רעיון ההפרדה המלאה בין דת למדינה כמו בצרפת או בארצות הברית קשה מאוד ליישום במדינת ישראל. אבל בצלאל כהן משוכנע שיש לנסח מחדש את כללי ההסדרה של נושאי דת ומדינה, ולדון באופן ביקורתי בהשפעות של האוטונומיה החרדית על המדינה והחברה הכללית
ההגדרה הרווחת, וכמדומני גם המוסכמת, של מדינת ישראל היא היותה מדינה "יהודית ודמוקרטית". כידוע, ישנם הבנות ופירושים שונים לגבי המושג "דמוקרטיה", אולם כאן אני מבקש להתעכב דווקא על משמעות המושג "יהודית".
להבנתי, ההגדרה המצמצמת של המדינה כיהודית מפרשת את המונח יהודי במובן הלאומי בלבד. כלומר, מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, בהתאם להגדרת ההסתדרות הציונית ולהצהרת בלפור בדבר הקמת "בית לאומי לעם היהודי". לעומת זאת, ההגדרה המרחיבה מפרשת את המונח יהודי בהיבט הדתי והתרבותי, ולפיו המדינה מתנהלת במידה רבה בהתאם לדת היהודית ולתרבות היהודית.
נראה כי ההבדלים בין חלקי החברה הישראלית על הציר השמרני־מודרני, או על הציר הדתי־ליברלי, מבטאים את ההבדלים גם ביחס לצירוף מדינה יהודית. ככל שמדובר בציבור יותר חילוני ויותר ליברלי, כך הפרשנות של המושג תהיה יותר מצמצמת, והמתח בין יהודית לדמוקרטית יהיה קטן יחסית. וככל שמדובר בציבור יותר דתי ויותר שמרני, כך גם הפרשנות של המושג תהיה מרחיבה, והמתח בין יהודית לדמוקרטית יהיה גדול יותר.
נוכחות היהדות במרחב הפרטי ובמרחב הציבורי
הדת היהודית נוכחת במדינת ישראל הרשמית באין־ספור נושאים, וכאן אנסה לתאר בקצרה את המרכזיים שבהם: שבת, כשרות, נישואין וגירושין, גיור, קבורה, חמץ, ברית מילה, היחס ללהט"בים, היחס ללא יהודים, היחס לערכאות אזרחיות, מעמד האישה, הפרדה מגדרית, הרבנות הראשית, רבנויות מקומיות, בתי דין רבניים, מועצות דתיות, הקצאת מבני דת, תקציבים לנושאי דת, חינוך דתי ועוד.
הרצון המשותף לציבור החילוני ולציבור החרדי
סוגיות בנושאי דת ומדינה העסיקו את מדינת ישראל מיום הקמתה ועד ימינו אנו, והן מן הסתם ימשיכו להעסיק אותנו עוד שנים רבות. הציבור החילוני בישראל מבקש לחיות את חייו כרצונו וכהבנתו, בלי הגבלות הנובעות משיקולים דתיים. הציבור הדתי והחרדי מבקש אף הוא לחיות את חייו בהתאם לאמונתו וערכיו, ללא כפייה מצד המדינה במקרים של התנגשות בין תפיסתו הדתית וההלכתית לערכים אזרחיים, דמוקרטיים ואוניברסליים. מובן שישנם גם ויכוחים רבים בכל הנוגע למרחב הציבורי, ובפרט במקומות המשותפים לציבורים שונים.
האוטונומיה החרדית
מעבר לסוגיות הנזכרות בענייני דת ומדינה והנוגעות לכלל אזרחי ישראל, הקהילה החרדית בישראל, במהלך השנים, הקימה לעצמה מעין אוטונומיה שבה נהוגים כללים שונים לחלוטין. האוטונומיה החרדית מתאפיינת בהסתגרות גאוגרפית, חינוכית, תרבותית, תקשורתית, פוליטית ועוד. למעשה, חלק ניכר מהקהילה החרדית חי בסוג של טריטוריה אחרת, שבה קיימים כללים אחרים בכל דבר ועניין. נראה שמדינת ישראל והחברה הישראלית אינן מודעות מספיק לנעשה באוטונומיה החרדית, ובמידה מסוימת נראה שהם מעדיפים לא לדעת ולא להתערב, בבחינת "רחוק מן העין, רחוק מן הלב", אולי גם מתוך מחשבה שמוטב שהחרדים יחיו בעולם משלהם ולא יפריעו לכלל החברה והמדינה.
דרוש: ניסוח של סטטוס קוו חדש
כאזרח ישראלי מחד וכחבר בקהילה החרדית מאידך, אני מוצא את עצמי נבוך מאוד בסוגיות הללו. אין לי עמדה ברורה בכל אחד מהנושאים הנזכרים לעיל, אבל אני סבור שעלינו לעסוק בדיון על הכללים לפני הירידה לפרטים.
באופן כללי, ההסדרה של ענייני דת ומדינה ויחסי דתיים־חילוניים בישראל, מבוססת על הסדר הסטטוס קוו טרם הקמת המדינה. בכל פעם שלצד מסוים נראה שפוגעים בזכותו לחיות את חייו על פי הבנתו אמונתו ורצונו, הוא נזעק על כך שפוגעים בסטטוס קוו. אני סבור שעלינו לנסח הסדר חדש ועדכני בסוגיות של דת ומדינה ויחסי חרדים־דתיים וחילוניים.
לשם כך, תחילה, אני מציע חלוקה קטגורית של נושאים:
- סוגיות בענייני דת ומדינה הנוגעות לכלל אזרחי המדינה באופן שווה – נושאים כדוגמת גיור, נישואין וגירושין, זכויות להט"ב – בסוגיות אלה החקיקה להבנתי צריכה להיות אחידה.
- סוגיות בענייני דת ומדינה שניתן להבחין בהם על בסיס גאוגרפי – נושאים כדוגמת שבת, כשרות, קבורה – יכולים להבנתי להתנהל באופנים שונים במרחבים גאוגרפיים שונים. בעניין זה צריכים לראות כיצד מתקבלות ההחלטות בכל מקום, וכיצד מנהלים את החיים המשותפים במרחב הגאוגרפי באופן מיטבי.
- הסדרה מחדש של הגופים הדתיים הרשמיים – הרבנות הראשית, המועצות הדתיות, הרבנויות המקומיות, גופי הכשרות וכיו"ב – באופן חדש ומתוקן.
- גבולות האוטונומיה החרדית: כמדומני, בעניין זה לא התקיים מעולם דיון והסדרה של הדברים, ואלה התפתחו בעיקר תוך העלמת עין של המדינה והרשויות השונות, הן ברמה הארצית והן ברמה המקומית. אני סבור שהמצב הנוכחי הוא בעייתי מאוד מבחינות רבות.
- הגדרת הגבולות של נושאי דת ומדינה.
נראה כי רבים וטובים כבר עסקו בשלוש הנקודות הראשונות. לדוגמה, אמנת גביזון־מדן שביקשה להסדיר את שתי הנקודות הראשונות: את רפורמת הכשרות שביקש לקדם מתן כהנא, לשעבר שר הדתות, ואת ההמלצות שפרסם רק לאחרונה הרב עידו פכטר בנוגע לרבנות הראשית ולרבנויות המקומיות. אני מבקש להתמקד בשתי הסוגיות האחרונות שהעליתי, מנקודת ראותי כאזרח המדינה, כחבר הקהילה החרדית וכמתבונן אכפתי ומודאג בסוגיות מרכזיות על סדר היום של החברה הישראלית.
הסדרה מחדש של גבולות האוטונומיה החרדית
מרבית הקהילה החרדית מתגוררת בריכוזים חרדיים מובהקים. ישנן ערים חרדיות כמו לדוגמה בני ברק, ביתר עילית ומודיעין עילית, וישנם יישובים חרדיים קטנים יחסית כמו קריית יערים, רכסים ועוד. אך גם בערים עם אוכלוסייה לא חרדית גדולה כמו ירושלים, אשדוד, בית שמש, פתח תקוה ועוד, החרדים מתגוררים בחלקם הגדול בשכונות חרדיות מובהקות.
החרדים מתחנכים במוסדות חינוך משלהם, מתפללים בבתי כנסת משלהם, קוראים עיתונות וספרות משלהם, צורכים כלי תקשורת משלהם, מפעילים ארגוני עזרה הדדית חסד ורווחה משלהם ולמעשה, במידה מסוימת, חיים ביקום המקביל לזה של כלל החברה הישראלית. זו האוטונומיה החרדית הכפופה למנהיגות הרבנית והציבורית החרדית, ונהוגים בה כללים אחרים לחלוטין.
האוטונומיה החרדית אינה סטטית. היא דינמית ומשתנה מזמן לזמן וממקום למקום, ובמידה רבה ניתן לטעון שהיא מיטיבה עם הפרט החרדי. היא מאפשרת לו לחיות את חייו באופן קהילתי ומאורגן, על פי השקפת עולמו וללא איומים חיצוניים, אבל ובמידה רבה היא גם מונעת ממנו דברים רבים ומפעילה כלפיו כפייה גלויה וסמויה. אנסה להמחיש זאת באמצעות שלוש דוגמאות.
- בריכוזים חרדיים רבים ישנה בנייה לא חוקית בהיקפים גדולים. אנשים רבים מרחיבים את דירותיהם ללא היתר – מפצלים דירות, מוסיפים חדרים, מרפסות וקומות – וללא האישורים המתאימים. בנייה זו מסכנת חיים ופוגעת באיכות חייהם וזכויותיהם של השכנים, אולם הפרט החרדי מנוע בדרך כלל מפנייה לרשויות הרלוונטיות. ואם יעשה כן, הוא מסתכן בנידוי חברתי.
- חרדים רבים מבקשים כיום לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך חדשים הכוללים לימודים כלליים (המכונים גם לימודי ליב"ה) באופן משמעותי יותר – לדוגמה, בתי ספר ממלכתיים־חרדיים וישיבות תיכוניות חרדיות – או בגיל מבוגר יותר למוסדות לימוד אקדמיים. אך הם נמנעים מלעשות זאת בשל החשש שמא בעקבות צעד זה ילדיהם האחרים יורחקו ממוסדות החינוך שהם לומדים בהם.
- בשנים האחרונות גוברת המודעות בתוך הקהילה החרדית לסוגיות של מוגנות, חשש מאלימות ופגיעות מיניות במשפחה, במוסדות החינוך או בקהילה, אולם עדיין במקרים רבים אנשים חרדים יחששו להתלונן לגורמי האכיפה פן יבולע להם.
נראה לי כי בתקופת הקורונה ובאסון מירון נוכחנו לראות כולנו את התוצאות הבעייתיות והמסוכנות של אותה אוטונומיה חרדית. הסירוב של חלקים גדולים בקהילה החרדית למלא אחר הוראות המדינה ביחס לסגירת בתי כנסת ומוסדות חינוך והימנעות מאירועים המוניים, התרחש בשל ההרגל החרדי לראות באזורים שלהם אקס טריטוריה שאינה כפופה לחוקי המדינה. גם מתחם קבר רשב"י במירון התנהל על פי כללים שונים לחלוטין מאלה המקובלים בשאר המדינה במקומות המקיימים אירועי התכנסות המוניים.
האם המדינה יכולה להמשיך לאפשר את האוטונומיה החרדית? האם אין צורך בדיאלוג בין רשויות המדינה והמנהיגות החרדית לטובת הסדרה של גבולות האוטונומיה החרדית ? אני סבור שיש צורך בעבודה מעמיקה של לימוד חקירה והסדרה של הנושא, והדבר נוגע בדיני נפשות.
להבנתי, הקהילה החרדית בחלקה הגדול חיה עדיין בתודעת שְטֵעטְל (עיירה באידיש). היא חיה בתודעת גלות ולא הפנימה את המשמעות של מדינה, אזרחות, חוק וסדר, דמוקרטיה וכיו"ב. זהו דבר שמחייב שינוי והוא צריך להיעשות בתבונה רבה.
קביעת גבולות גזרה חדשים לסוגיות של דת ומדינה
האם כל סוגיה שנויה במחלוקת בחברה הישראלית עם הציבור הדתי או עם הקהילה החרדית בישראל, היא סוגיה של דת ומדינה?
לדוגמה, נתייחס לסוגיות המרכזיות השנויות במחלוקת בין הקהילה החרדית לחברה הישראלית: לימודי ליב"ה במוסדות החינוך לבנים חרדיים, שיעורי התעסוקה הנמוכים של הגברים החרדיים, דחיית השירות לתלמידי ישיבות חרדים, שיעור נמוך של סטודנטים חרדיים באקדמיה. האם הללו סוגיות של דת ומדינה? בעיניים של החברה הישראלית אלו שאלות הנוגעות בכלכלה, בביטחון, בתקציבים ובסדרי עדיפויות. אולם בעיניים חרדיות, כל הסוגיות הללו הן עניין אמוני, דתי ותורני מובהק, וכל ניסיון של המדינה לכפות את עמדתה לגביהן הוא כפייה חילונית, ובוודאי אם נעשה באמצעות החלטה של בג"ץ או כל ערכאה אחרת.
בשנתיים האחרונות, החברה הישראלית מוצאת עצמה בעיצומם של ויכוחים נוקבים סביב הרפורמה במערכת המשפט, ולאחרונה סביב העסקה לשחרור החטופים והפסקת הלחימה. נשאלת השאלה האם אלה סוגיות של דת ומדינה? נדמה לי כי בעיני הציבור החילוני הליברלי מדובר בסוגיות אזרחיות מובהקות, שאינן נוגעות כלל לדת ומדינה. אולם בקרב הימין הדתי, אנו שומעים רבים הטוענים בעד הרפורמה, בעד חיזוק האחיזה ביהודה ושומרון ונגד הפסקת הלחימה תוך שימוש בנימוקים תורניים ויהודיים. בעיניי, זהו מסגור בעייתי מאוד של הסוגיות הללו, המקשה על דיון ענייני והשגת הסכמות ופשרות.
הצגתי דוגמאות אלה ולו רק כדי להמחיש שעבודה רבה עוד לפנינו בניסיון לתחום את גבולות הדיון בשאלות של דת ומדינה.
השורה התחתונה
להבנתי, במדינת ישראל בת ימינו, קשה עד בלתי אפשרי לחשוב על הפרדה מלאה של דת ומדינה כדוגמת צרפת או ארצות הברית. חלק ניכר מאזרחי ישראל מזדהה באופן מובהק עם הגדרת המדינה כמדינה יהודית, ועם מחויבותה להנכיח את הדת היהודית באופן משמעותי במגוון רחב של דרכים.
אני סבור שיש לנסח מחדש את כללי ההסדרה של ענייני דת ומדינה, מפני שכיום מסמך הסטטוס קוו כבר כמעט אינו רלוונטי. ואולם, עוד לפני ההסכמה על הכללים ומאוחר יותר על הפרטים, אני מציע לסווג את הסוגיות הרבות השנויות במחלוקת לפי קטגוריות שונות, ולהגדיר את גבולות הגזרה.
באופן אישי, אני מבקש להסב את תשומת הלב של כלל החברה הישראלית לאוטונומיה החרדית שהתפתחה בישראל, ללא שום דיון או הסדרה של הנושא. בעיניי, זו אחת הסוגיות החשובות ביותר ביחסי חרדים ומדינה, וההתעלמות ממנה עלולה לעלות לכולנו ביוקר.
הרב בצלאל כהן הוא איש חינוך ויזם חברתי חרדי הפועל להקמת ישיבת הסדר חרדית ומכון חרדי לדמוקרטיה.
