36 מתוך 38 המדינות החברות ב־OECD, אשכול המדינות המפותחות בעולם (95%), מקיימות שיטת בחירות אזורית. שיטה זו פועלת בעשרות מדינות לאורך עשרות שנים, בעיקר מאז מלחמת העולם השנייה – בין אם בפינלנד, ניו זילנד או אוסטרליה, ובין אם בבריטניה, גרמניה, ארה"ב או הודו. גם במדינות קטנות בהרבה, הדומות למדינת ישראל, שיטה זו מיושמת.

שיטת הבחירות האזורית מבוססת על בחירת נציגים אזוריים. בשיטה זו המדינה מחולקת לאזורים גיאוגרפיים מוגדרים (מחוזות או אזורי בחירה), כאשר כל אזור שולח נציג אחד לפרלמנט או למוסד השלטוני הנבחר. במסגרת זו, כל מפלגה מחויבת להציע נציג בכל אחד מ־120 אזורי הבחירה (במקרה של ישראל), דבר המבטיח מפלגות גדולות בלבד.

לעומת זאת, שיטת הבחירות היחסית היא מקור ראשוני לחוסר שותפות גורל ולאי־יצירת זהות ישראלית. שיטה זו היא "אם כל חטאת". היא אינה מתפקדת, ואינה עוד פריווילגיה – זוהי קריאה לשעה גורלית, החובה העליונה בימים אלה שבהם ישראל ניצבת על סף החלטה בין חיים לכליה. אם לא נשנה את המצב, המפעל המופלא הזה יושלך לאבדון.

אין צורך בדמיון מפותח כדי להבין שזה לא מקרי – מדובר בתוצאה של פעולה מכוונת, חלום שהתגשם עבור מי שפועלים ללא הרף למען רעיונות מעוותים. כעת, כל הרוע הזה מתפוצץ בפנינו: עליונות יהודית, צבא כיבוש במקום צבא הגנה, גזענות ורמיסת כל סולידריות למען רעיונות מעוותים של גורמים שהם אויבי העם והארץ – אויביה של מדינת ישראל כפי שהוצגה במגילת העצמאות.

אנו נמצאים בצומת T: או שנגיע למדינה משיחית, דתית וקיצונית, או שנקים רפובליקה ישראלית. החלום לחזור ל־1977 או לינואר 2023 אינו ריאלי – זוהי פנטזיה מסוכנת, שמקרבת אותנו לתהום. אלה שתי האפשרויות היחידות.

אם נצליח לשנות את שיטת הבחירות, ייעלמו אמירות כמו "אם תחזיר את החטופים, אין לך ממשלה" או "ראש הממשלה יודע כי ללא חוק גיוס (חוק ההשתמטות) נפרוש מהממשלה". הסחטנות הפוליטית הזו תחדל, ובמקומה ייוולדו תקווה, יציבות ואחדות. לא עוד השתמטות בחסות החוק, לא מעונות יום ולא תקצוב למערכת חינוך שבזה למדינה ומחתרת תחתיה בגלוי, ללא בושה או הסתרה, רק משום שהיא יכולה. זוהי סחטנות, שחיתות ושוחד חוקיים, המבוצעים במצח נחושה. השיטה היחסית מאפשרת את כל הזוועות הללו. היא מעודדת בדלנות, פיצול ושסעים. הדרך היחידה לתקן זאת היא באמצעות שינוי מבני – שינוי שיטת הבחירות.

הדרך לניצחון ברורה: כל מה שדרוש הוא 61 אצבעות אחרי הבחירות הקרובות. לאחר מכן, נסיים את המלאכה בכתיבת חוקה, עם זהות לאומית ישראלית, מגילת זכויות מלאה והסדרת היחסים בין הרשויות. אין דמוקרטיה ללא חוקה – קל וחומר דמוקרטיה יציבה. אבל הדרך לשם מתחילה בשינוי שיטת הבחירות. אין דרך אחרת.

מספרים
זה עניין מספרי פשוט: אנחנו גדולים וחזקים מהם – יותר אנשים, יותר מצביעים, ובאופן קבוע.
287 אלף קולות נזרקו לפח בבחירות האחרונות. מרב מיכאלי, סמי אבו שחאדה ואיימן עודה (שכל אחד מהם מאשים את האחר) דאגו לזוועה הזו. אין זה מפתיע, אם כך, שזהו ניצחונם הגדול. כך הם חגגו וצהלו. הכול תוצאה של ארגון מושלם מנגד למחדל בלתי נתפס.

בבחירות האחרונות, 50% מקהל הבוחרים הצביע למחנה שלנו. אם לא הזוועה שבאי־הארגון, או שהיינו מנצחים או שהיינו מגיעים למצב של שוויון. בוודאי שלא היינו עומדים מול ממשלת ימין "מלא־מלא", ממשלת חורבן. ניצחונם גדול שבעתיים, כיוון שאנחנו רבים מהם כל הזמן – והם הראשונים להבין זאת. מתוך הבנה זו הם קמים מדי בוקר ויוצאים לעבוד. זו הסיבה שבגינה ניצחונם מפואר כל כך – ניצחון המעטים על הרבים. הם חוגגים זאת, מביטים בארגון העלוב שלנו ובחוסר ההבנה הפוליטית. הם מזהים מנהיגים במחנה שאמור להביסם פעם אחר פעם – עומדים חסרי יכולת או תשוקה, מתנהגים כמיעוט מפוחד, חלש ונרדף.

אם תשתנה שיטת הבחירות מיחסית לאזורית, "הקוקיסטים" (החרדים המשיחיים מבית הרב קוק) ישובו לגודלם הטבעי, ואיתם גם הביביסטים. כוחם הפוליטי יהיה שווה לכוחם האלקטורלי – ולא יותר.
החלוקה תהיה 65–70 מנדטים למחנה שלנו מול 50–55 מנדטים שלהם. וכך יישאר המצב לאורך זמן.

הגדלת האלקטורט הערבי
שינוי שיטת הבחירות יכשיר את המנדטים הערביים ואף יגדיל אותם. הערבים יכולים וצריכים להביא 22 מנדטים בכל מערכת בחירות. מי שעיניו בראשו כבר מבין כי הגדלת אחוז ההצבעה בחברה הערבית היא צעד חיוני לשינוי המפה הפוליטית. עם זאת, ללא שינוי שיטת הבחירות, אין דרך אמיתית להגיע לתוצאה זו.
שינוי זה יכשיר כמות אדירה של קולות וישנה את המציאות הפוליטית מהקצה אל הקצה. מרגע שתשתנה השיטה לבחירות אזוריות, לא נשמע עוד אמירות כמו "הערבים נוהרים לקלפיות". לא נראה יציאה נגד חלק לגיטימי מאזרחי המדינה. הקואליציה תהיה 61 מתוך 120 חברי כנסת – לא מתוך 100 או 105.

כאשר קולות לא ייזרקו לפח, וכשהערבים יצביעו כאחד האדם, הניצחון המספרי יהיה ברור. הם יצביעו לא בגלל שינוי אידאולוגי, אלא משום שהנציגים שייבחרו יטפלו בבעיותיהם: בחינוך, בתעסוקה, בדאגה לדור הצעיר והזקן, בתברואה, באישורי בנייה, בחקלאות, בדיג ובאקלים. ברגע שירגישו כי המדינה שייכת להם בדיוק כמו לכל אזרח אחר, תיווצר אצלם זהות ישראלית חדשה שתכשיר אותם כשותפים פוליטיים לגטימיים.

ברגע שתשתנה השיטה, לא יהיו עוד "מנדטים אבודים". גם במיטבה, הרשימה המשותפת הגיעה לשיא של 15 מנדטים, אולם גם אז "נזרקו" 5–7 מנדטים לפח. עם ייצוג מלא ותחושת זהות ואחדות עם המדינה, הערבים יוכלו להביא לידי ביטוי בקלפי את חלקם באוכלוסייה – 20%.

שינוי שיטת הבחירות לא רק שיכשיר את קולות הערבים, אלא גם יגביר את זהותם הישראלית. אין דרך אחרת – כך פועלת הנפש האנושית. האדם משקיע במה שהוא אוהב ואוהב במה שהוא משקיע. כך, מערכת בחירות אחר מערכת בחירות, ייבנה ייצוג, תיווצר השקעה ותתפתח עשייה. זו אחת הסיבות ששיטה זו מצליחה במדינות הדומות למה שאנו שואפים להיות.

אז, ערביי ישראל יהפכו לגשר לעולם הערבי – לסעודיה, למצרים, לירדן, כמו גם לאמירויות, למרוקו ולשאר המדינות הערביות המתונות, החפצות בחיים.

שנגיע ליציבות שאנו מבקשים כל כך, יהיה לנו זמן לבנייה חכמה ואפקטיבית של הרפובליקה הישראלית – כזו שתכיל את שלל הדעות והאזרחים, ותאפשר לבנות במקום להרוס. שיטה חדשה שתחליף את זו הנוכחית, המאפשרת לציבור קטן, נצלני והרסני, לראות במדינה זוג עטינים או קופה במקרה הטוב.

החרדים
לחרדים לא אכפת מארץ ישראל השלמה. הרב עובדיה יוסף עצמו תמך ברבין בהסכם אוסלו, וקל וחומר החרדים האשכנזיים – אנשי דגל התורה ואגודת ישראל. סיפוח, התיישבות בעזה, אי־סיום המלחמה או החזרת החטופים – כל אלה אינם מעניינים אותם. לחרדים אין עניין להביא את הגאולה על ידי כיבוש הארץ. רעיונות כאלה הם משיחיים וקוקיסטים.

לחרדים, ובפרט לחרדים האשכנזים, אין קשר עם תפיסות אלו. הם מונחים על ידי הציווי "לא תעלה בחומה". מבחינתם, הקשר עם הבורא מתבצע דרך תפילה ומצוות, ולא באמצעות קידוש חלקת אדמה או הקרבת קורבנות.החרדים יכולים בקלות לחבור למחנה השואף לבנות מדינה חפצת חיים. הם אינם רוצים להפוך את ישראל לטליבאן או לאיראן – זה פשוט לא מעניין אותם. אין להם התנגדות לכך שהציבור החילוני יפרח, יפתח, יזרע ויקצור. כבר היינו שם בעבר. זו בדיוק הסיבה שבן גוריון העניק פטור משירות צבאי ל־400 לומדי תורה. החבירה לנתניהו אינה "דאורייתא". היא לא קדושה ולא מצווה. היא יכולה להשתנות ברגע – וזה מה שיקרה.

הציבור החילוני אינו מפריע לחרדים בדרכם אל הגאולה, ולו משום ש"לשיטתם הכול בידי שמיים". החרדים נמצאים במקום אחר לחלוטין מהקוקיסטים, שחייבים שהציבור החילוני – זה שעליו הם טוענים שיש לו "מחלה במוח" – יחזור בתשובה וישלים את הטרילוגיה: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל (מדינת הלכה). לפי אמונת החרדים, המשיח יביא את בית המקדש השלישי – לא בני אדם בשר ודם.

הביביסטים והקוקיסטים (החרדים המשיחיים מבית הרב קוק – הראשון, השני, ואבי "המהפכה השלישית", הרב אלי סדן, שהחליט להשתלט על מוסדות המדינה ולרתום אותם לתוכנית הגאולית) אינם רבים. הם מונים כ־25 מנדטים ביביסטים ואולי, במקרה הטוב, 10–15 קוקיסטים – חרדים משיחיים. במציאות, רבים ממצביעי מפלגות אלה אינם משיחיים כלל. רובם צעירים שהלכו שבי אחרי סיסמאות על "משילות" ו"ביטחון" – סיסמאות שהתנפצו לנגד עיניהם ועינינו. לכן, הבעיה הגדולה איננה מפלגות הקוקיסטים עצמן, אלא השתלטותן, כסוס טרויאני, על מפלגת השלטון – הליכוד. לחרדים המשיחיים עצמם ספק אם יש גם 10 מנדטים. בבחירות האחרונות ביהודה ושומרון, לדוגמה, הצליחו הקוקיסטים להשיג מנדט אחד בלבד מתוך חמישה אפשריים!

את "ההשתלטות על המדינה", הכנסת והממשלה, יכולים הקוקיסטיםוהביביסטים להשיג רק באמצעות שימור השיטה הנוכחית – והם מבינים זאת היטב.

תפקידם ההיסטורי של מנהיגי המרכז-שמאל

מה איתנו? מה עם הנציגים שלנו? דווקא הם אינם מוכנים לשמוע על שינוי שיטת הבחירות. זו העוול, הכאב והסכנה – ואת זה חייבים לשנות. כשיהיו שתיים-שלוש מפלגות גדולות, כל הבלגן הזה ייפסק.
אם לא נעשה את המוטל עלינו, נידרדר בעוד רגעים ספורים למדינה מכוערת, מצורעת, ענייה, מבודדת ובודדה. מדינה עצובה וקמלה. מדינת הלכה.

דיקטטורות נולדות, מתקיימות, והדרך היחידה להיפטר מהן היא לחסלן מייד עם היווצרותן.
באמצעות שינוי מבני – כזה הקיים ברוב המדינות המפותחות בעולם – נהפוך למדינה שממנה בוקעת בכל פינה יצירתיות, עוצמה, מדע, תרבות, מחקר וטכנולוגיה. מדינה שתצמיח ענקי רוח המשלבים כוחות בנס הנפלא הזה: מדינת ישראל.

גנץ, לפיד, גולן, ליברמן – עליכם מוטלת המשימה הזו. זו חובתכם המוסרית וההיסטורית כלפי העם והמדינה. לא תהיה סליחה אם תמשיכו באותה הדרך ובאותה השיטה. הדבר בידיכם. עליכם להבין את גודל השעה, לקחת אחריות ולשנות את שיטת הבחירות.

עליכם לקום כבר היום ולהכריז: "ביום למחרת הניצחון הקרוב בבחירות, זה מה שאנחנו מתכוונים לעשות." זהו החוק הראשון, הפתח והשער שבעקבותיהם נשלים את הקמתה של הרפובליקה הישראלית. את מה שלא השכילו האבות המייסדים לעשות – מכל סיבה שהיא – נעשה אנו. זו משימתנו הגדולה, אך המבורכת. ונראה שכר ופרי בעמלנו. פריחה שלא ידענו כמוה.

על ראשי האופוזיציה להתאחד כבר היום סביב הרעיון הזה ולמלא את המילה "דמוקרטיה" בתוכן.
לבוא עם שינוי. עם בשורה. להציע אלטרנטיבה מוחלטת לזו של המדינה המשיחית, הקורמת עור וגידים מול עינינו. לא להביט אחורה – זה בלתי אפשרי. להביט קדימה.

גם מה שהיה בעבר ימין ליברלי יצטרף וייצור גל ענק של שפיות וסדר חדש הנולד מתוך מבנה ברור.
רובי ריבלין, דן מרידור, לימור לבנת, בני בגין, אהוד אולמרט, אבי דיכטר, יואב גלנט, ניר ברקת וחבריהם – הללו חייבים לשאת את הבשורה הזו בפיהם, להיות מבשריה בכל מקום שאליו ילכו. הם חולקים איתנו את אותה התקווה ואת אותו החזון. גם הם, כמונו, מבינים את הזוועה המתרחשת עלינו – אולי אפילו יותר מאיתנו.

אנו מכירים את הכוחות הגדולים והנהדרים הפועלים כאן לא מתוך כפייה, אלא מתוך רצון.
ארץ מופלאה זו, הקיימת כבר 75 שנים, מצמיחה דור נפילים בעברית – שפת התנ"ך והמקרא. חוקרים בעלי שם, טכנולוגיה, רפואה, מצביאים דגולים, סופרים, ענקי משפט, סוציולוגים, כלכלנים, חקלאים ואנשי היי-טק.

הם זקוקים למעט מאוד כדי לפרוח, וכבר הצליחו לעשות זאת על אדמה דלה, קוצנית, בשפת המדבר. אם רק יקבלו עוד קמצוץ דשן ומעט מים – כמה יופי עוד יוכל לצמוח כאן. הדר ופאר. והכול בעברית. עם שלטים בעברית, שוטר בעברית ותפריט בעברית.

הישראליות היא שיאה של היהדות!
לא היה בהיסטוריה של העם היהודי דור נפילים כזה. לא בימי דוד, לא בבית שני, ולא אצל הצדוקים, הפרושים, התנאים והאמוראים. אפילו לא קרוב. הישראליות, והמדינתיות, עושה כל כך טוב לעם הזה. את הדבר הזה צריך לחגוג. אין ממה לפחד: לא חוק לאום ולא מדינת הלכה. העם היהודי צריך ללכת זקוף במדינה בשל ההישגים, התבונה, ולחגוג את דור הנפילים שצמח כאן בתקופה כה קצרה. כמו ששאל בשביס זינגר בסתיו 1955, בהגיעו לראשונה למדינת ישראל: "מתי נהיו היהודים גיבורים כל כך?" אין שום סיבה שזה לא רק ימשיך, אלא יגדל ויפרוץ, והנער יהיה לגבר. איזה עתיד נפלא יכול להיות כאן. הוא בהישג ידינו, במעשים שלנו, בכוחנו.

שיטת בחירות אזורית תצמיח מנהיגות אורגנית ואותנטית, כזו שתבוא מתוך העם ותפעל למענו.
מרחבי הפריפריה, מעיירות הפיתוח, מהמושבים והערים, תגיע הנהגה חדשה סוף סוף, אחוזת התלהבות מהפוטנציאל, מהאפשרות לברוא וליצור משהו חדש. מדינה שבה החברה והקהילה הם העומדים במרכז. לא רעיונות משיחיים, גאולה או איראן. לא עוד אוסף רב של מגזרים, של קרעים, אלא זהות ישראלית שתעמיק ותחשוב על החינוך והרווחה, על הפרנסה, על תחבורה ותשתיות, וכל זאת תוך שיתופי פעולה במקום עוינות, שנאה ופחד. נבחרי העם יעסקו אז בחיי האזרחים. לשם יופנו הרצון והכוח, המחשבה והמעשה. כמה רחוק המצב הזה מהזוועות להן התרגלנו: תקציבים ב"שיטת יהלום", מינוי מקורבים חסרי כל יכולת על פני מקצועיות. לא מאפיה תשלוט כאן עוד. לא נאמנות תהיה אמת המידה, אלא איכות, יוזמה וכשרון. לא עוד רמיסת הפקידות המקצועית המפוארת, שלה יש חלק חשוב כל כך בבניין הארץ, לטובת מינוי נאמנים כמו בגרועים שבארגוני הפשע.

תסתכלו איזו מנהיגות נהדרת יש בראשי הערים והמועצות האזוריות בפריפריה. כמה תפקוד, ודווקא בשעתה השחורה, החשוכה, של המדינה הזאת. כמה תקווה אפשר לשאוב מהשלטון המקומי בעל החזון, המתפקד מתוך דאגה אמיתית הנובעת מהכרות קרובה, יום יומית, עם הקהילה ואנשיה. זו צריכה להיות הבשורה. היא חייבת להיות. זה העתיד שלנו: מנהיגות כנה ואותנטית הצומחת מן העם ופועלת למענו. אין לך דרך טובה מזו לראות את ההפרש. בבחירות אזוריות, אלה יהיו פניה של ההנהגה. הם אלה אשר ייבחרו וייצגו נאמנה את האזרחים שבחרו בהם. ומי שלא יזכה שוב לאמון הציבור שלו, ילך הביתה.

בנימין הוא אומן ניצול השיטה הרעה של בחירות יחסיות. בתקופת שלטונו, הנצחית באורך חיי אדם, רוסקה הזהות הישראלית, נפרמה הסולידריות עד שאין לה זכר ושריד. שבט לשבט הוא כבר לא זאב, הוא כבר מזמן הפך לאויב. כזה שכל האמצעים נגדו כשרים. וכל הזוועה הזאת שמתרחשת עלינו, שמאיימת ברגעים אלה ממש להטביע אותנו, היא תולדה של חטא היסטורי, של מלאכה שלא הושלמה בידי האבות המייסדים.

תולדות החטא
כשהאו"ם העניק ליישוב העברי בארץ ישראל את הזכות להקים מדינה, הוא הכתיב לו תנאים. סעיף 10 ב' של תכנית החלוקה, זו שהעניקה ליישוב העברי בכ"ט בנובמבר 1947 את היקר מכול – מדינה משלו, קבע כי חודשיים לאחר נסיגת הצבא הבריטי מארץ ישראל יתקיימו בחירות כלליות לאספה מכוננת, שתפקידה יהיה לכתוב חוקה ולקבוע סדרי שלטון. היישוב היהודי קיבל את התנאים האלה, ועל בסיסם נכתבה מגילת העצמאות, המקבילה הישראלית להצהרת העצמאות האמריקנית הדגולה. לא סתם מופיעות שם המילים הגדולות: "פתוח למען כל תושביה", "יסודות החירות, הצדק והשלום", "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", "הבטחה של חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".

ולכך הסכמנו. ולכך קיווינו – כי האספה המכוננת תכתוב חוקה הנאמנה לערכים קדושים אלו! בן-גוריון קיים בחירות בינואר 1949, ברגע שהתאפשר הדבר עם סיום המלחמה, מתוך מטרה לקיים בדיוק את ההבטחות האלה של היישוב לאומות המאוחדות. אלה היו בחירות לא לכנסת ישראל, אלא לאספה מכוננת. אלא שסך הלחצים והבעיות גרמו לבן-גוריון לעשות את הגדולה שבטעויות ולהזניח את סיום הקמתה של מדינת ישראל כדמוקרטיה חוקתית. (מאוחר יותר הוא הכיר בטעות זו והכה על חטא, אולם כוחו כבר לא עמד לו והוא לא היה מסוגל להשלים את המשימה).

ב־16 בפברואר 1949 פורקה האספה המכוננת מבלי שמילאה את ייעודה הכפול. בן-גוריון הפך את האספה המכוננת לאספה מחוקקת – כנסת ישראל. המעבר מיישוב למדינה לא לווה, כפי שחייב היה לקרות, באמנה חברתית, בחוקה. זהו החטא הקדמון של האבות המייסדים, וזוהי חובתנו היום לסיים את כינונה של רפובליקה ישראלית יציבה, איתנה ועמידה בכל סערה ובכל רוח.

וכדי להוסיף חטא על פשע, נבחרי העם העבירו ב־13 ביוני 1950 המצאה נוראה, הרסנית, רעה חולה בדמות "החלטת הררי", האומרת כי במקום לכתוב חוקה פורמלית למדינת ישראל, ייכתבו "חוקי יסוד" כחלק מחוקה עתידית, שמועד השלמתה לא נקבע. כך הגענו באמת למצב המטורף הזה, הבלתי נתפס, ש־75 שנים אחרי הקמת המדינה, עדיין אין לנו חוקה, אין לנו מגילת זכויות, אין לנו התייחסות ברורה לסעיף הזהות (שפה, דגל, מטבע, ובעיקר – על מי חלה החוקה, מי הם אזרחיה של מדינת ישראל ובתוך איזה גבולות הם נמצאים), ולא הסדרה בין הרשויות. על העוולת הזו אנו משלמים מדי יום, ובריבית דריבית.

כאן נולדה הקטסטרופה המאפשרת ברוב רגיל, כזה שיש לכל קואליציה, לטעון ל"רצון העם" ולעשות ככל העולה על רוחה. האוטוקרטיה אף היא תולדה של המבנה. ייתכן כי זהו נס שהדמוקרטיה השברירית שלנו לא קרסה והתפוררה הרבה קודם, אך ימי הנס הזה תמו. רצונו הטוב של השלטון הפך לרצון רע.

יתרונותיה המובנים של שיטת בחירות אזורית
לשיטת הבחירות הקיימת כמעט בכל המדינות המפותחות בעולם יש יתרונות מובְנים רבים, כאלה שמביאים לידי ביטוי הולם את האינטרסים הכלליים של המדינה לצד האינטרסים המקומיים. זו השיטה שתעזור לקדם שיח פוליטי שחושף את מרחבי ההסכמה ולא רק את המפריד.

שיטת בחירות אזורית תגביר את מידת הייצוגיות של הנבחרים, דבר שיגרום לרבים מהמצביעים להרגיש כי הם חלק מהשדה הפוליטי. לראשונה תיוולד תרבות פוליטית של 'אחריותיות'. הנבחרים יהיו חייבים לקבל את תמיכת הבוחרים, ואלה יבחנו מקרוב את פעולותיהם. אחריות וסמכות יהיו קשורות זו לזו ולא יהיו עוד סיסמאות ריקות. ככה זה עובד.

גם חלוקת הכוח היא תוצר של השיטה החדשה, ובמקום עליונות יהודית או דתית יופעלו שיקולים לאומיים ופרופורציונליים. "טובת הכלל" תחליף מגזרים, שבטים וסקטורים, כאלה שמשום היותם לשון מאזניים מכפילים ומחמשים את כוחם וסוחטים את המדינה בלי בושה ובלי גבול, שודדים לאור היום.
אין שיטה מושלמת, ומובן שיש בה בעיות. אך נוכל להתמודד איתן קודם כול באמצעות מפה שתצורף להצעת החוק, שבה יופיעו מחוזות הבחירה כפי שמציע המכון למחשבה ישראלית, בהתאם למודל המיושם ב־95% מהמדינות המפותחות בעולם. חשוב להבין שגם בימים הגרועים ביותר של השיטה הזו, היא עדיפה עשרות מונים על השיטה הקיימת, שמביאה אותנו להרס עצמי ומונעת באופן מבני וקבוע כל סיכוי להתעלות מעל לסכסוך ולשסע.

שיטת בחירות אזורית תאפשר יצירת זהות ישראלית משותפת, שבה כל אחד מבני הארץ הזו – יהודים וערבים, מרוקאים, עיראקים, דרוזים ובדואים, מאופקים ועד קריית שמונה – ירגיש כי הוא בעליה של המדינה הזאת, מדינת ישראל.

אנו חיים בזוועה הזאת, שמתרגשת עלינו זמן כה רב, עד שאנחנו מתקשים לדמיין עולם אחר שבו יש לנו מדינה שקטה יותר, נטולת קיצוניות וקיצוניים, בלי עליונות יהודית וחרדים שכוחם הכמעט מונצח גדול מחלקם באוכלוסייה עשרות מונים. אבל צריך רגע להתעלות על כל זה ולהבין שזה פשוט: 61 אצבעות. לא צריך נס, רק להתארגן סביב המטרה הכל כך חשובה הזאת, הטומנת בחובה את כל מה שאנו רוצים ומייחלים לו, ולעבוד למענה.

מפוליטיקה של זהויות לפוליטיקה של משאבים- משבטיות לישראליות
אבל כל הברכות שיגיעו באופן מחויב המציאות משינוי השיטה הן כרגע פריווילגיות, כמעט רעשי רקע לעיקר – הניצחון.

בן-גוריון כבר הזהיר ב-1958, רגע לפני שחוק יסוד הכנסת עבר: 

"…ואין זה מקרי שדווקא הסיעות השוללות בגלוי או בסתר משטר דמוקרטי ושואפות לשילטון טוטליטרי, הן מהמתנגדות החריפות ביותר למשטר הבחירות האזוריות… משטר הבחירות שירשנו מהוועד הלאומי ומההסתדרות הציונית אינו הולם את צרכיה של המדינה ושל קיבוצי הגלויות המתכנסים בתוכה, אלא מחליש ומערער את הדמוקרטיה, מפורר את העם, מסלף את עיקרון הנציגות, מעוות אחריות האופוזיציה ומחבל גם בקואליציה, פוגע בזכות בחירתו של האזרח, מערער את החיבור הממלכתי של העם, מנפח ניגודים ממלכתיים, יוצר בריתות בלתי קדושות, מטפח כיתותויות וחוסר סבלנות, נותן בידי מיעוטים בכמה הזדמנויות אפשרות להטיל רצונם על העם בניגוד לרצון רוב העם".

אין לנו ברירה אחרת מלבד שינוי שיטת הבחירות בישראל מיחסית לאזורית.
זו הדרך היחידה לסדר ישראלי חדש, ליציקת תוכן במילה דמוקרטיה.