מתחילת המלחמה נגד חמאס בעזה, ממשלות ארצות הברית וישראל הסכימו על מטרותיה: מיטוט השליטה הצבאית והאזרחית של חמאס ברצועה, החזרת בני הערובה הישראלים, שהחמאס חטף במהלך הטבח ביישובי העוטף, פירוז עזה ויצירת מצב בטחוני שלא יסכן יותר את הישובים ויאפשר לתושביהם לחזור לבתיהם. הם גם הסכימו על מה שלא ייעשה "ביום שאחרי" המלחמה: חמאס לא ישלוט בעזה אבל גם לא כיבוש ישראלי. אך במשך הזמן היה צורך להגיד לא רק "מה לא" אלא "מה כן", כלומר איזה ממשל יחליף את חמאס ובאילו תנאים. בעניין זה התגלו מחלוקות על עצם העניין וגם על העיתוי לפתח וליישם אותו. המחלוקות התעצמו כשהתברר שנתניהו בולם את הדיון והתיאום על היום שאחרי כדי לשמור על הקואליציה שלו, שמורכבת גם מגורמים קיצוניים אידאולוגיים, שהחזון שלהם סותר לחלוטין את זה של ארצות הברית.
עיתוי
ממשל הנשיא ג'ו ביידן חושב שהיו טעמים לדון בהסדרים של היום שאחרי כבר במהלך השלבים הראשונים של המלחמה. לדעתו, הם דרושים להנחיית השלבים הבאים בפעילות הצבאית, כפי שגם מערכת הביטחון הישראלית גורסת. שנית, הם יערערו על יכולתו של חמאס לשרוד ולשמר את שלטונו ברצועה. בהיעדר חלופה, הוא מנהל את חיי היום יום באזורים בדרום שאליהם הגיעו מפונים מצפון ומרכז הרצועה, כולל הסיוע ההומניטרי, ואפילו החל לשקם את שליטתו האזרחית בשטחים שבהם צה"ל דילל את כוחותיו. שלישית, הסדרים נדרשים להבטיח הן לגיטימציה בין לאומית והן פנימית בתוך ארצות הברית להמשך המערכה הצבאית לחיסול שלטון חמאס.
לא רק שנתניהו לא ענה להפצרות האמריקאיות לעצב ביחד את היום שאחרי, הוא אפילו סירב לקיים דיון בממשלה על הסוגיה. נתניהו הסביר שמוקדם מדי וכי קודם כול יש למגר את החמאס. ממשל ביידן חושב שזה תירוץ ושהסיבה העיקרית לכך היא רצונו של נתניהו לשמר את הקואליציה הקיצונית שלו עם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', שהם דווקא מציגים חזון ימני מפורט ליום שאחרי כולל כיבוש הרצועה, הגירה מרצון של תושביה והחזרת היישובים הישראלים. פעמיים נקבע דיון על הנושא בקבינט המלחמה המורחב אבל הוא התפתח, במכוון או שלא, לעימות בין שרים לבין שר הביטחון ומפקדי צה"ל. התוצאה הייתה שלא דנו בעמדה הרשמית של ישראל.
כנס שהתקיים בסוף ינואר 2024 על החזון הימני בירושלים, בהשתתפות שרים וחברי כנסת של הליכוד והקואליציה, חיזק את הרושם שנתניהו שבוי בידי הקיצונים בממשלתו. אומנם הוא שלל את החזון שלהם, אבל לא עשה דבר כדי למנוע מאנשי הליכוד להשתתף בכנס. נתניהו התגרה בביידן באומרו שהוא היחיד שיכול להגיד "לא" לנשיא ארצות הברית ולמנוע הקמת מדינה פלסטינית. זו נראית הסיסמה העיקרית שהוא מכין למערכת הבחירות הבאה שלו. הבית הלבן נחרד מההתפתחויות האלה והדליף שהוא עובד על תוכנית לממשל חדש בעזה "אחרי נתניהו". ממשל ביידן מניח שבקרוב יהיו בחירות בארץ ושנתניהו לא יוכל לשרוד אותן.
תוכניות ביידן
בהיעדר מענה מצד ישראל, ממשל ביידן החל להציג ולבחון רעיונות משלו. הוא פיתח שתי חלופות, מצומצמת ורחבה. במרכז שתיהן מצוי אופק מדיני של הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. החלופה הראשונה מתמקדת בשלטון פלסטיני חלופי בעזה, ואילו השנייה בשלום ערבי־ישראלי כולל. המצומצמת מציעה אינטגרציה מחדש של עזה ויהודה ושומרון (יו"ש), רפורמות משמעותיות ברשות הפלסטינית שיאפשרו לה לחזור לשלוט בעזה וחידוש המשא ומתן למציאת פתרון קבע לסכסוך שיתבסס על העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים". מאחר ששיקום עזה יחייב השקעות כספיות אדירות לאורך שנים, שיוכלו לבוא רק ממדינות ערב העשירות, החלופה השנייה מציעה ניצול היום שאחרי להרחבת ולהעמקת "הסכמי אברהם" והסכמי השלום הקיימים עם מצרים וירדן על ידי צירוף מדינות מהמפרץ, בעיקר סעודיה. לפי התוכנית האמריקאית, מדינות אלה יהיו מעורבות בפיקוח על הנעשה ברצועה ויהיו אחראיות למניעת חידוש כוחם של החמאס והג'יהאד האסלאמי.
החלופה הרחבה מבוססת על "מודל השלום הישראלי המצרי". במלחמת יום הכיפורים, מצרים וסוריה הפתיעו את ישראל, גרמו לאבדות קשות, לתלות בסיוע הצבאי האמריקאי, לשינוי מהפכני בממשלה ולחשיבה אסטרטגית חדשה. ההנחה היא שהטבח בעוטף, המלחמה המתמשכת בחמאס בעזה ובחיזבאללה בלבנון, והתלות הצבאית המוחלטת בארצות הברית, יגרמו לתהליך דומה. זו היא חשיבה פשטנית שמתעלמת מהבדלים גדולים בין שני המצבים, בעיקר מהעובדה הגיאוגרפית שסיני הוא אזור חיץ רחב בין שתי המדינות ושמדינה פלסטינית ביו"ש קרובה למרכזי הערים בישראל. נשיא מצרים, אנואר סאדאת, יזם את מלחמת יום הכיפורים כדי להניע תהליך מדיני ולחם בצה"ל במדבר, בעוד שחמאס שולל כל הסדר עם ישראל, שואף להשמידה, ערך טבח נורא באזרחיה ודובריו הבטיחו שיחזרו על טבח כזה גם בעתיד. סקרי דעת קהל הראו שרוב מוחלט בקרב הפלסטינים בעזה וביו"ש תומך בחמאס ומשבח את הטבח של ה־7 באוקטובר.
ניתן היה לחשוב שבסוגיות הביטחוניות של היום שאחרי תהיה הסכמה רחבה בין ארצות הברית לישראל. אבל לא כך הם פני הדברים. כדי למנוע חזרה על הטבח של ה־7 באוקטובר, ישראל דורשת גישה חופשית לצה"ל בכל זמן ולכל מקום ברצועה, כמו זו שקיימת לגבי שטח C ביו"ש, והקמת רצועת ביטחון בתוך עזה לאורך הגבול עם ישראל ברוחב של קילומטר לפחות. ממשל ביידן הסתייג מהדרישות האלה. הוא חושב שגישה ביטחונית חופשית תקשה מאד על הממשל החלופי בעזה לזכות בלגיטימיות מצד התושבים, ושרצועת הביטחון תהפוך דה פקטו לשטח מסופח לישראל. בנוסף לכך, בעידן של ממשל "שואף שלום", לא יהיה צורך בסידורים כאלה. זו גישה בעייתית כי היא אינה מבחינה בין טווח ביניים שבו הממשל החלופי יצטרך להוכיח את עצמו כרודף שלום, ובין הטווח הרחוק יותר שבו אם כך יקרה, לא יהיה צורך בסידורי ביטחון כאלה.
מדיניות נתניהו
נתניהו שלל מכל וכל הן את החזרת הרשות הפלסטינית לעזה והן את חזון המדינה הפלסטינית. הוא אמר שהרשות לא שונה משמעותית מהחמאס במטרות הסופיות של חיסול ישראל. כלפי חוץ היא מציגה חזות של התנגדות לטרור, אבל בה בעת היא משלמת משכורות למשפחות של טרוריסטים על פי מספר הישראלים שהם רצחו. אנשי נתניהו הפיצו אופציה של מנהיגות מקומית, ועדות עירוניות וכפריות שינהלו את החיים האזרחיים ברצועה. הממשלה לא דנה כלל ברעיון הזה והוא נראה מופרך כמו זה של "אגודות הכפרים", שבשנות השבעים המאוחרות קמו ביו"ש והיו אמורות להחליף את אש"פ.
מצד שני, היו גם התייחסויות אחרות של ישראל לרשות. למשל, ב־18 בדצמבר 2023, ראש המועצה לביטחון לאומי, צחי הנגבי, פרסם מאמר בעיתון הסעודי "אילאף" ובו טען: "ישראל מודעת לרצון של הקהילה הבינלאומית לשלב את הרשות הפלסטינית ברצועת עזה ביום שאחרי מיטוט חמאס. אנחנו מבהירים כי כדי שזה יקרה הרשות תצטרך לעבור רפורמה יסודית." הבחירה בעיתון הסעודי לא הייתה מקרית ומתחברת לחלופה הרחבה של ארצות הברית. ב־18 בינואר 2024 חזר נתניהו על התנגדותו העזה למדינה פלסטינית ולמחרת שוחח בטלפון עם ביידן. בתשובה לשאלת עיתונאי אמר ביידן שנתניהו לא שלל מדינה פלסטינית "ושיש עדיין סיכוי להשיג הסכמה בעניין זה."
מכל החלופות שהוצעו לעזה ביום שאחרי, החזרת הרשות הפלסטינית נראית הרע במיעוטו. ישראל הייתה צריכה לשתף פעולה עם ארצות הברית ולנסח מענה במושגים חיוביים, "כן, אבל". כן להחזרת הרשות אבל בתנאי שהיא תשתנה ותעמוד בתנאים מסוימים. אלו יכולים לכלול הקמת רצועת ביטחון בין עזה לישראל, איסור על פעילות של חמאס וג'יהאד, פירוק סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין (אונר”א), שינויים יסודיים בתוכניות הלימודים בבתי הספר ובכלי התקשורת, הפסקת תשלום משכורות למשפחות של מחבלים ובקרה חיצונית על תקציבים ותנועות של כספים. זו היא גישה של ניצחון בכל מקרה (win-win) כי אם הרשות תקבל אפילו חלק מהתנאים האלה, היא כבר לא תהיה מה שהייתה. ואם היא תדחה אותם, כפי עשתה עד עתה, זו תהיה כבר בעיה של ממשל ביידן ובנות הברית הערביות של ארצות הברית. לגבי עקרון שתי המדינות: במקום שלילה מוחלטת, ישראל הייתה יכולה להצהיר שזה חזון יפה לאחרית הימים, ושקודם עזה תוכיח שהיא השתנתה לגמרי ושפניה לשלום.
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2024
על מדיניות ביידן משפיעים גם לחצי הבחירות לנשיאות ארצות הברית שיתקיימו בנובמבר 2024. טראמפ נראה כמועמד ודאי להיות מועמד הרפובליקנים לנשיאות ומוביל בכל הסקרים הארציים ובאלה של "המדינות המתנדנדות" שמכריעות את התוצאה. הציבור אינו מרוצה מתפקוד ביידן ומעניק לו ציונים נמוכים, והוא חשוף ללחצים של שלוש קבוצות במפלגה הדמוקרטית – הפרוגרסיביים, המוסלמים והצעירים – שאומרים שלא יצביעו עבורו אם לא יפסיק את תמיכתו בישראל. הדחייה הקטגורית של החזרת הרשות והקמת מדינה פלסטינית כיעד מדיני רחוק טווח, נגע בעצבים רגישים של המפלגה הדמוקרטית. האגף הפרוגרסיבי במפלגה, שחלקו אנטישמי וחלקו עוין את ישראל מסיבות אידיאולוגיות, לוחץ על ביידן להתנות את המשך הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל בנכונות הממשלה לקבל עקרונית את פתרון שתי המדינות.
הפרוגרסיביים מנצלים תקנה שיזם הסנטור פטריק ליהי, האוסרת על מכירות נשק וסיוע צבאי לממשלות שמואשמות בהפרת חמורות של זכויות אדם. אחרי שנתניהו שלל מדינה פלסטינית, מספר הסנטורים שדורשים התניית הסיוע הצבאי לישראל עלה מ־12 ל־18. גם 15 צירים יהודיים בבית הנבחרים ביקרו את נתניהו בחריפות והצהירו "אנחנו מתנגדים בחריפות לראש הממשלה. פתרון שתי המדינות זו הדרך קדימה." בלי אישור הקונגרס הנשיא אינו יכול לשלוח נשק לישראל. פעמיים הוא עקף את הקונגרס בטענה שמדובר בסיוע חרום. הוא לא יוכל להמשיך בשיטה הזאת, והתגברות הביקורת על מדיניות נתניהו בוושינגטון מסכנת את המשך הסיוע הצבאי לישראל.
יותר ויותר נראה לאמריקאים שלקראת היום שאחרי, נתניהו דואג יותר לשימור הקואליציה שלו מאשר לאינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל. בינואר 2024, שר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, הגיע לירושלים, אחרי ביקורים בסעודיה, קטאר ובחריין, והציג לקבינט המלחמה את המתווה האמריקאי להסכם כולל של הסכסוך הערבי ישראלי שמקובל עליהן. הוא נתקל בביקורת ובהסתייגויות, בעיקר של הגורמים הקיצוניים בקואליציה. גורם בפמלייתו אמר לרשת סי־אן־אן שנתניהו יצטרך לבחור בין הקואליציה עם בן גביר וסמוטריץ' לבין כזו שמתאימה לאינטרסים האמריקאיים. המלחמה בחמאס ובחיזבאללה הגיעה לצומת הכרעות, וחיוני היה לצמצם מחלוקות עם ארצות הברית ולהגיע איתה להסכמות אסטרטגיות. לדעת ממשל ביידן, ייתכן מאד שממשלת נתניהו לא מסוגלת להגיע להסכמות כאלה.
בעמדות של ארצות הברית כלפי היום שאחרי יש סתירות ובעיות מהותיות שמעוררות ספקות לגבי לקחים שהיא הייתה צריכה להסיק וליישם בתוכניות שלה. הלחץ האמריקאי על ישראל לאפשר קיום בחירות בשטחים ב־2006, גרם לניצחון חמאס. ממשל ביידן מסכים שאין מקום לחמאס ברשות הפלסטינית המחודשת שאמורה לשלוט בעזה, אבל תוכניתו כוללת בחירות שלאור הפופולריות הרבה של חמאס בעזה וביו"ש, יניבו תוצאה דומה. ראיית אונר"א כגורם מרכזי בשיקום הרצועה מתעלמת מהשליטה של חמאס בארגון, מעובדיו הרבים שהם אנשי חמאס, מהשימוש במתקניו לאכסון נשק ולהתקפות על ישראל. את אונר"א צריך לפרק, לא לשדרג. גם שלילת סידורי הביטחון שדורשת ישראל, מתעלמת מהטראומה שהטבח בעוטף גרם לעם שלם. על מדינה פלסטינית אפשר יהיה לדון רק אחרי שנות מבחן שבהן הפלסטינים יוכיחו שפניהם לחיות בשלום עם ישראל.
פרופ' איתן גלבוע הוא מומחה לארצות הברית באוניברסיטת בר-אילן וחוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון. הוא פרסם ארבעה ספרים על יחסי ארצות הברית ישראל. אחד מהם הופיע בעברית: ארצות הברית ישראל: תשתית היחסים המיוחדים, ויצא בהוצאה לאור של משרד הביטחון בשנת 1993.
