הטבח ומעשי הזוועה שביצע חמאס ביישובים על גבול רצועת עזה ב־7 באוקטובר העמידו את ישראל בפני האתגר המורכב ביותר שבו עמדה מאז הקמתה: כיצד לפעול כדי לשחרר את החטופים הרבים שבידי חמאס, ובו בזמן למגר את חמאס ככוח צבאי וממשלי. קרוב לשלושה חודשים לאחר אסון השבת השחורה, וחודשיים מפתיחת המתקפה הקרקעית של צה"ל, הולך ומחלחל בלב רבים החשש שאף אחת משתי מטרות המלחמה לא תושג וישראל תעמוד בפני שוקת שבורה של ערעור חוסנה הפנימי ומעמדה הבין לאומי בממדים של אסון לאומי.
מלכתחילה הביעו פרשנים ספק אם ניתן להשיג את שתי המטרות גם יחד, אבל הממשלה אימצה את הקו שלפיו רק לחץ צבאי יביא לשחרור החטופים. החלטה זו הכפיפה למעשה את סוגיית שחרור החטופים להמשך המהלך הצבאי עד להכרעת חמאס. בכך רוכבת הממשלה על גל הזעם ובקשת הנקם של הציבור היהודי בעקבות המתקפה הנפשעת של חמאס, תוך התעלמות מודעת מהסתירה המובנית בין החתירה לשחרור החטופים בהקדם האפשרי ובין המשך ההפצצות המסיביות מהאוויר על מבנים שבהם ייתכן שמוחזקים חטופים העלולים להיפגע. כל זה כאשר מובן לכול שסינוואר לא יוותר על החטופים שבידיו בלי הפסקה מוחלטת וסופית של המלחמה, ואף עלול לרצוח אותם אם החרב תונח על צווארו.
מהלכים צבאיים יזומים החותרים להכרעה, במיוחד מול יריב נחות לכאורה הפועל מתוך אזורים מיושבים, נוטים להסתבך עד מהרה בקשיים אופרטיביים ומגבלות מדיניות שמחייבים האטה בקצב הלחימה, שינוי בדרך הפעלת הכוח או בחינה מחדש של מטרות המלחמה. אבל כמו במלחמת תימן של מצרים, וייטנאם של ארה"ב ולבנון של ישראל, מתקשים מקבלי החלטות לחזור בהם מהמטרה שהגדירו לעמיהם ומעדיפים להמשיך בה למרות המחיר בחיי אדם ובמשאבים חומריים, וגם כשברור להם שהמטרה אינה ניתנת להשגה.
כמו בעימותים א־סימטריים אחרים, חמאס תוכל להכריז ניצחון אם הנהגתה המדינית והצבאית תצליח לשרוד, בעוד שישראל תוכל "לנצח" רק בתנאי של השמדה מוחלטת של היכולות הצבאיות וצמרת ההנהגה המדינית והצבאית של חמאס. מאזן הסיכויים נוטה בבירור לרעת ישראל, נוכח מגבלות הלחימה, הימצאותם של למעלה ממאה בני ערובה בידי חמאס, והלחץ הבין לאומי הגובר להביא לסיום המלחמה. כבר עתה קיים רוב מכריע של חברות האו"ם התובע את הפסקת המלחמה, שמתאפשרת במידה רבה הודות לתמיכתה, לפי שעה, של ארה"ב.
סיכום קצר של הישגי המלחמה עד כאן מלמד שישראל מצויה כבר במצב שבו הנזקים מהמשכה, ללא שחרור החטופים, עולים על הרווח הצפוי ממנה. בעניין החטופים, גוברת החרדה לחייהם, ולמרות הקולות בישראל הקוראים לשחרור "כולם תמורת כולם", המו"מ על כך נמצא במבוי סתום. בו בזמן, המלחמה נגד חמאס מתנהלת בכבדות, תוך עלייה כואבת בעקומת האבדות של חיילי צה"ל ובלי סימן לסיום קרוב של המלחמה, חרף ההודעות האופטימיות של דובר צה"ל. זאת ועוד, ככל שנמשכת הלחימה ברצועת עזה, גוברת הסכנה להתלקחות מלאה של החזית הצפונית, שעלולה להביא להרס וחורבן בעורף הישראלי כפי שלא ראינו מעולם. כל זאת, עוד לפני הערכת הנזק הכבד לכלכלה כתוצאה מהוצאות המלחמה וגיוס המילואים המתמשך.
המשבר הצבאי-מדיני שבו נתונה ישראל כיום, כחברה וכמדינה, חמור לאין שיעור מכל מלחמות ישראל בעבר משום שהיא נקלעה אליו בהיותה נתונה למשבר פנימי, משטרי-חוקתי, שמרכיביו חיים ובועטים גם בעיצומה של המלחמה. סימניו של המשבר הפנימי ניכרים בחוסר התפקוד המשווע של מוסדות המדינה, ניצול המלחמה לשוד הקופה הציבורית לטובת סקטורים חברתיים מועדפים וגזל קרקעות של פלסטינים על ידי מתנחלים בגיבוי הצבא. כל זאת, בעוד דאגתו העיקרית של ראש הממשלה נתונה ל"יום שאחרי" האישי שלו. ובינתיים מעמיק חוסר האמון ברשויות המדינה נוכח הכישלון בהחזרת החטופים, והשהות המתמשכת של יותר ממאה אלף אזרחים שפונו מבתיהם בצפון הגליל ובמערב הנגב למקומות מבטחים בלי מושג מתי יוכלו לשוב לבתיהם.
מעל כל אלה מרחף המחיר הנורא של כ־20 אלף הרוגים מקרב האוכלוסייה הפלסטינית ברצועה, הפיכת עיירות וכפרים, שכונות מגורים ומחנות פליטים לעיי חורבות, ויצירת מצוקה הומניטרית חמורה של כשני מיליון בני אדם, חסרי בית ואמצעי קיום בסיסיים. אף שדעת הקהל בישראל כמעט שאינה מתייחסת לאסון של אוכלוסיית הרצועה, זוהי טראומה לדורות שתטיל את צילה הקודר על עתיד יחסינו עם העם הפלסטיני כולו. בעת הזאת, ממדי האסון ההומניטרי של תושבי הרצועה וההדים שהוא מעורר ברחבי העולם, הם שיקבעו את משך הזמן שעומד לרשות צה"ל להמשך המלחמה, והם שמביאים לכרסום חמור בלגיטימציה הבין לאומית של ישראל, שגם בימים כתיקונם אינה מזהירה.
למרות הברוטליות הנפשעת של מתקפת חמאס, ההישג הגדול ביותר שלה הוא בהחזרת הבעיה הפלסטינית לראש סדר היום העולמי, כשהיא מאפילה על המלחמה באוקראינה ודוחקת לעתיד לא ידוע, אם בכלל, כינון יחסים דיפלומטיים בין סעודיה לישראל. בתגובתה הצבאית המסיבית שיחקה ישראל לידי חמאס ועוררה בכל עוצמתה את התביעה מצד ארה"ב וידידותיה האחרות של ישראל במערב לחידוש תהליך המו"מ עם הפלסטינים על יסוד רעיון שתי המדינות. אכן, לפי שעה לא מתקיימים בישראל התנאים הפוליטיים המינימליים לאימוץ נוסחה זו והממשלה הנוכחית מתנגדת לכל מחשבה בכיוון זה. ואולם, על ישראל לנצל את התנאים שנוצרו, ברוח האמירה המיוחסת לאלברט איינשטיין ולפיה ״בליבו של כל קושי שוכנת הזדמנות,״ כדי לתפוס את השור בקרניו ולהחליף את הקונספציה של ״ניצחון״ ומלחמת נקם וחורבן במתווה מדיני שיאפשר יציאה מן המלחמה לשיקום עצמי וסיוע לשיקום האוכלוסייה הפלסטינית המוכה ברצועה.
ממשבר לדרך מדינית חדשה
מכל הסיבות הללו, על ישראל לעשות ללא דיחוי כמה מהלכים חיוניים של "בקרת נזקים" ויציאה מן המשבר הנוכחי לדרך מדינית חדשה:
ראשית, להכריז ללא דיחוי על נכונותה להפסיק את המלחמה ולהיות מוכנה לשלם כל מחיר, כולל שחרור כל האסירים הפלסטינים שבידיה תמורת שחרור כל החטופים שבידי חמאס.
שנית, להודיע על נכונותה העקרונית לקבל את מתווה הנשיא ביידן, כפי שהוצג במאמרו הפרוגרמטי ב־19 בנובמבר, ולפיו תהיה זו רשות פלסטינית "מחוזקת" ((revitalized, במובן של הגברת הלגיטימציה הפוליטית ויכולת המשילות בהשוואה לאלו של הרשות הפלסטינית הקיימת.
שלישית, לשתף פעולה בגיבוש קואליציה בין לאומית בהנהגת ארה"ב ובהשתתפות האיחוד האירופי ומדינות המפרץ העשירות שתכליתה כפולה: שיקום יסודי של תשתיות, מגורים ושירותים לתושבי הרצועה, והקמת כוח שלום רב-לאומי שיוצב במקום צה"ל לתקופה מוגדרת, שלאחריה תיטול לידיה את השליטה באזור זה.
ורביעית, על ישראל להתנות את נכונותה לשתף פעולה עם קואליציה בין לאומית כזו, בהפעלת לחץ משותף על הנהגת חמאס לפרק את מסגרותיה הצבאיות ולמסור את כלי הנשק שבידיה.
גם אם תושג המטרה של חיסול חמאס ככוח צבאי, תהיה זו טעות קשה להניח שישראל תוכל להשאיר את רצועת עזה לנפשה לאחר הפסקת הלחימה. יתר על כן, בלי התחייבות ישראלית למתווה מדיני על בסיס רעיון שתי המדינות לא תיתכן התגייסות של מדינות אחרות למאמץ הדרוש לשיקום הרצועה לאחר האסון שחוותה, של עשרות אלפי הרוגים והרס מסיבי של המרחב האורבני שלה. גם מתוך דאגה לצרכיה היא, על ישראל להיות מעורבת בתהליכים אלה ככל שיתאפשר הדבר. במילים פשוטות, האסון של עזה הוא גם האסון של ישראל ועל כן יש ליצור ללא דיחוי את התנאים לפעולה בין לאומית שתסדיר את השליטה הפוליטית ברצועה.
תהליכי השיקום של עזה צפויים להימשך שנים ארוכות, בתנאים כאוטיים מבחינה חברתית ופוליטית, ומשום כך יש להפנים את התובנה ששום רשות פלסטינית לא תוכל למלא את תפקידה ברצועת עזה בלי לשלב בה את חמאס במתכונת פוליטית. חמאס היא הרבה יותר מארגון צבאי. זוהי תנועה חברתית בעלת שליחות דתית שידעה להקים מערכת מסועפת של מוסדות וארגונים והיא זוכה לאהדה מצד פלסטינים רבים בגדה המערבית וברצועת עזה, גם כאלה שאינם נמנים על שורותיה. לפיכך, כל ממשל עתידי אפקטיבי ברצועת עזה יהיה חייב להכיל גם נציגים של תנועה זו. הדרה של פעילי חמאס מהמערכת הפוליטית העתידית ברצועת עזה עלולה לעודד טרור מקומי, ועל פי סימנים ראשוניים, אף כזה שיזלוג אל הזירה הבינלאומית.
הצורך ברפורמה במבנה ובהרכב האישי של הרשות הפלסטינית הנוכחית לקראת הליכה להסדר מדיני בר קיימא, מחייב גם בחינה מחדש של מקום האסירים הביטחוניים שבידי ישראל. אחד החסמים הקשים ביותר בתהליכי יישוב סכסוכים הוא הקושי לגייס לגיטימציה לוויתורים בסוגיות שנתפסות כטאבו. בהקשר זה יכולים בכירי האסירים הביטחוניים מפת"ח למלא תפקיד מפתח בזכות היוקרה והתמיכה הציבורית הרחבה שלה הם זוכים בציבור הפלסטיני בכללותו. בין אלה בולט במיוחד מרוואן ברע'ותי, שאני יכול להעיד גם מהיכרות אישית עימו, כי היה מגדולי התומכים בהסכם אוסלו ובהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. למרות היותו איש פת"ח, ברע'ותי מקובל גם על רבים מוותיקי האסירים של חמאס.
יש להדגיש כי לבד מההון הסמלי שלהם כגיבורי המאבק לשחרור לאומי, האסירים הפלסטיניים בעבר ובהווה, מהווים כחמישית מכלל האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, ועם בני משפחותיהם ומכריהם, זהו ציבור גדול ורב השפעה מבחינה פוליטית. בתנאים של נכונות אמת של ישראל לקדם הסדר מדיני עם הפלסטינים, יהיו האסירים המשוחררים שחקנים חשובים בהתנעתו מחדש של תהליך שלום בין ישראל לפלסטינים.
אכן, מעבר להיותו דרישה אמריקאית חדה וברורה, עיצוב מתווה מדיני ליום שאחרי המלחמה הוא אינטרס ישראלי עליון, ביטחוני ומדיני כאחד. בו בזמן, חיוני למדינת ישראל שיקום שלטון פלסטיני יעיל ויציב ברצועת עזה במקום חמאס. יתר על כן, שיקום החיים ברצועת עזה לאחר החורבן הפיזי והמשבר ההומניטרי שחוללה המלחמה הוא מרכיב חיוני ביצירת גבול יציב עם ישראל. כל מאמץ עתידי לשקם את הריסותיה החומריות והאנושיות יחייב התגייסות בין לאומית רחבה, שככל שתתאפשר תהיה כרוכה בתנאים מדיניים שיחייבו את ממשלת ישראל לוויתורים מדיניים מרים.
המלחמה שכפה חמאס על ישראל החזירה לראש סדר היום האזורי והבין לאומי את "העסק הלא גמור" של יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהחל בחתימת "מסמך העקרונות" בין ממשלת רבין לאש"ף בספטמבר 1993, ומעולם לא הגיע אף ליעדיו המינימליים – אוטונומיה מלאה לפלסטינים ברוב שטח הגדה המערבית וברצועת עזה. כדי לחזור למסלול זה, כל שכן להביא להסדר ארוך טווח בין שתי מדינות, יהיה על הציבור בישראל, כמו גם הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, לעבור שינוי של תפיסות היסוד באשר ליחסיהם ההדדיים. זהו ההקשר שבו יכולים האסירים הפלסטיניים שבידי ישראל להיות שותפים לבנייתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל, בדומה לתפקיד המנהיגותי שמילאו אסירים דומים, רצחניים לא פחות בעברם, ביישוב הסכסוכים בצפון אירלנד ובדרום אפריקה.
אברהם סלע הוא פרופסור אמריטוס מהמחלקה ליחסים בין-לאומיים של האוניברסיטה העברית בירושלים. פרופ' סלע כתב ופרסם ספרים ומאמרים רבים על הסכסוך הישראלי-ערבי מנקודת מבט מקומית ואזורית.
