המתנחלים בשטחים הכבושים דומים במידה רבה לא רק לצלבנים המדיאבליים, אלא הם הולכים ומגשימים את ההשקפה הכנענית. שינוי סדר העדיפויות של הציונות הדתית מ"תורה, עם, ארץ" ל"ארץ, עם, תורה" מעיד כי המקום הפיזי בא אצלם במקומו של "המקום" המטפיזי. ולא רק זאת – לפי פרופ' דוד אוחנה, גם הפוסט־ציונים מעדיפים מרחב גאוגרפי משותף בין ישראלים לפלסטינים, ובכך הם מעניקים לגיטימציה להתנחלויות בלב המרחב הפלסטיני
שונים ונפרדים הם דרכי ההיסטוריון והמסאי. ההיסטוריון אמון על מקורות ראשונים המצויים בדרך כלל בארכיון, ומתוכם הוא מרכיב תמונה המתמקדת בסיטואציה היסטורית ייחודית. לדידו, מרחק הזמן הוא תנאי הכרחי למבט מפוכח וביקורתי, ועמדת החוקר הקפדן והמרוחק היא נר לרגליו. בעוד המסאי כותב בעין הסערה ואיננו מחויב לאמת "אובייקטיבית", אלא לאמיתותיו שלו בלבד. הוא איננו שר ההיסטוריה, אלא מטיף בשער המנסה לשכנע את קוראיו בצדקת טיעוניו, מאיר היבט שהודחק ולא הושם לב אליו, מכוון את הקורא למסקנה שהוא מעוניין בה, מספק תובנה ולצדה סיפור בתקווה להסיט את הקורא לצידו. המסאי הוא אוֹרָטוֹר, דרשן הממיר את המיקרופון בעט או בצג המחשב, נואם כיכרות מתוסכל המסתפק בקוראים נסתרים, עוסק בפוליטיקה (הנתפסת בעיניו כנאצלת) אך איננו מוכן להודות בכך.
אם ההיסטוריון אמור לחקור בלא משוא פנים את התופעה הצלבנית, למשל, המסאי רשאי ויש אומרים אף חייב, להביע את דעתו בנוגע לאספקטים הקולוניאליסטים שלה. מסאי איננו מחויב להישאר בעמדת המבקר בלבד, זה המצביע על פגם, על חסר או על טעות. מסאות היא רק אחת מדרכי הביטוי של האינטלקטואל. יש מבקרים חברתיים דעתניים שאינם מסתפקים בביקורת על היש ומציעים חלופות רעיוניות, מצביעים על פתרונות אפשריים, מכוונים אל הראוי או מתריעים על המצב הקיים, בעורכם אנלוגיה עם העבר.
העיוות הדתי־לאומני של הציונות המדינית
בעקבות מלחמת ששת הימים הפכו מרחבי הגדה המערבית המאוכלסים בתושבים פלסטינים לשטחי התנחלות קולוניאליסטיים יהודיים: ישראל, כמדינת שילוח, מיישבת ישראלים מעבר לקו הירוק ושולחת מתיישבים להקים קולוניות מחוץ לשטחה הריבוני. אנשי גוש אמונים במחצית שנות ה־70 הפכו חיל חלוץ של ההתיישבות הקולוניאליסטית בליבם של אזורים פלסטיניים, כפי שהצלבנים האירופאים במחצית ימי הביניים הקימו נחלות בלבנט. אין זו תופעה פוליטית חולפת, אלא נקודת מפנה המשנה כליל את כוונות ההוגים הציונים והמתיישבים הראשונים, שהרי היגיון הקמתה של מדינת ישראל עוות לחלוטין.
הרציונל הציוני שעמד מאחורי הקמת מדינת ישראל היה זה: אחרים ("הגויים") לא ישלטו על יהודים ויהודים לא ישלטו על אחרים. עתה מתחוללת מוטציה גנטית בגוף הישראלי, וגן מסוכן משתולל בו: העובדה שיותר מחצי מיליון ישראלים מתגוררים מחוץ לגבולות המוכרים של ישראל, הופכת את התחזית האומרת כי גבולות מדינת ישראל ישתרעו מהים ועד הירדן, לקרובה מאי־פעם להתגשם.
בהקמתה של מדינת ישראל לא דבק החטא הקדמון "הצלבני". הישראלים הראשונים לא התנצלו על קיומם הלאומי, אלא ראו בו מימוש היסטורי של זכות אוניברסלית המעוגנת בהכרה בין־לאומית. האנלוגיה הציונית־צלבנית שעשו הוגים ומדינאים הוכיחה,לרוב, כי המתיישבים היהודים ("החלוצים") לא נשלחו על ידי ארצות מוצאם. מניעיהם היו בניית אדם חופשי השולט בגורלו, שב למולדתו ההיסטורית, מואס ברדיפות אנטישמיות וחושק להידמות לשכניו משכבר הריבונים איש איש בארצו.
הם רחקו מתבנית נוף דתם והיו לאומיים בתודעתם המודרנית. לא הסתגרו בהר ובמבצר אלא אופיינו כחברה ים־תיכונית תוססת, פיתחו התיישבות מדע וטכנולוגיה, ייצבו (במלחמת שחרור עקובה מדם שהסתיימה בבריחה ובגירוש של מרבית הפלסטינים הילידים) רוב מוחלט באוכלוסיית הארץ, גיבשו זהות עצמאית, תרבות לאומית ושפה עברית (במהלך 200 שנות ההתיישבות הפרנקית בלבנט חדרו 30 מילים ערביות בלבד ללטינית של הקולוניאליסטים), ובמהלך קונפליקט צבאי מתמשך הצליחו לקיים משטר דמוקרטי יציב שהעניק זכויות אזרח (במשורה וביד קפוצה) גם למיעוט הלאומי החי בקרבו, מלבד בשנים שבהן שלט הממשל הצבאי, שנים ראשונות של מדינה שאך זה נולדה, והיא חסרת ביטחון וביטחון עצמי נוכח שכנותיה שאינן מכירות בלגיטימיות של קיומה.
הדמיון בין המתנחלים ובין הצלבנים
אנלוגיה טובה היא זו המעלה שאלות ומעוררת דיון, ו"האנלוגיה הצלבנית־הציונית" מעניקה פריזמה שדרכה ניתן לבחון גם את ההבדלים בין התנועה הציונית לתנועת ההתנחלות. ואכן ניתן להיווכח כי בניגוד לציונות, המתנחלים האידאולוגים דומים לצלבנים מהרבה בחינות. בראש ובראשונה, שתי התנועות העמידו במרכז הפרויקט שלהם את הפרימט הדתי. התאולוגיה קדמה להשקפתם הלאומית, ושילובן יצר תאולוגיה פוליטית שיעדיה הדתיים והקולוניאליסטיים הושגו באמצעים פוליטיים.
הצלבנים הראשונים נענו לקריאה "זה רצון האלוהים" של האפיפיור אורבן השני, שהושמעה במועצת קלרמון ב־1095, לשחרור הקבר הקדוש בירושלים מידי הכופרים המוסלמים שהשתלטו עליו. וגם המתנחלים נעתרו לרבם, צבי יהודה קוק (הרצי"ה), שביכה ב'מרכז הרב', ביום העצמאות ב־1967, את אובדנן של נחלות הקדומים (שגם עליהם השתלטו מוסלמים).
המתנחלים אצו־רצו כעבור שלושה שבועות להשיב עטרה ליושנה, והחלו ליישב את שטחי הארץ הגדולה, כמו הצלבנים בהר ובמבצר, מסוגרים ומבודלים מהילידים. חנן פורת, שנכח בעת נאומו של הרצי"ה קוק, חיבר חול וקדושה באומרו כי "אפשר שעוד יישמע שיר המהלך הגדול בו מוביל ריבון העולמים את כולנו בדרך העולה הביתה: עם ישראל כולו לארץ ישראל כולה ובמוקדה ירושלים שלנו – מקדש מלך עיר מלוכה."
גם אורבן העלה את ירושלים לדרגת מה שכינה "טבור העולם", בטענו כי העיר החשובה ביותר לקתולים נשדדת ויש לשלוח אליה אבירים. מסד תאולוגי כזה נעדר בקרב מייסדי הציונות, המתיישבים הראשונים בפלשתינה (א"י) והישראלים עד 1967. התנועה הציונית והישראליות הראשונה היו חילוניות בעיקרן, ואף הזרמים הדתיים השוליים קיבלו את הנחת היסוד כי יש להפריד בין קודש לחול, וכי הפרויקט הציוני נעדר יסוד טרנסצנדנטי.
הרעיון המשיחי המשותף לצלבנים ולמתנחלים
בפרימט הדתי אצל הצלבנים והמתנחלים בלט היסוד המשיחי. בנאומו המכונן בקלרמון טען האפיפיור כי המלחמה על ארץ הקודש המבוזה והמחוללת היא מלחמתם של כל הנוצרים: "יהיו נא עתה חיילי המשיח מי אשר עד כה היו שודדים". ברעיון ימות המשיח בתורת אחרית הימים הנוצרית, האנטי־כריסטוס נכנע לבסוף על ידי המשיח ששב לכונן את מלכות שדי עלי אדמות. אורבן, שביקר את מלחמות האצילים המרחיקים נדוד, קרא להם להילחם למען המשיח, שהרי הפרנקים הם "העם הנבחר והאהוב על האל".
אומנם היה יסוד משיחי בציונות, ואולם, בדומה לנביאי התנועות הלאומיות האירופיות (ג'וזפה מציני באיטליה, ז'ול מישלה בצרפת, לאיוש קושוט בהונגריה ואדם מיצקביץ' בפולין), בלט אצל מנהיגיה, מהרצל ועד בן־גוריון, הממד האוניברסלי שאליו נוספו יסודות חילוניים ופרגמטיים. ואילו המתנחלים האידאולוגיים קיבלו את השראתם מהדיאלקטיקה ששרטט הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), שבה הקדוש ברוך הוא הביא את הלאומיות כדי לשמור על הדת, והעניק את התורה לאומה נבחרת. בתפיסתו אף בולטת התזה של האנטי־כריסטוס: הפירוש המשיחי הדתי של מדינת ישראל מעניק משמעות לשואה, שהרי כעומק הנפילה השטנית כן גודל הישועה המשיחית.
ב"משיחיות הדטרמיניסטית" של גוש אמונים חלה רדיקליזציה, שבאה לידי ביטוי במעבר מ"הכרחיות היסטורית" נוסח הראי"ה קוק לאקטיביזציה של ההיסטוריה נוסח בנו הרצי"ה קוק. דחיקת הקץ התבטאה בכיבוש ארץ ישראל כולה והתנחלות בה. הקצנה זו חשפה מעבר מן הממד האוניברסלי, המטפיזי־קוסמי, של המשיחיות אל הממד הפרטיקולרי, הלאומי־ישראלי. ממד שעבר הדתה בדמותו של אוונגרד מתנחלי.
גישתו האידאולוגית־משיחית של חיל החלוץ סללה את הדרך לשיקולים פרקטיים של מתיישבים לא אידאולוגיים, כדוגמת יישובי 'חמש דקות מכפר סבא' או ערי החרדים הזולות. מחקרו של הגאוגרף ההיסטורי רוני אלנבלום הראה כי רבים מבין המהגרים המדיאבליים, שהגיעו בעקבות הגל הראשון של הלוחמים והחלוצים הדתיים ("הצלבנים"), לא באו ללבנט למות בשם האלוהים, אלא לרכוש פיסת קרקע זולה. בשלב השני, לאחר השלב התאולוגי וההרואי, דחפם של המתיישבים הפרנקים היה אישי, תועלתני, שנועד לשפר את רמת החיים ואיכות החיים של אירופאים פשוטים.
הפיכת המתנחלים לכנענים החדשים
בהקמתה של מדינת ישראל לא התקיימה התרסה כנענית. הציונות, המסד הרעיוני של המדינה, לא ביקשה לרומם את המקום הפיזי מעל האדם הקונקרטי, ולקבוע כי רק המקום הילידי, האוטוכטוני, ההיסטורי, מגדיר את הזהות הלאומית העברית. בניגוד לאסכולה הכנענית מבית מדרשו של יונתן רטוש, הציונים דיברו על הקמת מולדת ליהודים בארץ ישראל ועל זיקה בין היהודים שמעבר לים למולדת ההיסטורית, ואולם הם לא הטיפו לשוב לגבולות האבות או לעֵברֵת את כל המרחב.
לא פלא שהרצי"ה קוק ואהרן אמיר שיתפו פעולה בניסיון להקים מחדש את הקבוצה הכנענית. הציונים לא התנו את עלייתם ארצה בהתיישבות בשכם או בחברון, נהפוך הוא, התרכזותם ביישובים בשפלת החוף מעידה על התרחקותם מההר, מהגדה ומהבקעה. הם הסתפקו בחלקה של ארץ ישראל, והבינו כי שליטה על כל המולדת ההיסטורית תחייב משטר גזעני ולא דמוקרטי, ולכן העדיפו ריאל־פוליטיק על פני תאולוגיה פוליטית.
המתנחלים הפכו באופן אירוני ובמהלך דיאלקטי לכנענים חדשים, עברים־ילידים חובשי כיפה. על תופעה זו כבר הצביעו בעבר הוגים דתיים ליברליים, שטענו כי קידוש האדמה של המתנחלים והעדפתם את ארץ ישראל על פני תורת ישראל מעידים על כנעניותם. גוש אמונים העלה את המקום לדרגת קדושה, את ההתנחלות למיתוס, ואת השיבה לארץ האבות לעיקר העיקרים.
מקרים אחדים אכן מעידים על סדר עדיפותם: בעת הוויכוח על מיקום ההתנחלות אלון מורה (קדומים) ניתנה הוראה למתנחלים הפעילים לנסוע בשבת לחוותו של אריק שרון; לפני דיון בבג"ץ, שנועד ביום ראשון לדון במעמד הבתים חדשים בעופרה, הורה רב ההתנחלות עופרה אבי גיסר על האצת העבודה בשבת בידי מוסלמים, בבחינת "גוי של שבת"; ערוץ המתנחלים קרא למאזיניו לנסוע בשבת להפגנה נגד רבין בירושלים. בצומתי מחלוקת רבים הועדפה הארץ על פני השבת.
בתבנית המשיחית שהציע גוש אמונים קיבל המקום הארצי, הכנעני, מעמד מועדף, עד כדי כך שניתן לכנות את השקפתם "משיחיות כנענית". ההיסטוריון יהושע אריאלי הצביע על המגמה שבה מצוות הגאולה של ארץ ישראל תפסה את מקומה של מצוות גאולת העם, והזהיר מפני המשיחיות הטריטוריאלית של התנועה למען ארץ ישראל השלמה. כבר ב־1968 חשש ישעיהו ליבוביץ ש"המדינה לא תהיה יהודית אלא כנענית", וגרשם שלום הכריז כי "במדינת כנען אני לא מעוניין…מה יעשו הכנענים, והערבים אינם אינדיאנים."
תנועת ההתנחלות: בין צלבנות לכנעניות
המתנחלים בשטחים הכבושים דומים במידה רבה לא רק לצלבנים המדיאבליים, אלא הם הולכים ומגשימים את ההשקפה הכנענית. שינוי סדר העדיפויות של הציונות הדתית מ"תורה, עם, ארץ" ל"ארץ, עם, תורה" מעיד כי המקום הפיזי בא אצלם במקומו של "המקום" המטפיזי. גם הפוסט־ציונים – החותרים למדינה אזרחית מתל אביב ועד לגבול הנוכחי של מדינת ירדן, ממטולה ועד בית לחם, מדינה שבה לא תודגש הלאומיות היהודית – מעדיפים מרחב גאוגרפי משותף בין ישראלים לפלסטינים. בכך הם מעניקים שי חינם למתנחלים ולגיטימיות לקולוניות היהודיות שבלב המרחב הפלסטיני.
עצם ההכרה בעובדת הארץ הגדולה מעצימה את אקט ההתנחלות. ראשוניות המקום הפכה אפוא תכלית משותפת לנאו־כנענים ימניים ודתיים כמו גם לנאו־כנענים שמאליים וחילוניים. שני זרמים אלה, המנוגדים אך לכאורה, חותרים לישראל גדולה, "צלבנית" ו"כנענית", העומדת בסתירה מוחלטת לכוונות היסוד של הישראלים הראשונים. הימין המתנחלי מכאן והשמאל הרדיקלי מכאן רואים בציונות מיקח טעות: הראשונים – על שוויתרה על שלמות הארץ, והאחרונים – על שגירשה את הילידים הפלסטינים. לפיכך, הארץ האחת הגדולה מוצעת על ידי שני הצדדים כתיקון לטעות ההיסטורית שחוללו המייסדים.
חיל החלוץ הגוש אמוני, שנשא ברמה תאולוגיה פוליטית משיחית, לא הסתגר בדלת אמות של המחנה הדתי, אלא הוביל מדינה שלמה למהלך דרמטי וגורלי ביותר בתולדותיה. מדינת ישראל, שהצליחה לקיים פחות או יותר דמוקרטיה ליברלית וקהילה יהודית חופשית, ולתמרן במגבלות אזרחיות (שלא תמיד עמדה בהם) בהתנהלותה עם מיעוט לאומי ערבי, המהווה כחמישית מאוכלוסייתה, עושה עתה את דרכה להיות מדינה אחת המכילה שני לאומים ניצים, שלא ידעו יום אחד של שקט במאה השנים האחרונות.
שוחרי הטוב בינינו גורסים כי הפתרון הוא לכונן מדינה אזרחית משותפת, ואולם בתמימותם הפוליטית מתעלמים הם מהימין הפוליטי הישראלי ומהמתנחלים האידאולוגיים, שלעולם לא יסכימו להעניק אזרחות שווה ל־4.6 מיליון פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. הכלת פלסטינים אלה במעמד אזרחי נחות תכונן הלכה למעשה ובוודאות מדינת אפרטהייד יהודית.
קיקרו הגדיר יפה את תפקידו של ההיסטוריון כמוסר עדות מהימנה (testis temporum, lux veritatis, עדות הזמנים, אור האמת) של הימים ההם בשביל הימים הבאים. חקר ההיסטוריה עבר כברת דרך מאז יומרתו של לאופולד פון ראנקה, שהתבטאה ביומרתו של ההיסטוריון לתאר את קורות הזמן כפי שהיו בעליל, ועד אקלים הדעות הספקני הנוכחי המסתפק בהצגת נרטיבים שונים, זוויות מופרטות של המציאות.
לצד ההיסטוריון ניצב האינטלקטואל־מסאי החוצב את מסותיו מסלע קיומו שלו, נוטל את חומרי חייו מיגון ההווה. מסותיו אינן מבקשות לזכות בתהילת הנצח. הן דורשות להיות נוכחות בהווה. אולי תהיה הזהרתי כאן על צלבניותם וכנעניותם של הישראלים קריאת אזעקה, וגם מטלית לחה על פצעינו המדממים.
דוד אוחנה הוא פרופסור אמריטוס במסלול ללימודי מדינת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון.
