האם הקפיטליזם בישראל הוא שיטה כלכלית חדשה בת כמה עשורים? האם הקפיטליזם הישראלי נולד מיוזמה פרטית של אנשי עסקים ויזמים ששינו את הכלכלה הישראלית מלמטה? ומה תפקידה של המדינה הישראלית בהולדה, עיצוב ועידוד הקפיטליזם בישראל? דוד לוי-פאור מציע מבט אלטרנטיבי על ההיסטוריה של הקפיטליזם בישראל המבליטה את תפקידה ואחריותה של המדינה הישראלית בהולדה, עיצוב וריסון נדרש של הקפיטליזם בישראל.
מאמר זה עוסק במאפינים המיוחדים של הקפיטליזם הישראלי, החל מתקופת היישוב ועוד טרום מדינה. הוא מציע תובנות מעבודות מחקריות שונות על אופיו של הקפיטליזם השראלי וביצועיו החל מראשית מהעליות הראשונות בסוף המאה התשעה עשרה ועד היום. המטרה היא להבהיר קווי המשכיות ושינוי בהתפתחות הקפיטליזם הישראלי ובמיוחד את מקומה של המדינה והפולטיקה הלאומית/ציונית בעיצובו המוסדי. אתחיל בשנות העיצוב בתקופת היישוב, אפנה לשנות החמישים והשישים תקופת הנס הכלכלי הגדול, ומשם לתקופה הנאו ליברלית מאמצע שנות השמונים ואילך. בעוד שאת תקופת היישוב אבחן דרך יחסי הכוחות בין העליות השונות, הרי את שנות החמישים והשישים אבחן דרך בחינת אסטרטגיות הפיתוח של פנחס ספיר ולוי אשכול. את הטיעונים לגבי התקופה הנאו ליברלית, מאז שנות השמונים לערך, אבחן דרך המקרה של כינון מאגר האשראי הישראלי, משמעויותיו ותחליפיו. אתמקד בייחודיות של תהליכי בינוי מדינה "מתערבת" בהתייחס לשאלות על כבוד האדם, שוויון וצמיחה, ובמשמעות של כל אלה להבנת הקפיטליזם של היום והאופציות לקפיטליזם כחול לבן נאור, שוויוני והגון יותר.
אתחיל ואבהיר שקפיטליזם הוא לא רק שוק. קפיטליזם הוא מסגרת מוסדית מבנית המכוננת, מסדירה ומטפחת את השוק באמצעות המדינה ומוסדותיה. אין שוק ללא הגנה וטיפוח של המדינה. קפיטליזם הוא תרבות, ערכים, חוק, מנהל, מסורות מדינה. וכן, גם שוק. שוק שמעוצב על ידי החברה, הפוליטיקה, הבירוקרטיה והתרבות הלאומית. המוסדיות הזאת נותנת צבעים לאומיים לקפיטליזם, ולכל מדינה יש את הצבע שלה. עכשיו, כמו בעבר, הצבע המקומי עוצב על ידי אירועים, תהליכים ורעיונות גלובליים. האופן שבו אנחנו מבינים את התפתחות הקפיטליזם כאן, כלומר בישראל, משפיעה ומעצבת לא רק את תפיסתנו את העבר אלא אף את הבנתנו את ההווה ואת האפשרויות לעתיד. לפני שאמשיך ואיגע בניסיון ובהתמסדות הקפיטליזם הציוני/ישראלי אבקש להרחיב את מסגרת הדיון בעניין האידאולוגי. רובנו מכירים ומבינים את ההבחנה בין ימין כלכלי ובין שמאל כלכלי, בין חירות וחופש ובין שוויון, בין ליברליזם ובין סוציאליזם. ההבחנות הללו, גם אם אינן מלאות ומטעות, מייצגות את השבר הפוליטי אידאולוגי השליט בשיח. אבל השיח הזה אינו שלם אם לא נוסיף לליברליזם ולסוציאליזם, כאידאולוגיות הגדולות של המאה העשרים, את האידאולוגיה המשפיעה מכולם – הלאומיות. לאומיות עומדת בבסיס מדינת האומה כסדר פוליטי, ובאותה מידה כסדר כלכלי. יש לדבר ולהבחין בין סוציאליזם כלכלי ובין ליברליזם כלכלי ובין, כן, גם לאומיות כלכלית. במרחב שפותח משולש האידאולוגיות הזה אפשר למקם מפלגות, אישים, מדיניות ומוסדות כלכלים פולטיים. את התזוזות והדינמיקות של המדיניות הישראלית ובינוי ההסדר המוסדי הקפיטליסטי בישראל (כללים, ערכים, ארגונים, דרכי פעולה וקבלת החלטות) צריך למקם במרחב הזה. במרחב המשולש הזה, המדיניות והעשייה הכלכלית עסקה, ועדיין עוסקת, בבינוי מדינה. השחקנים המרכזיים בפעולה הכלכלית היו סוציאליסטים או ליברלים מסוג כזה או אחר, אבל כולם היו לאומיים כלומר ציונים. ציונות כלכלית, או בשמה הכללי ובין לאומי יותר, לאומיות כלכלית, הייתה ועודנה שם המשחק בקפיטליזם הישראלי. כחול לבן, דהיינו לאומי בראש ובראשונה, עם שילובים ליברליים וסוציאליסטיים כאלה ואחרים, תלוי בקונטקסט ובתקופה.
כשהוגדר הסדר הקפיטליסטי כסדר מוסדי, וכשהוגדר מרחב האידאולוגיות הרלוונטי לדיון, אפשר להתקדם הלאה ולבסס את הטיעון שהתפתחות הקפיטליזם הישראלי, מאז סוף המאה התשע עשרה ובתקופת המנדט, ביטאה דינמיקה של תמיכה מלמעלה בהתפתחות השוק (בינוי שוק על ידי המוסדות הלאומים), תוך דחיקת ערכי שוויון וכבוד האדם אל מול ציווי הציונות. השחקנים הרלוונטיים לבינוי המוסדות והשוק, בין משמאל ובין מימין, היו קודם כול ציונים ורק אחר כך כל דבר אחר. ההכרעה "הציונית" בבינוי הקפיטליזם המקומי נובעת ממיעוט יבוא ההון, מנדירות ההאדמה בשטחי ארץ ישראל פלשתינה, ומהעובדה שאותן אדמות שהיו פנויות לעיבוד, בחלקן הגדול היו כבר מעובדות. כלומר היו כאן תושבים אחרים. תושבים שהיו מיומנים בעבודת חקלאות מקומית, הסתפקו במועט או הוכרחו להסתפק במועט, והיו תחרותיים יותר מאשר העובדים היהודים שהגיעו זה מקרוב. שוק העבודה ושוק הקרקע נשלטו על ידי עם אחר. בהקשר זה נעשה הצעד המכריע בגיבוש אסטרטגיית הפיתוח הציונית, ומכאן גם גיבוש הקפיטליזם המקומי. עולי העלייה הראשונה, שהקימו מושבות מבוססות בעלות עצמית והון עצמי, מצאו עצמם די מהר נאבקים לביסוס המשק החקלאי במציאות כלכלית קשה. בצר להם, פנו לעבודה ערבית ולעזרת הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד שעזר בנדיבות. אלא שעצם העזרה נתנה מכה למורל ולדימוי העצמי והציוני של בעלי המשקים במושבות, ואולי אף יותר מזה. הסתבר שהכלכלה הפרטית, זאת שלא נהנתה מהגנת המדינה העות'מאנית ובהמשך המדנטורית, מעודדת הגירה ועבודה ערבית. הפועלים הערבים היו זולים יותר והתחרות עם הפועלים היהודים לא איפשרה את המשך העלייה. מכאן הברית ההיסטורית, הראשונה בתולדות הציונות, בין מוסדות התנועה הציונית לתנועת הפועלים. בהיסטוריה הציונית מוכרעת ברית זאת ומוצגת דרך ההסכמה והתמיכה של ארתור רופין בהקמת יישובים קולקטיבים, קיבוצים, והשקעת משאבי התנועה הציונית בהכשרת פועלים חקלאיים שכל ייעודם התיישבות קולקטיבית.
את הבכורה של תנועת הפועלים והמעמד הדומיננטי של מפלגותיהם יש להבין בראי החיוניות שלהם למטרות ההתיישבות והעלייה הציוניות, כמו גם ליכולת שלהם לעשות פשרה, לשים את הסוציאליזם בצד ולקדם תפיסה ממלכתית של "ממעמד לעם". את האסטרטגיה הזאת טווה ומנהיג דוד בן גוריון החל מ־1932 לפחות, וב־1935 היא מביאה לו את ראשות הנהלת הסוכנות היהודית וראשות ההנהלה הציונית. למרות ניצחון מפלגות הפועלים בראשות מפא"י, והיותה המפלגה הדומיננטית במשך עשורים רבים, אין ניסיון להפוך את כלכלת היישוב (או כלכלת המנדט) לסוציאליסטית. המטרה הייתה פיתוח מהיר ורק לאחר מכן שוויון ורווחה. הקיבוצים והמושבים היו כלי לפיתוח והתנחלות, לא פחות מגרעינים קהילתיים סוציאליסטיים. הקפיטליזם הציוני לאומי הופך לממוסד וברור יותר כאשר ההסכמה בין הפועל הצעיר ואחדות העבודה, שעבור הקמת מפא"י (1930) העמידה את בן גוריון כמנהיג הפוליטי של תנועת הפועלים, מעבירה לאנשי הפועל הצעיר את מושכות המדיניות הכלכלית בתקופת היישוב. ראוי לציין כי הפועל הצעיר הייתה מפלגה שהתנגדה להשתתפות בארגונים סוציאליסטיים בין לאומיים, שללה את המרקסיזם ואת מלחמת המעמדות. במילים אחרות, המדיניות הכלכלית של מפא"י ובעקבות כך עמדות הבכורה בניהול המחלקה הכלכלית של הסוכנות היהודית, עוגנו בידיים שאינם סוציאליסטיות. אליעזר קפלן, ממנהיגי הפועל הצעיר, הוא שקיבל את המושכות לידיו, כך בסוכנות היהודית וכך גם עם הקמת המדינה בתפקידו כשר האוצר הראשון של מדינת ישראל.
קווי ההמשכיות במדיניות הכלכלית בין תקופת המנדט לשני העשורים הראשונים של מדינת ישראל מתבטאים בדמותו של אליעזר קפלן מצד אחד, ובממשיכו מהפועל הצעיר לוי אשכול מצד שני, ובעדיפות שניתנה למשיכת הון פרטי, בעיקר יהודי, באותה תקופה. חוק עידוד השקעות הון שנחקק בשנת 1959 מסגר את המחויבות הזאת, אבל המגמה הייתה כבר שם עוד מראשית הציונות. משיכת הון פרטי מצד אחד וגיוס עצמי (בעידוד ותמיכה של מוסדות המדינה) של התנועה הקיבוצית, תנועת המושבים ותנועת הפועלים מצד שני, לא סתרו זה את זה. להפך, הם השלימו את מגמות הפיתוח ואת האידאולוגיה הכלכלית הלאומית. בכורת הלאומיות הכלכלית לא התבטאה רק במשיכת הון פרטי, אלא ויותר מכך, ובצורה מכריעה, בעיצוב אסטרטגיות הפיתוח לאחר קום המדינה. הריבונות המדינית פוליטית איפשרה וממשיכה לאפשר הסתכלות אחורה אשר חושפת את העדפות הפיתוח של מנהיגי מפא"י. שנות החמישים והשישים הם שנים של דומיננטיות פוליטית. שנים שבהן ניתן היה לעצב מדיניות אוטונומית יחסית, משוחררת ממגבלות המנדט. הבחירות של מפא"י באותה תקופה מתוארות בדרך כלל דרך בירוקרטיה מוגזמת, העדפות למקורבים וסוציאליזם. אומנם כל אלה היו במידה, אך הם מסתירים את התמונה הגדולה. מעין מסך בערות שאינו מאפשר התסכלות על המציאות. בספרי "היד הלא נעלמה" שעוסק בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה, ניתחתי את המדיניות הכלכלית (ומכאן את סוג הקפיטלזים) שהייתה בארץ, דרך מעקה אחר אופן התנהלותה בשלושה מגזרים כלכליים: הממשלתי, ההסתדרותי והפרטי. את הכלכלה הסוציאליסטית ניתן היה לבנות דרך ההעצמת המגזר הממשלתי וההסתדרותי. מה עשתה מפא"י? הלאימה בדוחק ובלית ברירה כמעט. נוסף על כך, צמצמה והגבילה את מפעלי הפיתוח ואת פעילותו של משרד הפיתוח (שהיה מסורתית נחלת מפ"ם). תיאבון לבעלות ממשלתית לא היה שם, ומה שהיה היה מוגבל למדי. הגורל של התעשייה ההסתדרותית, אז תעשייה לתפארת, בראשות הלל דן וכור/סולל בונה, לא היה טוב יותר. פנחס ספיר, בן טיפוחם של אליעזר קפלן ולוי אשכול וממשיכם, הביא לפיטוריו של הלל דן מסולל בונה ולמעשה לצמצום התנופה של התעשייה ההסתדרותית. העדפותיו לפיתוח כלכלי, צודקות או פחות, התגלו בהעדפתו לפיתוח תעשייתי באמצעות הון פרטי, בדרך כלל יהודי. הסבסוד הממשלתי וטיפוח היזמות הפרטית באו לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר בפיתוח תעשיית הטקסטיל וברתימתה של זו לביסוס הכלכלי של עירות הפיתוח. היתרון של תעשיית הטקסטיל היה כמובן אספקת עבודה ופוטנציאל יצוא והכנסת מטבע זר. אומנם אלה היו נושאים חשובים אז, אבל לא פחות מזה ואולי יותר מכך, היא הייתה פרטית ואפשר היה לבנות באמצעותה כלכלה של בעלות פרטית. במילים אחרות, מפא"י דרך לוי אשכול ופנחס ספיר, קידמו אסטרטגיית פיתוח קפטליסטית וממניעים לאומיים ציונים. הם עשו זאת לא בשירות ההון, אלא דרך גיוס ההון למטרות הלאומיות. כפי שהסתבר כבר החל משנות השישים, אסטרטגיית הפיתוח הזאת לא הייתה חפה מבעיות. יצוא תוצרת מפעלי הטקסטיל הישראלית, שסובסדה באופן מאוד משמעותי, נחסם על ידי מכסים ורשיונות יבוא בשווקי היעד.
העשורים הראשונים של מדינת ישראל, כמו ששת העשורים שקדמו להם, עיצבו את הסימביוזה שבין המטרות הפוליטיות והממלכתיות של הציונות ובין הפעילות הכלכלית. הפריזמה שאיחדה את הימין והשמאל של אז הייתה של צמיחה כלכלית מוכוונת מלמעלה, ומטרותיה בניית אומה ומדינה. זה לא היה השוק שבנה את הקפיטליזם אלא המדינה. זה לא היה השוק שתגמל בצורה דיפרנציאלית חלקים שונים של האוכלוסיה אלא המדינה. כללי הביקוש וההיצע עבדו, אבל הן הביקוש והן ההיצע ווסתו ואורגנו על ידי המדינה, בתחומים חשובים וקריטיים לפיתוח הכלכלי. זה עבד במשך תקופה ארוכה ונשא פרי. הצמיחה הכלכלית בתקופת היישוב ועד שנת 1973 הייתה מהגבוהות בעולם, שנייה רק ליפן אז. המשבר הפוליטי בשנות השבעים והיחלשות מפא"י התבטא גם במשבר כלכלי. משבר של חובות, אובדן דרך והנהגה ומעל לכול אינפלציה ומאזן תשלומים משברי שהביא לפיחותים חוזרים ונשנים. המשברים הללו הגיעו לקיצם עם תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, וביסוסם של משרד האוצר ובנק ישראל כמרכזי הכוח בכלכלה הפוליטית הישראלית. את המקום של אליעזר קפלן, לוי אשכול ופנחס ספיר תפסו נערי האוצר ואנשי בנק ישראל. אלו קידמו מדיניות כלכלית ליברלית, יותר ליברלית מאשר בעבר, אבל שוב מלמעלה ושוב בשם לאומיות כלכלית ולא ליברליזם כלכלי. ההמשכיות עולה על השינוי ככל שאנחנו מתייחסים למבנה ולא לאסטרטגיה.
המשכיות זאת אשר התבטאה במדיניות כלכלית, מונחית ממשלה/מדינה מלמעלה למטה, מודגם דרך מאגר נתוני האשראי בישראל ומשטר השימוש בו. נתונים הם כוח, ונתוני אשראי הם כוח לבנקים ולחברות אשראי שכעת ביכולתם לקבוע מי לדעתם ראוי לקבל אשראי ובאיזה מחיר. בדרך כלל, תהליכים מעין אלה הם תהליכי שוק המעגנים את אי השוויון במתן אשראי בהחלטות עיסקיות מסחריות, על יתרונותיהן וחסרונותיהן. בארה"ב, מי שששיכללה את תרבות החיים באשראי יותר מכל מקום אחר, קיים הסדר שבו חברות פרטיות אוספות מידע פיננסי על אזרחים ומוכרות אותו לכל דורש. המידע נמכר כמידע גולמי או כדירוג. מי מהקוראים שחי בארה"ב מכיר את הנושא כ"דירוג אשראי" המשמש תנאי לקבלת הלוואה ואף קובע את מחירה, משפיע על מחיר ונגישות דיור להשכרה, משכנתה, ביטוחים ואף קבלה לעבודה. כל אלה הם הסדרים עיסקיים המבוססים על ביקוש והיצע של מידע בשוק האמריקאי. הגרסה הישראלית להסדר זה, שקודמה בכנסת ישראל על ידי קואליציה ממשלתית של משרד האוצר, המשפטים, בנק ישראל והמועצה הלאומית לכלכלה, יצרה אותו כהסדר מדינתי אטטיסטי. חוק נתוני אשראי יצר מאגר מידע פיננסי על אזרחי ישראל בבנק ישראל, והגדיר "מלמעלה" מי רשאי לגשת לנתונים, מי ראשי לנתח אותם, ליצור דירוג אשראי ולאיזה שימושים ניתן להשתמש בדירוג זה. קפיטליזם אטיטסטי יותר מזה אינני יכול לתאר לעצמי. שילוב של ציבורי ופרטי מאפשר דירוג האזרחים לטובת נותני האשראי, שעכשיו יש להם מידע מקיף על כל אזרחי ישראל המעוניינים או יכולים ללוות. יכולת התמרון של האזרח בין הבנקים ונותני אשראי אחרים הצטמצמה, כי לכולם יש את כל המידע, לכאורה. הריבונות על המידע הועברה לחברות פרטיות ולאלגוריתים סתום ובלתי מפוקח שנותן דירוגי אשראי לאזרחים שונים, בלי שום מחויבות לדווח על קריטריונים, דרכי הערכה והיעדר אפליה מובנת. האופן המדינתי בירוקרטי של יצירת מאגר נתוני אשראי על כל אזרחי ישראל בבבנק ישראל והפקדת הגישה אליו לחברות מסחריות לדירוג אזרחים, הוא הביטוי האולטימטיבי של הקפיטליזם המדינתי בעידן הנאו ליברלי. לא רק שהמדינה ממשיכה לבנות את הקפיטליזם מלמעלה, אלא שטובת האזרח וריבונותו נדחקת לטובת שיקולים תועלתניים כאלה ואחרים. התקופה הנאו ליברלית של הקפיטליזם המדינתי הבטיחה צמיחה גדולה יותר מהעבר, ולא קוימה. הובטחה ריבונות האזרח וחירותו, ולא קוימה. הובטחה תחרות בשוק הפיננסי, כזאת שתוריד מחירים, ואף זה לא קוים. אנחנו חיים בעידן של צמיחה בינונית אם לא חלשה, עידן של זניחת ערכי שוויון וכבוד האדם.
לסיכום, כל חברה והקפיטליזם שלה. שלנו מודל מדינתי, לאומי מאוד, קפיטליזם כחול לבן. הכלכלה בישראל עוצבה ביוזמת המדינה, תמיד. כשהיה פה יותר סוציאל דמוקרטיה, זה היה בשירות הלאומיות ובהדרכה והכוונה של המוסדות הלאומיים, מוסדות המדינה שבדרך ואחר כך המדינה בפועל. כשהתחזקה האידאולוגיה הנאו ליברלית והתקדמה, זה קרה ביוזמת המדינה ולא כתולדה של בעלי הון ושליחיהם. הקפיטליזם שלנו אינו תולדה של התפתחות אורגנית מלמטה למעלה. יש לכך משמעות לגבי האופן שבו המדינה תופסת את האזרח בפריזמה המדינתית הזו – אזרח שאינו ריבון אלא כזה המשרת את הריבונות היהודית. במודל הקפיטליסטי הישראלי, המטרות הקולקטיביות, בין שהם כיבוש העבודה ובין שהם תחרות פיננסית ובינוי שוק אשראי, מקבלות עדיפות על פני זכויות אזרח, הגינות ושוויון. וזה מצריך שינוי מהותי. אנחנו צריכים קפיטליזם של מדיניות כלכלית מכלילה, בת קיימא והגונה, קפיטליזם שבו תנאי האשראי שוויוניים ומכבדים את פרטיות הלווה, ושבו החיסכון הוא מטרה חשובה של המדיניות. קפיטליזם של ביטחון כלכלי ועמידות כלכלית ולא של פגיעות וחוסר יציבות. זה אפשרי. צריך לשנות את הערכים, את המדיניות, את המדינה.
