דפוסי הפעולה של המנהיגים הפופוליסטיים הם מגוונים, מהירים ויעילים יותר במאה ה־21 הודות לאמצעים הדיגיטליים שעומדים לרשותם. פרופ' מוחמד ותד מסביר כיצד הדיגיטציה מסייעת למנהיגות הפופוליסטית לרוקן את המהות מהמונח ״דמוקרטיה״ ולפגוע במוסדות המגינים עליה.
השאלה מהי מנהיגות עולה בזמנים ובהקשרים שונים. התשובות לשאלה זו, שנתפסת לעתים כפשוטה, הן רבות ומגוונות, חלקן אינטואיטיביות. אין בכוונתי להתיימר לתת תשובה פוזיטיבית לשאלה זו. עם זאת, כן אשתדל להידרש אליה בהקשר הקונקרטי של העידן שבו בולטת ביתר שאת תופעת הפופוליזם, בעיקר מצד כל מי שטוען לכתר המנהיגות הפוליטית. תופעה אחרונה זו מתבלטת ומועצמת דווקא, ואולי במיוחד, בעידן הדיגיטלי המשמש עבור מנהיגים פופוליסטים מדיום נוח ויעיל להשרשת מנהיגותם ולקידומה.
הבחירה בנושא זה היא דווקא שרירותית ביותר, ונובעת מהאפיון שלי לעידן הנוכחי כעידן של פופוליזם קלאסי. יתרה מכך, זהו עידן בעל מאפיינים ייחודיים, בעיקר – אם כי לא רק – לאור הקידמה הטכנולוגית והכלים המשמעותיים שזו מעניקה למנהיגים פופוליסטים. כבר כאן אבקש להבהיר כי הדיון במסה זו אינו נוגע למדינת ישראל, אלא להקשר העקרוני והגלובלי יותר.
מהו פופוליזם?
בשנת 2015 הכירה האקדמיה ללשון העברית במילה ״הֲמוֹנָאוּת״ כמונח העברי לביטוי הלועזי ״פופוליזם״. על פי הגדרתה, ״פופוליזם״ מציין התנהלות של פוליטיקאים ואישי ציבור המכוונת אל הציבור הרחב במטרה לרכוש את אהדתו. המונח נגזר מן המילה הלטינית populus (ציבור, עם).
ביסוד הפופוליזם עומד אפוא הציבור/העם, שאיש הציבור/הפוליטיקאי שואף להגיע אל מרכז ליבו כדי לכבוש אותו ולזכות באהדתו. ובהתאם, לא גופו של דבר (או עניין) הוא העיקר, כי אם מידת האהדה בציבור להתנהלותו, מושא הבחינה של איש הציבור/הפוליטיקאי. עד כמה התנהלות זו היא נכונה, ראויה, צודקת, הוגנת, ישרה, טובה, יעילה, ומועילה – כל אלה הם בבחינת שאלות לא רלבנטיות לדיון בדבר פופוליזם.
לא פלא אפוא כי מבחינה לשונית, מנהיג פופוליסט מכונה בלשון עברית תקינה ״המונאי״, ובהתאמה, החלטה פופוליסטית מכונה ״החלטה המונאית״. שכן, ההמון הוא העיקר, אם כי לא כתכלית אלא כאמצעי לשם מיקום הפוליטיקאי בעמדת כוח, המתבססת על מידת האהדה לה הוא זוכה בקרב ההמונים. מידה אשר זכה בה, כאמור, משום שעיצב את דעותיו ואת מעשיו בהתאם ובהלימה לעמדת ההמונים, הנחזים להיות ״העם״.
האבחנה בין "הם" ל"אנחנו"
מנהיג פופוליסט מציג את העם במונחים הומוגניים, תוך שהוא פועל לצמצם את הגדרת ״העם״ ולתחום אותה לאותו ציבור/המון התומך ברעיונותיו, במעשיו ובהתנהלותו, כאשר כל השאר הוא בגדר ״האחר״, לא ״העם״.[1]
בלב המונח "פופוליזם" עומד לא רק הרעיון בדבר פילוג ההמונים, בין מי שנמנים עם ״העם״ ובין מי שנמנים עם ״האחר״, אלא גם הצורך לחלק את שני המחנות האלה, באופן דיכוטומי, באמצעות מונחים של ״טוב״ ו״רע״.[2] באופן לא מפתיע, מנהיג פופוליסט מציג תמיד את ״העם״ כהגמוניה המייצגת את הטוב, הנכון, הראוי, ההוגן והצודק. ואילו ״האחר״ מוצג על ידו כלא שייך להגמוניה, כרע, כלא צודק, כלא ראוי, כלא הוגן, ואפילו כמי שעושק את ״העם״ ומפלה נגדו.
מנהיג פופוליסט מתאר את ״האחר״ כמייצג את הממסד, כאשר הממסד מוצג על ידו כאליטיסטי ביחס ל״עם״. גישה זו מאפשרת למנהיג פופוליסט לשסות את ההמון המשולהב בכל המוסדות המפקחים על השלטון, אם כי לא במי שנמנה עם תומכי המוסדות הללו וקורא להגנה עליהם.
כאן המקום להעיר כי, באופן אירוני, מנהיג פופוליסט יכול להיות דמות הנמנית בפועל עם האליטה החברתית, הכלכלית והפוליטית של החברה. אך אין בכך כדי למנוע ממנו לטעון לכתר המנהיג המייצג את עמדות ״העם״ המופלה והנעשק על ידי ״האחר״ (הממסדי והאליטיסטי).
דפוסי הפעולה של המנהיג הפופוליסט
מנהיג פופוליסט שואף אפוא להסיר מעליו את כל כבלי הביקורת והפיקוח. עם המוסדות שכנגדם הוא מסית נמנים בדרך כלל הפרלמנט, ולמצער גם האופוזיציה הפרלמנטרית, מערכת המשפט, הצבא, המשטרה, התקשורת, האקדמיה ועוד.
הגרעין המוצק של הרעיון בדבר פופוליזם מצייר תמונה לכאורה, ולפיה מוסדות אלה נשלטים על ידי אליטה מסוימת. ובשל כך, ודי בכך, כדי להביע אי־אמון ולחשוד בהם, לפקפק באמינותם ואף לתקוף אותם, תוך הצגתם כמי שחותרים תחת שלטונו של המנהיג הפופוליסט, שהרי הוא זה שמייצג את ״העם״.
פופוליזם פועל אפוא כדי לשכנע את ״העם״ כי יש להוציא את השליטה מידי אותן אליטות לכאורה, ולהעבירה לידי "העם" – ואולי לידי המנהיג עצמו, בהיותו מייצג ״נאמנה״ של ״העם״. כיצד הוא בוחר לעשות זאת? רטורית, באמצעים כשרים, אך – בפועל – כל האמצעים כשרים. די בהגדרת מוסדות אלה כמשתייכים למה שמכונה Deep State (מדינה נסתרת בתוך מדינה), כדי להכשיר ולהצדיק כל אמצעי שיש בכוחו להביא להבסתם.
בעוד שכוחם של מוסדות אלה מבוסס דווקא על כך שהם גופים לא נבחרים, ובהתאם לכך אינם תלויים בשלטון ובריצוי המאוויים הפוליטיים העכשוויים, התקופתיים והמיידיים, מנהיג פופוליסט מציג עובדה זו כצידוק למתקפה נגדם. הוא טוען, בצורה נחרצת ותוקפנית, כי מוסדות לא נבחרים אלה חותרים תחת ניהול המדינה, בהיותם מייצגים של ״אחר״, האליטיסטי, ששואף להשליט את רצונו על פני רצון ״העם״ (שוב, העם המיוצג לכאורה על ידי המנהיג הפופוליסטי).
הדיגיטציה בשירות המנהיג הפופוליסט
עבור מנהיג פופוליסטי, הקידמה הטכנולוגית היא ברכה של ממש. שכן, בעידן הדיגיטלי, הוא מסוגל בנקל, לא־כל־שכן כאשר מדובר במנהיג כריזמטי ובעל יכולות רטוריות מפותחות, להעביר את מסריו הפופוליסטיים באופן מיידי לקהל רחב יותר, ובדרכים מניפולטיביות, מפותחות ומתוחכמות, תוך שימוש בעזרים טכנולוגיים יעילים ומעצבי תודעה, לרבות בינה מלאכותית.
יש להודות כי לא כל מנהיג מסוגל להיות פופוליסט, גם כשהוא מחזיק ברעיונות פופוליסטיים משכנעים וגם אם יש לו שאיפות כנות ועזות להיות מנהיג פופוליסטי. כישוריו הרטוריים, הכריזמה שלו ויכולותיו לזהות רעיונות ומהלכים ולהוציא אותם אל הפועל – כל אלה יחדיו הם בגדר כישורים הכרחיים למנהיג פופוליסט, וליתר דיוק להצלחתו של מנהיג פופוליסטי.
מנהיג בעל יכולות וכישורים כאלה עשוי לעשות שימוש מוצלח, אם רק ירצה, באמצעים הטכנולוגיים שהעידן הדיגיטלי מציע לו. הודות להם, הוא יכול להגיע אל מספר רב יותר של אנשים, ולהעביר את מסריו הפופוליסטיים אליהם. באמצעות הכלים הדיגיטליים, הוא מסוגל אף להגיע אל קהלים קונקרטיים עם מסרים שונים ומגוונים, ולעיתים אף סותרים (ולא תמיד עקביים), המיועדים לכל אחד מהקהלים האמורים.
בעידן הדיגיטלי אין צורך אפוא במפגש הפרונטלי בין המנהיג להמון. לעתים, יש בכך יתרון גדול עבור המנהיג הפופוליסטי. שכן, העולם הדיגיטלי עשוי ליצור מציאות מדומה של קרבה ממשית בין אותו מנהיג ובין ההמון אליו הוא מכוון, ובה בעת לחסוך מאותו מנהיג את חסרונות המפגש הפרונטלי, לרבות העימותים הפוטנציאלים הכרוכים בכך. בפועל, העולם הדיגיטלי שם את המנהיג הפופוליסטי במרחק משמעותי מעל להמון, ובד בבד יוצר תחושה מדומה של קרבה הכרוכה בעליונות, והרוויה כולה במסרים רגשיים ומניפולטיביים.
לא זו אף זו, העידן הדיגיטלי פורש בפני המנהיג הפופוליסטי מנעד רחב מאוד של עזרים המסייעים בידו לעצב את המציאות כאוות נפשו. ולא, אין הכוונה אך ורק לכלים של עריכת תכנים דיגיטליים, אלא גם, ואף חמור מכך, תוך שימוש בבינה מלאכותית, היוצרת לעצמה חיוּת עצמאית, עד כדי כך שהיא הופכת לבלתי נשלטת, ולעתים קרובות דוהרת באופן עצמאי בשבילים, בלי להותיר עקבות.
במציאות דיגיטלית, מנהיג פופוליסטי הוא מנהיג מסוכן. הוא מסוגל לא רק להשיג את תאוותו, ואולי אף את כל תאוותו בידו, אלא גם לרמוס ברגל גסה כל חלקת אדמה טובה במדינה הנתונה לשליטתו. וכדי להצליח, ההכרח מבחינת המנהיג הפופוליסטי הוא להביס את כל אותם מוסדות, שתפקידם העיקרי הוא לבקר אותו ואת שלטונו ובראשם התקשורת, הרשות השופטת, האקדמיה ושומרי הסף למיניהם. כל אלה הופכים למטרה כשרה לשם השגת יעדיו בהצלחה.
משכך ודווקא בשל כך, ובמיוחד במשטר דמוקרטי, חשוב לוודא את קיומם העצמאי והחופשי של כל המוסדות הללו. בהיעדר מידה ניכרת ומוכחת של עצמאות, בכוחו של מנהיג פופוליסטי להפוך את המושג ״דמוקרטיה״ ממהות לפרוצדורה, מתכלית לאמצעי ומנושא למושא.
יש לומר בצער כי דווקא בעידן הדיגיטלי קשה לחשוב על מנהיגים שאינם פופוליסטים, מי יותר ומי פחות. ובצער רב יש להוסיף כי פופוליזם הוא לחם חוקם של מנהיגים פוליטיים בכלל, ובעידן הדיגיטלי בפרט. פופוליזם אינו המצאה חדשה של המאה ה־21, אלא שכוחו התעצם יותר ויותר עם הקידמה הטכנולוגית. משכך, דווקא בעידן הנוכחי יש חשיבות רבה להעצמת כוחם של המוסדות האמונים על הפיקוח ועל החשיבה הביקורתית; יהיו אלה שומרי הסף ברשות השופטת, בתקשורת, באקדמיה ובזירות נוספות.
לסיכום, מנהיגות פופוליסטית היא התפתחות בלתי נמנעת בעידן הדיגיטלי. סכנותיה רבות ומוחשיות, ומשכך יש לנהוג בה בחשדנות רבה ולפקח עליה באופן הדוק.
מוחמד ותד הוא פרופסור מן המניין, נשיא המכללה האקדמית רמת גן, עמית מחקר בכיר במכון למחשבה ישראלית, ולשעבר דיקן בית הספר למשפטים במכללה האקדמית צפת (2024-2018).
[1] Cristobal Rovira Kaltwasser, Populism: A Very Short Introduction (New York: Oxford University Press, 2017).
[2] Jordan Kyle & Brett Meyers, High Tide? Populism in Power, 1990-2020, in Tony Blair, Institute for Global Change (07.02.2020).
