הרעיון להפריד דת ממדינה הוא נכון והכרחי, אבל ניתן ליישום רק אחרי הפרדת היהדות מהזהות של המדינה. ד"ר רם פרומן מבקש להניח תשתית לאומית, ישראלית חילונית, ולצמצם משמעותית את תפקידה של הדת בבניית הזהות החדשה של ישראל
אחת השאלות החשובות שעלינו לשאול את עצמנו בכנות, במיוחד בימים אלה, היא מדוע כשלנו במשך 76 שנים – שברובן נשלטה ישראל על ידי רוב חילוני – בהפרדת הדת מהמדינה.
התשובה האינסטינקטיבית לשאלה זו היא שילוב של קוצר רואי ואילוצים פוליטיים המיוחס בעיקר ל"אב המייסד" ולראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון. הוא ובני דורו האמינו במה שאקדמאים מכנים כיום "תזת החילון", כלומר שהעולם הולך ונעשה חילוני יותר ויותר והדתות עומדות בפני כיליון. לכן בן גוריון הרשה לעצמו להעניק הקלות לשיירי היהדות הדתית והחרדית, הכול מתוך הנחה שאלה ממילא ייעלמו תוך דור אחד או שניים. ייתכן שהנחה שגויה זו עמדה בפניו גם כאשר בחר שוב ושוב, החל משנות השלושים של המאה העשרים, לכרות ברית דווקא עם הדתיים ולהעדיף אותם על פני התנועות החילוניות שהקיפו אותו מימין ומשמאל. תוצאות הבחירות הללו היו הרסניות: כפיה דתית בתחומי הכשרות, השבת והמעמד האישי, פטורים לחרדים, ובעיקר הוויתור על ממלכתיות לטובת מערכות חינוך נפרדות לדתיים, ולא מפוקחות כלל עבור החרדים.
ואולם תשובה זו עדיין עושה חסד עם הציבור החילוני. אני מבקש לטעון שהחלטה עמוקה יותר, שהתקבלה בד בבד עם התפתחות הרעיון הציוני, היא זו העומדת בבסיס המצב הרעוע שבו נמצא כיום הציבור החילוני. כוונתי לבחירת הציונות החילונית שלא להתנתק מהמסורת הדתית היהודית אלא להפך – לאמץ אותה כבסיס ללאומיות החדשה. הגישה ההפוכה, שיוצגה למשל על ידי ברדיצ'בסקי וברנר, תנועת הכנענים ובשלבים מסוימים אפילו על ידי הרצל עצמו, הושתקה והתאדתה לטובת קונצנזוס שהובילו דמויות כמו אחד העם או ברל כצנלסון, לפיהם מקור היניקה המרכזי, אם לא הבלעדי, של הציונות כתנועת לאום חילונית הוא המסורת הדתית היהודית.
כך למשל, הפך התנ"ך לפֶטיש המרכזי של התנועה הציונית, מהלימודים המוגברים בבתי הספר, דרך החידון וכלה באובססיה הארכאולוגית. דוגמה נוספת היא החלטת הממשלה, מייד עם תום מלחמת העצמאות, להפוך את ירושלים רוויית המסורת הדתית לבירת המדינה במקום תל אביב החדשה והחילונית. ובמקום לייצר תשתית חגים חדשה, בחרו הציונים לקיים את החגים הדתיים מתוך אמונה נאיבית שהם יכולים לשנות את תוכניהם ולהתאימם לערכיהם החדשים. ויש כמובן עוד דוגמאות רבות אחרות לגישה נאיבית זו. כאן המקום לציין שגם המשיחיות, שבן גוריון ואחרים אחזו בה, באה ממקור דתי מובהק.
גיוס הדת לפרויקט הלאומי החילוני
בשנת 1926 הזהיר חוקר היהדות הגדול, גרשום שולם, את הפילוסוף פרנץ רוזנצווייג שאפילו אימוץ השפה העברית הוא מעשה מסוכן, מאחר שבכך אנחנו מחיים גם את הרבדים הדתיים של השפה, שסופם להתפוצץ על דובריה. המכתב הזה פורסם רק לאחר מותו של שולם, אולם הייתה דמות נוספת שהעריכה בצורה לא פחות מדויקת את המגמה המסתמנת. מדובר ברב קוק האב (אברהם יצחק הכהן קוק) שכבר בשנות השלושים הבין לאן תלך הספינה הציונית.
בניגוד לרבנים אחרים שראו בציונות החילונית סכנה לעולם התורה, הבין קוק שהציונים החילונים עושים עבורו את העבודה. הבחירה שלהם להתקבץ יחד ולהקים לאום יהודי שמאמץ את יהדותו הדתית (גם אם תוך ניסיון לחלן אותה) תביא בסופו של דבר להיווצרות לאומיות דתית. לכן, בשלב ראשון, כרתו אנשיו את "הברית ההיסטורית" עם מפלגת העבודה – כדי להשאיר כמה שיותר פרקטיקות דתיות בהווייה הציונית, וכדי להבטיח את עצמאותם החינוכית. בבוא העת, כאשר הרגישו ממשיכי דרכו כי הגיע הזמן לפרוץ קדימה, הם עשו זאת. הרב קוק הבין שככל שהיהדות, כלומר הדת היהודית, תמשיך להיות הגורם המרכזי בהגדרה העצמית שלנו, האוקסימורון הזה שנקרא "חילוני יהודי" תמיד יהיה בעמדת נחיתות רעיונית, שחקן משנה נצחי בשדה דתי. בזמן הנכון תיחשף חולשתו, ואז תוכל לפרוח התנועה שמחברת את התפישה הלאומית עם הדת המצויה בבסיסה – הציונות הדתית.
יש מי שטוען שמדובר בקלקולים וסטיות שגרמו הנסיבות בגוף הבריא של הציונות הקדומה. אני דווקא מסכים עם עמדת הרב קוק שתנועה לאומית חילונית, המחבקת בחוזקה את בסיסה הדתי במקום להתנער ממנו, תהפוך עם הזמן לתנועה לאומית דתית.
הזהות היהודית היא לא הפתרון אלא הבעיה
התנאי הראשון להפרדת הדת מהמדינה בישראל הוא הפרדה של היהדות מהמדינה. כל זמן שהמדינה היא יהודית או אפילו – ואין לי מושג מה זה אומר – "יהודית ודמוקרטית", לא ניתן להפריד את הדת ממנה. ככל שהציבור החילוני עדיין שרוי בתפיסת המדינה היהודית, הוא צריך לבוא בתלונות בעיקר לעצמו על הכישלון בהפרדת הדת מהמדינה. למעשה, הייתי צריך לנסח את המשפט האחרון בלשון עבר, משום שבישראל של היום כבר מזמן חמקה השליטה מידי הציבור החילוני, והיום לא נותר לו אלא לציית לרוח הזמן שאפשרה גישתו השגויה בנושא היהדות, בתקופה שבה הוא עוד היה הרוב ההגמוני.
לכאורה, כאן הייתי יכול לסיים את הטיעון, אלא שהמצב חמור הרבה יותר. לא זו בלבד שהציונות החילונית החליטה להניח את יסודותיה על דת, היא בחרה (באופן טבעי לכאורה) בדת היהודית, ומכאן גם פתחה פתח לבעיות שלא בהכרח קיימות בדתות אחרות. הנה שלוש תכונות של הדת היהודית השונות במובהק מהנצרות למשל (האסלאם הוא מקרה מורכב יותר), ומקשות פי כמה וכמה על המציאות הפוליטית בישראל:
ראשית, הדת היהודית היא דת קולקטיבית שהאמונה המרכזית בה היא גאולה קולקטיבית. כך נוצרה פרוטו־לאומיות שהקלה על ניסיון הפיכת היהדות ללאום בידי הציונות. אבל תכונה זו מייצרת גם דת שהיא ציבורית יותר מאשר פרטית, ומגבירה את תחושת החובה הדתית בקרב מאמינים כלפי יהודים שאינם דבקים במצוות כמוהם. כדי לקיים את הדת יש צורך בציבור. אי אפשר להפוך את היהדות לדת פרטית. וכדי להגיע לגאולה, היהודי הדתי שואף להכיל את קיום המצוות על כל היהודים, לרבות החילוניים. האופי הציבורי והקולקטיבי של היהדות מחייב את הדתיים לקיים פרהסיה כמה שיותר דתית, ולכפות ככל הניתן את הדת גם על החילוניים. זה חלק מ"החבילה". "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך" היא אמנם אמירה המיוחסת למשה מנדלסון, פילוסוף יהודי־גרמני, אבל כזו שלא ניתנת למימוש תחת ריבונות המגדירה עצמה כיהודית.
שנית, בניגוד לנצרות שמלכתחילה הכירה בקיומו של מרחב חילוני המנותק מהמרחב הדתי, היהדות רואה בכל פרט בחיי היום־יום מצע לפעילות דתית. יש הטוענים שחילון הוא תהליך שיכול היה לקרות רק במסגרת הנצרות שמראש אפשרה אותו. היהדות שואפת להתערב בכל פעולה שעושה הסובייקט הדתי במהלך חייו. כך שלמעשה הפרדת הדת מכל דבר שהוא, ובכלל זה המדינה או הפוליטיקה, זרה לעצם התפיסה הבסיסית של היהדות, שהיא דת בעלת שאיפות אבסולוטיות לגבי מעורבותה בחיי נתיניה.
שלישית, וחמור אף יותר, יהדות היא דת שפותחה בגלות, עם שאיפה אחת מרכזית: יצירת חיץ בין היהודים ובין מי שסובב אותם כדי למנוע התבוללות. חילונים רבים מנסים לשכנע את עצמם – בהשראת תפיסה רפורמית מעוותת, פעילות נמרצת של אלו המכנים עצמם "התחדשות יהודית" וציטוטים בודדים שחוזרים עליהם שוב ושוב – שהיהדות במקורה היא דת אוניברסלית, שוחרת שלום ושרק עוותה על ידי דתיים, חרדים ובעיקר חרד"לים. אין, בעיניי, שטות גדולה מזו. אכן, טבעה של מסורת ארוכת ימים שתכיל ציטוטים לכאן ולכאן. אולם מבט רחב יותר על המסורת היהודית שמתחיל בתנ"ך וממשיך לאורך כל הדורות, לרבות אצל דמויות מוערכות על ידי חילונים כמו הרמב"ם, מעיד שהמסורת הזו עוסקת בצורה אינטנסיבית בהתבדלות ובדלנות, ולשם כך גם פיתחה תפיסה של שנאת גויים, התנשאות והתגזענות עליהם.
כשהרב קוק אומר שההבדל בין נפש של יהודי לנפש של גוי גדול בהרבה מההבדל בין נפש של גוי לנפש של בהמה, הוא לא ממציא דבר אלא נשען על מקורות ארוכי שנים. וכמובן שחשוב להזכיר גם את עשרות ההוראות האוסרות על הצלת חיי גוי, מאפשרות גזל שלו וכן הלאה, ואת היחס האכזרי לאויבי העם, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתנ"ך. גם את חשיבותם הבלתי סבירה של דיני הכשרות אפשר להסביר באמצעות התובנה ששכן שאינך יכול לסעוד על שולחנו לעולם לא יהפוך לחברך הקרוב. לא אהבת כל אדם שנברא בצלם היא ששמרה על היהודים מופרדים משכניהם.
אם רוצים להביט בסלחנות על המסורת הגזענית הזאת, אפשר לתרץ אותה כמערכת שנועדה לשמר פיזית ומנטלית עם מפוזר, חלש ונרדף. אולם, כאשר בוחרים במצע המבטא גם ובעיקר שנאת זרים וגזענות כבסיס ללאומיות ריבונית, נעלמת הסלחנות. במקומה, אנחנו צופים בהשתאות איך שרים בכירים כמו בצלאל סמוטריץ' או איתמר בן גביר חוזרים על רעיונות ששזורים עמוק בתוך המסורת הדתית היהודית. להערכתי, אימוץ היהדות על עליונותה וגזענותה הוא אחד הגורמים, אם כי לא היחידי, המסבירים את ההתמודדות הלקויה עם שילוב ערביי ישראל בתוכנו ואת כישלוננו להתערות בסביבתנו.
הפתרון: הפרדת היהדות מהמדינה
היהדות הרפורמית הצליחה להמציא דת סינתטית ומצונזרת שמתעלמת מכל ה"טוב" הזה כי מנהיגיה השכילו למקם את סולם הערכים האמריקאי בראש הפירמידה שלהם. הם שואבים מהיהדות רק את המעט שמתאים לערכים האמריקאים ומתעלמים באלגנטיות מכל היתר. הפתרון הזה אינו אפשרי בישראל. הניסיון לייצר יהדות ישראלית שתהיה גם חילונית וגם תציית לערכי המערב הוא חסר סיכוי מאחר שאין לנו קוד מקביל לקוד האמריקאי שניתן להעמידו מעל הדת. כל עוד המדינה הזו מוגדרת כמדינה יהודית, אין משהו שנעלה בה על היהדות, והצירוף הבלתי אפשרי "יהודית ודמוקרטית" לא קובע שום היררכיה בין השתיים (אלא אם סדר המילים מצביע על עליונות היהדות), וכמובן שמאפשר גם פרשנות צרה מאד למושג "דמוקרטיה".
לכן, אי אפשר להפריד את הדת מהמדינה במדינה יהודית או אפילו לייצר מרחבים חילוניים. לא ניתן להימלט מכפייה דתית והדתה, ואין דרך להשתחרר מהזרמים העכורים אליהם אנחנו חשופים בשנים האחרונות. הניסיון למצוא פתרון לנושאים אלו תחת הפרדיגמה הקיימת, ואפילו מתוך היהדות, לא רק נדון לכישלון אלא מעצים את הבעיה. הזהות היהודית שלנו היא הבעיה ולא הפתרון או הדרך אליו.
זו הסיבה שכדי לפתור את המצב הטרגי שבו מצויים כרגע החילונים הישראלים, עליהם, לפני הכל, להסיט הצידה את זהותם היהודית ולהתחיל בבניית זהות ישראלית-חילונית השואפת לערכים אוניברסליים. הכוונה היא לא לייצר נתק מוחלט מההיסטוריה היהודית, אלא להניחה בצד. אני מדבר על ניסיון אמיתי לייצר כאן זהות ואורח חיים ישראלי שבהם ליהדות יש תפקיד זניח ככל הניתן.
חברה פעם אמרה לי שאם לא הייתי מתרכז בנושא הזהות, שהוא הנושא הקשה ביותר לעיכול אצל חילונים, הייתי זוכה להצלחה רבה יותר. אכן, קל יותר לנסות לתקוף סימפטומים ולשים עליהם אגד מידבק, אך בעיניי זו מלאכה חסרת טעם. הבעיה נמצאת עמוק בשורש והיא, כאמור, הבחירה של הציונות שלא להתנתק מהמסורת היהודית אלא להתבסס עליה, תוך תקווה (קלושה) לחלן אותה ולנטרל את קשייה. אנחנו חיים עם הרעיון הזה מראשית הציונות, אם כי היום כבר ניתן להכריז בוודאות על כישלונו הצורב. רק שינוי כיוון חד יאפשר לנו לבנות כאן מחדש זהות לאומית חילונית ושוחרת שלום. ואז נוכל גם להפריד את הדת מהמדינה.
ד"ר רם פרומן הוא יו"ר הפורום החילוני ומחבר הספר "הדרך החילונית".
