המנהיגים הגדולים בהיסטוריה, כריזמטיים ומוכשרים ככל שהיו, זכו למעמד אייקוני הודות לתקופה, לנסיבות המשתנות ולתהליכים פסיכולוגיים וגאו־פוליטיים. אז מדוע המנהיגות נתפסת בטעות כמופע של איש אחד – המנהיג היחיד? פרופ' מיכה פופר מסביר כיצד הטיות ורגשות מוליכים לכשלים בתפיסת המנהיגות
ב־7 במאי 2023 פרסם רוגל אלפר מאמר שכותרתו, "גנץ יקבור את מדינת ישראל". הטיעון העיקרי במאמר היה שהמתינות והפשרנות המזוהים עם גנץ יש בהם משום ערובה לכך ששום דבר לא ישתנה. אם גנץ יהיה ראש ממשלה, במילותיו של אלפר, "ישראל תיקבר". חיזוקים לטיעון זה מובאים על ידיו באמצעות הדוגמאות של מיכאל גורבצ'וב, לשעבר מנהיג ברית המועצות, ופרדריק דה קלרק, הנשיא הלבן האחרון של דרום אפריקה, שני מנהיגים המזוהים עם תהפוכות גדולות. רוצה לומר, המנהיג שיציל את ישראל מ"קבורה" צריך להיות מהפכן, לא פשרן. פשרנות ומתינות לא יביאו לשינוי ההכרחי. יש בטיעון זה משום ביטוי לטיעון עקרוני יותר, שהציג הוגה הדעות האנגלי תומס קרלייל, עוד במאה ה־19, ולפיו, "ההיסטוריה אינה אלא ביוגרפיה של מנהיגים." המנהיג הוא חזות הכול, הוא זה הקובע את האירועים ההיסטוריים. הבה נבחן טענה זו באמצעות כמה דוגמאות, כולל אלה שצוינו על ידי אלפר.
צ'רצ'יל כמשל
אתחיל במנהיג שנחשב בעיני רבים כגדול המנהיגים בעידן המודרני: וינסטון צ'רצ'יל. צ'רצ'יל פרש מהחיים הפוליטיים בגיל 66, אחרי קריירה מגוונת. הוא היה שר הפנים, שר המושבות, שר האווירייה ושר הצי בתקופת הכישלון המהדהד במלחמה בגליפולי – עובדה שהעניקה לו בעיני רבים תווית של לוזר. אם צ'רצ'יל היה נשאר בביתו כפנסיונר, לא היו מייחסים לו מנהיגות גדולה. כידוע, התפטרות ראש הממשלה הבריטית נוויל צ'מברליין וחוסר היכולת להסכים על מועמד אחר, החזירו אותו, ערב מלחמת העולם השנייה, מחיי הפרישהלראשות הממשלה. מנהיגותו במלחמה הקנתה לו את תהילת המנהיג הגדול.
משמרנים למהפכנים
מותו הפתאומי של פרקנלין דלאנו רוזוולט הפך את סגנו הארי טרומן לנשיא ארה"ב. על רקע הכריזמה של רוזוולט, נחשב טרומן לאדם אפור, והציפיות ממנו היו מועטות. אבל כנשיא, טרומן קיבל החלטות מהנועזות שהתקבלו על ידי מנהיג כלשהו מאז ומעולם.
אברהם לינקולן, לפני בחירתו ובתקופת כהונתו, נחשב על ידי רבים למנהיג חלש והססן. עשרות שנים לאחר הירצחו בשנת 1865, הוא נשכח מלב. הוא החל להפוך לאייקון של מנהיגות רק בתחילת המאה ה־20.
קורותיו של מיכאיל גורבצ'וב יכולים לשמש קונטרס לקומוניסט הממסדי הרצוי. בהיותו נער, הוא קיבל פרסים מהמפלגה על הצטיינות ב"עמל חקלאי". משום הקונפורמיות שלו, מונה עד מהרה לעוזר למנהל מחלקת התעמולה בארגון הנוער הקומוניסטי (הקומסומול). ונוסף על כך, פיקח גם על תחום החקלאות. בתמצית, הוא היה "נער הפוסטר" של המפלגה, הצעיר האהוד על מנהיגיה. פטרונו המובהק היה יורי אנדרופוב, ראש הקג"ב, שקשה למצוא שמרן גדול ממנו. הלה, שהפך למנהיג ברית המועצות, מת תוך זמן קצר. מחליפו קונסטנטין צ'רניינקו הלך גם הוא לעולמו שנה לאחר מכן, והותיר את מיכאיל גורבצ'וב, נושא כליהם וחביבם, להיבחר בגיל 54 למנהיג ברית המועצות, בעיקר משום קשריו וצייתנותו. צריך דמיון רב כדי לנבא שאדם עם קורות חיים כאלה יהפוך למנהיג בולט, כל שכן מהפכן.
קשה אף יותר לתאר רקע שמרני מזה של פרדריק דה קלרק, נשיא דרום אפריקה לשעבר. אביו היה נשיא הסנאט, דודו היה ראש ממשלה בשנות ה־50 של המאה הקודמת. הוא ספג את שמרנות המפלגה ואת תפיסת האפרטהייד מילדות. הוא עצמו נכנס לראשונה לפרלמנט בשנת 1969, כשנבחר מטעם מפלגת השלטון השמרנית־לאומנית. לימים, הוא מונה לראש ממשלה לאחר שפיטר וילם בותה לקה בשבץ. גם במקרה הזה צריך דמיון מפותח כדי לחשוב שאדם עם רקע כזה יהפוך לרפורמיסט, שלא רק יפתח את הדלת לשלטון השחורים, אלא גם יסכים לכהן כסגנו של נלסון מנדלה שנבחר לנשיאות לאחר שחרורו מהכלא.
החומרים שמהם עשויים מנהיגים
שתי מסקנות ברורות עולות מהדוגמאות החלקיות הללו. האחת, ניבוי לגבי שינויים משמעותיים שיתקיימו בנקודת זמן נתונה, רק על סמך מאפייני המנהיג המתוארים בתקשורת , הוא מוגבל. במקרים רבים הוא מתברר כשגוי. השנייה, יש משקל חסר, עד כדי התעלמות, מנסיבות ותהליכים פסיכולוגיים וגאו־פוליטיים, כאשר עוסקים במנהיגים והקשר שביניהם ובין שינויים פוליטיים משמעותיים. "באין מלחמה", כתב תיאודור רוזוולט, "לא תקבל את הגנרל הגדול ביותר. באין אירוע גדול, לא תקבל את המדינאי הגדול ביותר. אילו חי לינקולן בימים של שלום, איש לא היה מכיר היום את שמו."
הדבר המדאיג הוא שגישתו של אלפר למנהיגים היא הטיה שמשותפת למרבית האנשים. זוהי הטיה שנחקרה רבות, והיא ידועה בספרות המחקר כ"טעות הייחוס הבסיסית" (the Fundamental Attribution Error). עיקרה: מתן משקל יתר לאנשים – לשחקנים בסיטואציה – תוך הקטנת ההתייחסות ואפילו התעלמות מהנסיבות. כך למשל, במחקר ידוע נתנו לאנשים לבחור סיבה אחת מתוך ארבע סיבות שונות להצלחה של אירועים. כל הסיבות היו אפשריות באותה מידה של הסתברות, אבל רוב האנשים בחרו במנהיגות כהסבר להצלחה. אנשים גם ייחסו משקל רב – כמעט בלעדי – לגורבצ'וב, במהפכה שהתחוללה בברית המועצות, כאשר משקל פחות בהרבה ניתן לתהליכים כמו דעיכתה של כלכלת ברית המועצות שהיו קריטיים בהבנה כי "השיטה" אינה עובדת. הטיות כאלה ניכרות באופן בולט במסעי בחירות בעולם המערבי. אנשים ממעטים לנתח תהליכים חברתיים, כלכליים או גאו־פוליטיים בבואם להצביע בבחירות. הרוב גם אינו קורא את המצע של המפלגות (חלק מהמפלגות אף אינו טורח לנסח ולהפיץ מצעים). הבחירה היא בעצם של המנהיג העומד בראש המפלגה – ביטוי מובהק להטיית הייחוס הבסיסית.
הטיות שכיחות על מנהיגות ומנהיגים
יש להטיה אוניברסלית זו – משקל היתר שניתן למנהיג – הסברים רבים. הסבר אחד קשור למחקר המקיף על הטיות קוגניטיביות. הסבר אחר קשור לרגשות ראשוניים שמקורותיהם אבולוציוניים (ההסברים השונים נעים בין הקצוות הללו).
רעיון ההטיה הוצג בהרחבה על ידי החוקרים כהנמן וטברסקי (הראשון זכה בפרס נובל על עבודתם המשותפת). הטענה המרכזית (שהודגמה אמפירית) בבסיס עבודתם המונומנטלית הייתה שבני אדם מוטים באופן שיטתי בעיבוד מידע שהם קוראים, שומעים או רואים. הטיות אלה אינן שייכות לחוכמה או לטיפשות או לכל צורה אפשרית של אינטליגנציה. מחקריהם עסקו בעצם בחוקיות, בכללים של ההטיות (היוריסטיקות). דוגמה לאחת ההטיות השכיחות היא הטית הזמינות (Availability bias). כאשר אנו נדרשים להעריך שכיחות של קטגוריה כלשהי, כמו לדוגמה "אנשים המתגרשים אחרי גיל 60", אנו מבצעים הערכה זו על סמך הקלות שבה אנחנו חושבים על דוגמה כלשהי מאותה קטגוריה. ככל שקל לנו לחשוב על דוגמה כזו, כך נחשוב שקטגוריה זו גדולה או שכיחה יותר. כלל חשיבה זה ממיר שאלה אחת בשאלה אחרת. במקום לאמוד גודל של קטגוריה או שכיחות של אירוע, אנחנו מדווחים כמה קל לנו לחשוב על מקרים שעולים בדעתנו. קל לנו יותר להיזכר בגירושין של ידוענים מהוליווד מאשר גירושין של מנהלי חשבונות. התרסקות של מטוס או רעידת אדמה יוצרות רושם זמני של סכנה מוגברת, זאת ללא קשר לשכיחות הסטטיסטית האמיתית של מופעים מסוכנים כאלה.
תחום המנהיגות הוא אחד מתחומי ההטיה הגדולים ביותר. ביסוד טעות הייחוס הבסיסית עומדת הטיה מסוג הטית הזמינות. מנהיג הוא ההסבר הזמין והבולט ביותר להתרחשויות שבהן יחסי סיבה־תוצאה הם מורכבים ודורשים ניתוח מעמיק. וכך, אנשים הנתפסים ככריזמטיים בגלל הופעתם או רהיטות דיבורם, או כאלה המוערכים בדיעבד על סמך תוצאות שלא תמיד היו תלויות בהם בעת ההתרחשות בפועל, הופכים להיות הגילום של תופעת המנהיגות, בעוד שסטטיסטית הם אינם הביטוי האמיתי של התופעה. אנו נוטים לזכור ואף להאדיר את צ'רצ'יל, רוזוולט או דה קלרק, ולשכוח רבים יותר שנתפסו בזמנם ככריזמטיים ובעצם נכשלו ואף הובילו לאסונות.
המנהיג כדמות אב
הטענה הבסיסית השנייה להימשכות היתר למנהיגים היא כאמור אבולוציונית: אנו, בני האדם, באים לעולם ונשארים חסרי אונים זמן רב יותר מכל יונק אחר. תקופה ארוכה, חיינו תלויים בכל היבט אפשרי ב"דמויות גדולות" הדואגות לקיומנו, מטפלות במחסורנו ומעניקות לנו תחושת ביטחון קיומי. לתחושות "אבולוציוניות ראשוניות" אלה יש, כפי שטענו הוגים כמו פרויד ובולבי, גם משקעים פסיכולוגיים – כמיהה טבועה להורה חזק ומגונן. כמיהה זו היא לרוב סמויה ופאסיבית כאשר אנו בוגרים, אך ההיסטוריה מזמנת לנו עשרות דוגמאות המדגימות בעליל שבמצבי משבר מתפרצת כמיהה זו ונעשית גלויה. או אז יש תביעה, לעיתים אפילו גלויה, ל"מנהיג חזק" או ל"מנהיג גדול". הדוגמה ההיסטורית הבולטת היא כמובן זו של גרמניה הנאצית, אם כי היא אינה ייחודית (בליל רצח רבין, נערים ונערות בכיכר העיר געו בבכי ויבבו באופן קצת פרוידיאני: "רצחו לנו את אבא").
מהו אפוא מקומו של המנהיג במופע המנהיגות בכללותו? ניתן להבהיר זאת באמצעות מטאפורה ידועה: אש. המנהיג במטאפורה הזו הוא (רק) מרכיב אחד – הניצוץ המבעיר את האש. המרכיבים האחרים הם: חומרי הבערה – המונהגים – והחמצן המזין את האש – הנסיבות. רק שלושת המרכיבים הללו יוצרים את הבערה, וקובעים את משכה ועוצמתה. המנהיג הוא לעולם אינו חזות כל התופעה של המנהיגות, אבל בשל אותה כמיהה טבועה ל"דמות גדולה", הוא יכול במצבי משבר להיתפס ככזה. זהו, כאמור היקש מוטה (Biased).
המנהיגות היא יותר ממשתנה המנהיג האחד
היש משמעות לאבחנות ולטיעונים שהוצגו כאן מעבר לעניין התיאורטי והמחקרי? הטענה המוצעת היא שמדובר בתובנה שיש לה ערך מעשי. היא גוררת התמודדות אחרת מזו של התהליך האינסטינקטיבי. אם נשכיל להבין זאת, נוכל להיזהר יותר כי ניטיב להבין שאין להשליך את כל יהבנו על מנהיג אחד ש"אין בלתו". לטענה זו יש תוקף רב, במיוחד במשטרים דמוקרטיים בהם, שלא כמו במונרכיות שהתקיימו מאות בשנים, החלטות גדולות (כמו למשל, יציאה למלחמה) אינן מתקבלות על ידי אדם אחד. כיום, יש קבינטים, מגבלות חוקתיות, ועדות מייעצות, גופים פרלמנטריים ונושאי תפקידים מקצועיים בכל תחומי החיים של האומה. על כן, מוטב לעסוק בתהליכי הבְניה מרכזיים שיטיבו את תהליך קביעת העדיפויות ותהליכי קבלת החלטות, שבתורם ישפרו את איכות ומעורבות האנשים במעטפת הסובבת את המנהיג, בכל מרחב ההחלטות החשובות שהוא נמצא במרכזן. מבחינת ניהול סיכונים, הבניה כזו עדיפה בהשוואה לבחירה של אדם בודד, שכל מה שיש לו הוא המאפיין המתעתע הקרוי "כריזמה", שהיא תופעה בעיני המתבונן, ושמקורותיה, כאמור, בהטיות קוגניטיביות ובכמיהות ראשוניות הטבועות בנו כיצורים מונהגים.
מיכה פופר הוא פרופסור אמריטוס, לשעבר ראש המגמה לפסיכולוגיה ארגונית-תעסוקתית, במחלקה לפסיכולוגיה, באוניברסיטת חיפה.
