התנועה הציונית היתה תנועה חילונית במהותה ופחדה ממשיחיות. אבות הציונות השתמשו במושגים כמו גאולה וחורבן ושיבת ציון, אבל הם לא התכוונו לתכלית הדתית שלהם. ואולם, לפי פרופ' אניטה שפירא, מאז מלחמת ששת הימים מפלצת המשיחיות, המנותקת מהמציאות, הרימה את ראשה והשתלטה על החינוך, על הפוליטיקה, על חיינו ועתידנו
בהיסטוריה קורה לעיתים מזומנות שהיוולדות תהליכים מדיניים או רוחניים אינם היוולדות שאליהם התכוונו מחולליהם. כך קרה גם עם הציונות והישראליות. הציונות הייתה תנועה לאומית שינקה את שורשיה מתנועות לאומיות, שצמחו במזרח ומרכז אירופה במאה ה־19. כמוהן, היא התבססה על זכויות היסטוריות, על סיפור הולדת לאומית מימים קדומים שהיה המקור לתרבות הלאומית המתגבשת. כמוהן, היא העריצה יותר את הכישלונות המפוארים של ימי קדם (חורבן בית ראשון, המרד החשמונאי, המרד הגדול ומרד בר כוכבא) מאשר את ההצלחות, כמו השלטון של ממלכת ישראל, שהייתה הממלכה הישראלית הקדומה המצליחה ביותר, או שושלת החשמונאים או שושלת הורדוס.
ההצלחות לא שימשו בסיס להמיית הלב של התנועות המתגבשות, כי היה משהו דרמטי בכישלונות שקראו תיגר על ההיסטוריה, על יחסי הכוחות הריאליים, על המציאות. האגדה הייתה בסיס חזק יותר להתגבשות התרבותית של התנועות הלאומיות מאשר המציאות, כי התנועות הללו, ברובן הגדול, היו תנועות חסרות כוח שמרדו כנגד בעלי השררה. כך גם הייתה הציונות. היא העריצה את בר כוכבא שהביא אסון על העם היהודי, יותר מאשר את רבן יוחנן בן זכאי שהקים תשתית חדשה לעם היהודי ביבנה. ז'בוטינסקי, מעין גריבלדי יהודי, זכה להערצה אולי גדולה יותר מאשר חיים וייצמן, הוא מאציני היהודי.
בן גוריון צמח על תשתית האגדות בעיירה במזרח אירופה , אך היה בו משהו שתמיד נאחז במציאות. לעתים הוא טעה בהערכת המציאות, כמו למשל בניסיונותיו למצוא דרך לשלטון העות'מאני בעת מהפכת התורכים הצעירים, אך הוא לא שגה בחלומות על גדולה היסטורית, על ממלכת דוד ושלמה. הוא הבין שהמדינה היהודית, שהצהרת בלפור נתנה סיכוי להקמתה תלוי ביכולת המימוש של העם היהודי, תקום בעבודה קשה, בהתמדה ובגיוס כל כוחות הנפש והכוחות הפיזיים של העם היהודי.
תנועת העבודה, בראשית דרכה, התעלמה ברובה מחזונו של הרצל, אך לאחר הצהרת בלפור הבינה את הדינמיקה שבין העבודה המעשית, הקמת היש היהודי בארץ ישראל, ובין העשייה המדינית החיונית להצלחת הרעיון ההרצליאני של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. זה היה רגע השילוב הפרגמטי בין החלומות לנטיעתם בקרקע המציאות תרתי משמע: גם התרבותית־התיישבותית וגם המדינית.
תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל הייתה תקופת הבניין של מה שנקרא בשם 'המדינה בדרך'. המדינאים היהודים השתמשו בכל מיני אופומיזמים ונמנעו מלדבר על מדינה, כי המדינה הייתה בבחינת שאיפה שדיבור עליה עלול להכשיל את השגתה. המנהיג הצרפתי גמבטה קבע תקדים של הפרדה בין השאיפה שבלב ובין מה שמדברים עליו: אלזס־לוריין עברה לידי הגרמנים בעקבות התבוסה הצרפתית ב־1870. השאיפות הרבנז'סטיות לכיבוש האזור מחדש רווחו בדעת הקהל הצרפתית, אך גמבטה קבע: תמיד לחשוב עליה, לעולם לא לדבר עליה. זו גם הייתה המדיניות של בן גוריון וחבריו ביחס למדינה היהודית. כשז'בוטינסקי תבע בקונגרס, ב־1931,להכריז בפומבי על מדינה יהודית כמטרת הציונות, הוא נדחה על ידי חבריו. הכרזה פומבית מעין זו הייתה משמשת דלק לתנועה הערבית שזה עתה חוללה את מאורעות תרפ"ט, שהביאו לנסיגה בתמיכה הבריטית בהקמת הבית הלאומי.
השימוש התרבותי של הציונות החילונית ביהדות
'המדינה בדרך' היה הביטוי לריאליזם, לפרגמטיות, להתחשבות בנסיבות המדיניות ובמציאות בארץ, ועם זאת להפיק מהמציאות את התשתית למדינה שתקום, ובכלל זה, הקמת מערכת פוליטית שתתפקד באופן דמוקרטי. המאבק בשנות ה־20 בין החרדים לחילונים על זכות ההצבעה לנשים לכנסת ישראל (זה היה שם הארגון של היישוב), היה המערכה הראשונה בוויכוח על אופייה של החברה היהודית בארץ. קדם לו הוויכוח על השמיטה בימי העלייה הראשונה, שסימן את הגבול בין הדתיים לחילוניים.
עצם השתתפות הדתיים בהתיישבות בארץ הייתה תוצאה של מדיניות המזרחי, תנועה דתית־מדינית בראשות הרב ריינס שקבעה כי הציונות שואפת להצלת יהודים, ולא לגאולה השלמה. בעיני יהודים דתיים שחששו מפני הפרת שלוש השבועות שציווה הקב"ה את ישראל, ההגדרה של ריינס נתנה לציונות היתר על ידי פעילות אקטיבית למען הגאולה. כך המפלצת המשיחית, שהתנועה הציונית חששה מפניה כמו מפני אש, הושמה מחוץ למחנה.
התנועה הציונית עשתה שימוש בביטויים מן המקרא ומן האגדה כמו גאולה, שיבת ציון, חידוש ימינו כקדם, קיבוץ גלויות ועוד ביטוים שמקורם דתי, אך זהו שימוש תרבותי ללא יצרים פוליטיים מאחוריו. השימוש בסיפר ההיסטורי הציוני צף ועלה בכל פעם שהיה צריך להדגיש את הזכויות היהודיות בארץ. כך בן גוריון הצהיר בפני ועדת פיל: "התנ"ך הוא המנדט שלנו." והוא כמובן שימש תפקיד חשוב בחינוך הדור הצעיר.
מערכת החינוך הייתה חלק מתשתית המדינה בדרך. התשתית כללה חוקים סוציאליים, מערכת בריאות ציבורית ומערכת מדינית שייצגה את התנועה הציונית ואת היישוב היהודי בארץ ישראל בפני השלטון המנדטורי. הייתה גם מערכת לקליטת עולים וכן ראשיתו של כוח צבאי. הסולידריות היישובית התבטאה במשמעת כלפי נציגי היישוב. מובן שהיו מי שמרדו במשמעת זו והקימו מחתרות משלהם, אך הייתה הכרה במה לגיטימי ומה מנפץ את המסגרת הקולקטיבית, שעל הקמתה כולם חרדו.
המשיחיות לא נעלמה והיו מי שטיפחו אותה כמו המשורר אורי צבי גרינברג, לדוגמה. אך הערצת המשורר לא הייתה כרוכה בהתייחסות לתביעותיו הקיצוניות, שתבעו את ביאת המשיח, את ירושלים ואת שלטון היהודים, לא רק בארץ ישראל אלא מנהר מצריים ועד נהר הפרת, חלום שמעולם לא מומש במציאות.
ההתיישבות היהודית בארץ ישראל הלכה למקומות שבהם ניתן היה לרכוש אדמות הניתנות להתיישבות. אומנם, בתקופת המנדט כבר הייתה הכרה בחשיבות קביעת הגבולות העתידיים של מדינת היהודים: תחילה בצפון אחר כך בעמק הירדן ועמק בין שאן ולבסוף בנגב. אך ההתיישבות לא הלכה לירושלים, לחברון, לטבריה או צפת. עיקרה היה בארץ פלישתים, לאורך רצועת –החוף – אזור ללא שורשים היסטוריים יהודיים. במלחמת העצמאות נכשלו ההתקפות הישראליות לכיבוש הרובע היהודי בירושלים, ועל הר הבית לא דיברו כלל. בסוף המלחמה, באביב 1949, בא יגאל אלון לבן גוריון והציע לו לכבוש את כל הגדה המערבית. בן גוריון סירב וטען שכבשנו מספיק ושאנחנו לא זקוקים לעוד שטח, אלא לעוד יהודים. הנושא של ירושלים והר הבית כלל לא עלה בדיון.
צלצול פעמון האזהרה המשיחי מאז מלחמת ששת הימים
הכרזת המדינה כללה את הזכות ההיסטורית היהודית לארץ ישראל, אך הייתה זו הכרזה חילונית אוניברסלית באופייה, שנאחזה בהיסטוריה החדשה של ארץ שנבנתה במאמצי חלוצים, וכן בטראומה היהודית במאה ה־20. התשתית שלה הייתה מגילת האומות המאוחדות המבטיחה שוויון, חופש דת ומצפון. אלוהים לא מוזכר במגילה וגם לא המילה דמוקרטיה. אך יש בה כל מה שצריך למדינה שאיננה נתונה לשלטון הדת.
עד 1967, ירושלים, הר הבית ושאר המקומות הקדושים לא שימשו נושא לדיון. בריאיון שערכה גאולה כהן בערב יום העצמאות 1967 עם בן גוריון, שכבר פרש לשדה בוקר, היא שאלה האם יחנך את נכדו להתגעגע לירושלים (המזרחית כמובן). בן גוריון השיב: "אם ירצה – יתגעגע. אני לא אחנך אותו לכך." אחרי חודש ימים השתנתה ההיסטוריה היהודית, ופעמי הגאולה כביכול נשמעו בהר הבית.
מאז, המאבק על אופייה של הישראליות לא חדל. המאבק הוא על המרחב הפרטי ועל המרחב הציבורי, על האופי הפוליטי של המדינה ועל כללי המוסר שמונחים ביסודה. כל מה שהיה ברור ומקובל עד 1967 נעשה נתון במחלוקת מאז. מפלצת המשיחיות, המנותקת מהמציאות, הרימה את ראשה, והיא משתלטת על החינוך, על הפוליטיקה, על חיינו ועתידנו. איך נוכל להמשיך לחיות במדינה שהולכת ומתחרדת, הולכת ומאבדת את התשתית המוסרית שלה, והכול בשם אלוהי צבאות גואל ישראל. הרציונליזם החילוני מאבד את אחיזתו בשלטון ובחיי היום יום. זהו תהליך הרסני שאם לא נצליח לבלום אותו, סופו להביא לחורבן הבית השלישי.
השלטון שלנו בעם הפלסטיני הוא הגורם המרכזי לתהליכי המשיחיזציה־פשיסטיזציה הפושים בתוכנו. כל נבלה מוצאת לה אישור בפסוק מן המקורות. את הפסוקים שבהם התהדרנו בעבר – על שלום עולמים, על זאב שדר עם כבש, על צדק ליתום, לגר ולאלמנה – שכחנו זה מכבר. עתה מתגנדרים בהרג טוטאלי של עמלק ומדגישים את חטאו של שאול המלך, שחס על מלך עמלק.
הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא מן המסובכים והקשים במאה השנים האחרונות. לא שהפלסטינים נקיים מחטא – הם דחו כמה פעמים את היד המושטת. אך הבעיה שלנו היא בעיה קיומית: אם ישראל תהיה כאחת ממדינות העולם השלישי, היא לא תתקיים. וכל עוד לא מצאנו פתרון לסכסוך, אנחנו במדרון לשם. מהו הפתרון למצב מסובך זה? האם בסופו של דבר יצדקו אלה מבין הערבים שרואים בנו את פוטנציאל ההרס העצמי ומעדיפים להמתין לסופה של מדינת היהודים, או שמא יימצאו מנהיגים אמיצים ורבי תבונה שימצאו את שביל הזהב בין שני העמים הניצים על כברת הארץ הקטנה הזו?
אניטה שפירא היא פרופסור אמריטה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, וכלת פרס ישראל לשנת תשס"ח בחקר ההיסטוריה של עם ישראל.
