מדינת ישראל עדיין לא קמה. בשנת 1948 התארס דור המייסדים עם רעיון המדינה, אך עם התחוור תוצאות המלחמה, לא שש להתחתן איתו. השינוי הדמוגרפי שהוסיף ליישוב חמישית של מיעוט ערבי, ורוב מסתמן של עולים מארצות האיסלאם, איים על אופיה התרבותי ודחה בזמן את הרעיונות לכתיבת חוקה.

המעבר מיישוב למדינה, מ"מצב טבעי" ל"ממשל מדיני", לא לווה כפי שניתן היה לצפות באמנה חברתית, בחוקה, בהסכמה להתאגד יחד תחת קווי מיתאר המקובלים על כולם. במקום ראיית העצמאות הפוליטית היהודית כשלילת הגולה – כפי שהדגישו בחזונם אבות הציונות – מייסדי המדינה העתיקו את הדפוסים הפוליטיים הגלותיים, של הדרה על בסיס אתני, לממדים מדינתיים. לאחר יותר משבעה עשורים, הישות הפוליטית שנקראת ישראל נראית פחות כמו מדינה ויותר כמו שטעטל עם חיל־אוויר.

חוסר הנכונות להתאים את המדינה לאוכלוסייה המשתנה ולשטח החדש מאז 1949 הוא הדבר היסודי ביותר שמערער את היציבות בארץ, והביא אותנו אל משבר חוקתי. ביסודו של המשבר ההיסטורי שאנו כלואים בו, עומדת "אם כל הבעיות": אי־ההסכמה על כללי המשחק. ציבורים שלמים מודיעים שלא הסכימו מעולם ולא יסכימו לעולם לסדר פוליטי וחברתי שהופך את המדינה ללא־שלהם. הערבים לא מסכימים להגדרה הלאומית של המדינה; המזרחים לא מסכימים לחלוקת העבודה וחלוקת הרכוש; החרדים לא מסכימים לעקרונות המטאפיזיים הגאוליים שמונחים ביסוד הקמתה של המדינה; והמתנחלים לא מסכימים לדמוקרטיה לכולם.

אף לא אחד לא נותן אמון באחר. חוסר ההסכמה ושל קבוצות שונות לניסוח של מדינת ישראל בא לידי ביטוי במגמות יומיומיות ארוכות שנים – האזרחים הערבים אינם מכירים בלגטימיות של המוסדות המדינתיים, ורואים בהם מוסדות זרים: המזרחים פועלים מתוך דחף של פירוק מערכות: החרדים פעלו עד עתה להתבדלות וניצול משאבי המדינה למטרות מגזריות: המתנחלים הפכו את ישראל כולה למדינה שמוסדרת על בסיס עקרונות דיכוי העם הפלסטיני: והדור הרביעי של מייסדי המדינה עסוק בשמירה על הסטטוס קוו. הדינמיקות היומיומיות הללו הביאו למעשה לקריסת הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של ישראל, תחושת שותפות הגורל והלכידות החברתית.

ברור גם שהמערכת הפוליטית כפי שהיא מחולקת כיום, על בסיס קווי מיתאר מטאפיזיים של זהויות לאומיות, אתניות ודתיות, אינה יכולה לאפשר הסכמה. כך נראה שהמשבר החוקתי הנוכחי ילך וימרר את חייהם של תושבי הארץ הזאת לשנים ארוכות. אל מול המבוי הסתום, יש שיהגרו לארץ זרה, אחרים יצפו להופעה של איש חזק ועוד אחרים שייחלו לקטסטרופה היסטורית שבחסותה ניתן יהיה להשלים מלאכה שלא הושלמה ב-1948.

אבל יש גם דרך אחרת. ניתן להגיע להסכמה לגבי גופה וזהותה של המדינה הזאת. במשך השנים הדיונים על הצורך בחוקה עסקו בעיקר בתוכנה. אבל שאלת התוכן היא שאלה מיותרת, שכן רוב החוקות די דומות. השאלה האמיתית לגבי חוקה בישראל היא לא "מה יהיה בה?" אלא "כיצד בכלל ניתן לכתוב חוקה?".

המעבר ממדינה מפורקת למדינה מלוכדת תחת התפיסה שהיא "מדינה של כולם" אפשרי בשלושה שלבים הדרגתיים מותנים:

קיבוע גבולות – על ישראל להכריע מהו גופה, מי הם אזרחיה. אם ברצונה להעביר את הגבול בנהר הירדן, היא חייבת לקיים משטר מדינתי אחד בין הנהר לים. אם ברצונה להתייחס לגבולות 1967 כגבול הרשמי, עליה לסגת מהשטחים ולחסל את מצב הביניים של שליטה ללא אחריות. כך, כשיוגדר גופה של המדינה ויוגדרו אזרחיה, יוכלו אלה להתחיל לדבר על הסכמות לגבי אופיה של המדינה.

מעבר לשיטת בחירות אזורית מלאה – לא ניתן יהיה להגיע להסכמה אם המפה הפוליטית תמשיך להיות מחולקת על בסיס זהויות – לאומיות, דתיות, או אתניות – שהבחירות היחסיות מלהיטות. הדרך היחידה לייתר את המחלוקות הללו היא מעבר לשיטה האזורית, המבטיחה לא רק דיון פוליטי באינטרסים פוליטיים מקומיים וריאליים, אלא גם מתכון לבניית זהויות חדשות מקומיות. בשיטת בחירות ומשטר אזוריים, רוב אי־ההסכמות

העכשוויות יהפכו למיותרות, ובמקומן תצוץ פוליטיקה חדשה העוסקת בחיי העולם הזה. כתיבת חוקה – הפרלמנט הראשון שייבחר בשיטה אזורית יוסמך לכתוב חוקה. ההסכמות על עקרונות החוקה יתאפשרו מתוך הבנה כי "המדינה היא של כולם" ולא ייתכן חוק, מוסד או מדיניות שיפעלו ליצור פריבילגיות ללא הסכמת הכלל, כמו גם שלא ייתכן החלה של החוק הישראלי באזורים שבהם אין ריבונות ישראלית. אם הצהרת העצמאות נוסחה מנקודת המבט של העם היהודי, החוקה תיכתב מנקודת המבט של הישראלים, של תושבי הארץ הזאת. מפרספקטיבה של שנות האלפיים.

המכון למחשבה ישראלית עמל מזה כשנה להציג אמנה חברתית ישראלית אשר תשמש כתשתית לניסיונות עתידיים לכתוב חוקה. האמנה המבוססת על עקרונות אלה עונה על הצורך לייצר דימיון חוקתי אשר במקום לדון בבעיות הקיימות דרך חרכי העימות של מחנות מחופרים במחפורות פוליטיות, תציע למעשה לצעוד למרחב חדש של מחשבה אשר בו ניתן יהיה לייצר שותפות גורל ואחווה בין האזרחים הישראלים.

זו העת להתנתק מההסדרים הזמניים ולהציב את ישראל על אדנים יציבים. זו העת להשלים את ההקמה של מדינת ישראל.