרחית, כנגד המלך והאצולה שניסו לשמור על זכויות היתר שלהם; החזית החיצונית של הזהות התרבותית, כנגד המעצמות המלוכניות האירופאיות שרצו לכבוש את צרפת ולהחזיר את המשטר הישן על כנו. כיוון שהזהות הלאומית התרבותית הייתה עדיין חלשה יחסית בתקופת המהפכה, לא התעוררו בדרך כלל קונפליקטים על רקע הזהויות התרבותיות השונות. כך למשל, זכו היהודים בצרפת, לראשונה באירופה, באזרחות מלאה בשנת 1791. אך כפי שאמר נציג האספה הלאומית המרקיז קלרמון טונר ב־1789, "אסור לתת ליהודים דבר כאומה, אך יש לתת להם הכל ביחידים." כלומר, היהודים המאורגנים יחדיו לא יוכלו לשמש כגוף ריבוני נפרד, אך הם יקבלו את כל זכויות האזרח באופן אינדיווידואלי.
במהלך המאה ה־19 התחזקה הזהות הלאומית התרבותית בצרפת, הודות לריכוזיות הגבוהה של השלטון והרחבת מערכת החינוך שטיפחה שפה, זיכרון ומנהגים משותפים. בעקבות כך, נוצרו קונפליקטים בין הזהות התרבותית הצרפתית וזהויות תרבותיות של מיעוטים: המיעוט היהודי, שנתקל באנטישמיות בשלהי המאה ה־19, והמיעוט המוסלמי, שנתקל באיסלמופוביה בשלהי המאה ה־20. המתח שבין שני הממדים של הלאומיות, שהיה חבוי במהלך המהפכה הצרפתית, התפרץ אם כן בכל עוזו בתקופות מאוחרות יותר.
לאומיות אזרחית vs. לאומיות תרבותית בישראל
גם במדינת ישראל הצעירה נוצר מתח דומה בין הלאומיות האזרחית והתרבותית בהקשר של האזרחים הערבים. מגילת העצמאות של מדינת ישראל התחייבה כי המדינה "תקיים שוויון זכויות מדיני וחברתי גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין." הבטחה זו לשוויון אזרחי נסמכה באופן כללי על שיח הזכויות הבין לאומי שהיה נפוץ באותה תקופה, ובא לידי ביטוי, בין השאר, במגילת האומות המאוחדות מ־1945.
ואולם ההבטחה גם נבעה במישרין מן הדרישה של תוכנית החלוקה של האו"ם, כי כל אחת מן המדינות העתידות לקום בעקבותיה תצהיר על שוויון אזרחי מוחלט. ישראל, שקיבלה את החלטת האו"ם, הייתה מחויבת לפיכך להכניס פסקת שוויון לתוך מגילת העצמאות. אומנם המגילה אינה מסמך בעל תוקף חוקי, ועקרון השוויון לא הפך מעולם לחלק ממערכת החוקים הישראלית, אולם היא זכתה במהלך השנים למעמד משפטי חשוב.
עם זאת, כבר מרגע הקמת המדינה שהוגדרה במגילת העצמאות כ"יהודית", ניכר היה כי הזהות התרבותית של המדינה חזקה יותר מזהותה האזרחית, ומשום כך עיקרון השוויון חל רק על אזרחיה היהודים. מרבית האזרחים הערבים הוכרחו לחיות תחת מסגרת הממשל הצבאי שהטיל עליהם פיקוח הדוק, הגביל את צעדיהם והפך אותם בפועל לאזרחים מדרגה שנייה. לכך יש להוסיף חוקים מפלים כגון חוק השבות (1950), שאפשר לאַזרח באופן מיידי עולים יהודים בלבד, וחוק נכסי נפקדים (1950) שאפשר להפקיע אדמות ונכסים אחרים של ערבים ששהו מחוץ למדינה, וגם של ערבים אזרחי ישראל.
הזהות הלאומית התרבותית של הערבים עמדה אפוא בסתירה לזהות הלאומית התרבותית של המדינה, ולכן הם הודרו במידה רבה מן המעגל האזרחי. הממשל הצבאי בוטל, בסופו של דבר, בשנת 1966, אולם שנה אחת אחרי כן, בעקבות כיבושי מלחמת ששת הימים, השליטה המדינה ממשל צבאי על ציבור ערבי רחב יותר, נטול אזרחות.
הפרדת הדת מהמדינה – שלב ראשון בהשגת שוויון אזרחי ותרבותי
ההשוואה בין צרפת לישראל מעלה כי הנסיבות ההיסטוריות קובעות במידה רבה את מערכת היחסים המורכבת בין שני ממדי הלאומיות. בעוד שבשנים הראשונות של מדינת הלאום הצרפתית הייתה ידה של הזהות האזרחית על העליונה, השנים הראשונות של מדינת הלאום היהודית הדגימו את עליונות הזהות התרבותית. האם יש סיכוי ליצור במדינת ישראל איזון בין שני ממדי הלאומיות אשר יאפשר לערבים להיות אזרחים שווי זכויות?
אחת התחנות החשובות בדרך לשם היא הפרדת היהדות מן המדינה. הפרדה כזו, בין דת ומדינה, נעשתה בצרפת בשנת 1905 בעקבות פרשת דרייפוס, מחשש להשתלטות הימין הלאומי קתולי על הרפובליקה. על אף שההפרדה הייתה ניצחון של הכוחות האזרחיים, היא לא הצליחה למגר בטווח הארוך את האנטישמיות וגם לא את האיסלמופוביה. אם כן, הפרדה היא תנאי הכרחי להתקדמות לשוויון אזרחי ותרבותי, אך לא תנאי מספיק. יש להוסיף לכך רפורמות אזרחיות ותרבותיות, שמחייבות מאמר נפרד.
אבנר בן-עמוס הוא היסטוריון של החינוך, פרופסור אמריטוס בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב.